JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

זה לא רק ספורט

הקשר האידאולוגי ההדוק בין ספורט לפוליטיקה שייך לעבר

זה לא רק ספורט אוהדי ספורט בחו"ל צילום: BOBSON MEDIA he.wikipedia.org
פברואר 05
07:48 2014

לספורט בארץ היו בעבר הקשרים פוליטיים נרחבים: 'הפועל' ייצגה את תנועת העבודה בראשות ההסתדרות; 'מכבי' הייתה בלתי תלויה לכאורה, אבל ייצגה את הזרם האזרחי-ציוני הכללי בשנים ההן; 'בית"ר' הייתה אגודה לאומנית, קרובה לאצ"ל ולתנועת החרות.

בימים ההם היה המעבר מאגודה לאגודה בעייתי. שחקנים עברו ממכבי חיפה למכבי תל אביב, או מהפועל תל אביב לאחותה הירושלמית, אבל מעבר מאגודה לאגודה היה כמו צלם בהיכל. אני זוכר שבשנות החמישים עבר יונה פוקס ממכבי תל אביב להפועל תל אביב, מעבר שגרר תגובות תדהמה: מה, פתאום הוא ישיר את האינטרנציונל?

עם השנים רפתה המתיחות הפוליטית, ולפתע ראית את דוד שוויצר, איש הפועל תל אביב, מאמן בבית"ר ירושלים, ואת יוסף מירימוביץ, כוכב עבר של מכבי, מאמן את הפועל תל אביב. אט-אט החלה גם זליגה של שחקנים מאגודה לאגודה. אפילו ביתר ירושלים והפועל ירושלים, היריבות הקשות, החליפו שחקנים ביניהן. וכך קרה גם בכדורסל – שחקנים שגדלו בהתיישבות העובדת, כמו חנן קרן, שיחקו במכבי תל אביב, ומיקי ברקוביץ, הסמל הגדול של מכבי, שיחק בהפועל ירושלים ובהפועל תל אביב. לכאורה הפכנו למדינה נורמלית, בהקשר של הספורט כמובן. המרכזים של שלוש האגודות הפכו למיותרים, וקבוצות העילית בכל הענפים הפכו לחסרות זיקה אליהם.

האוהדים המבוגרים, אגב, ממשיכים בפולחנם השקט. אוהדי הפועל כמושג עדיין קיימים, וכך גם אוהדי מכבי. בגרדרובה שלי לא תמצאו פריט צהוב, ואצל אוהדי מכבי הצבע האדום מקומו לא יכירנו. סיפר לי מכר שנוהג ללבוש חולצה צהובה במכון הכושר, כי סבתו של אחד מאוהדי מכבי קנתה טויוטה אדומה, ובלחץ הנכד החליפה אותה באחרת בצבע לבן בוהק…

אבל בתור מי שעוקב אחרי הספורט הישראלי זה עשרות בשנים, אני תוהה מדוע דווקא עכשיו, במאה ה-21, אנו חווים גילויי שנאה גדולים מאשר בעבר. השנאה שמפגינים אוהדי מכבי תל אביב ואוהדי הפועל תל אביב אלו כלפי אלו אמנם כבר לא אידאולוגית, אבל היא מושרשת עמוק. וקהל הצעירים לא זקוק לנופך פוליטי כדי לתעב את היריב. אוהדי בית"ר ירושלים הם הנצר האחרון ליריבות פוליטית אמתית. חלק מהם שונאים כל דבר שאיננו הם. הם שונאים את "האדום" כי הוא מזכיר להם משהו שהם רוצים לשכוח, וחלקם אפילו מפתחים נימה גזענית גלויה ומזוככת. לכן אין זה מתמיה שבצד אוהדיה הרבים של הקבוצה, יש רבים אחרים הסולדים ממנה.

נכון, התופעה אינה רק ישראלית. ליריבות בין ברצלונה לריאל מדריד יסודות לאומיים, הנובעים מהרצון של רוב הקטלונים להגדרה עצמית. אני גם מכיר עשרות אוהדי ברצלונה שאוהדים אותה לא בגלל מסי ואנייסטה, אלא מכיוון שברצלונה סימלה את ההתנגדות לדיקטטור פרנקו, וריאל מדריד נהנתה מפריבילגיות בתקופת שלטונו. אני זוכר שיצאתי ערב אחד בשנות השמונים לרחובות מדריד, ובכל קרן רחוב פתחו שמפניה. לא כדי לחגוג הישג של ריאל מדריד, אלא כדי לחגוג את ההפסד של ברצלונה השנואה למילאן האיטלקית.

המסקנה שלי ברורה. אין שינוי גישה אמתי, אך ישנה הגמשה מחשבתית מסוימת. אוהדי טוטנהאם עדיין שונאים את אוהדי ארסנל ולהיפך, ושתי הקבוצות סמוכות זו לזו בצפון לונדון. השנאה תורשתית ועוברת מדור לדור אבל אין בה סממנים פוליטיים ברורים. הנה כי כן, האהדה והשנאה רווחות כבעבר, אך הזיקות האידאולוגיות נעלמו ופינו את מקומן לאהדות ולשנאות מזוקקות.

על המחבר / המחברת

עוזי ברעם

עוזי ברעם

עורך מדור: פוליטיקה. לשעבר חבר כנסת, שר התיירות ושר הפנים. הרצה באקדמיה. כתב את הרומן "אין אהבה בעיר". כיום יועץ אסטרטגי, יו"ר של חברת קלאב 50 ותיאטרון בית ליסין. כותב מאמרים בעיתונות, פרשן פוליטי במשדרי רדיו וטלוויזיה וחבר בדירקטוריונים שונים.

אין תגובות

אין תגובות

אין תגובות כרגע. תרצה להוסיף תגובה?

כתוב תגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בספורט

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!