JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

של מי האדמה הזאת?

הרהורים לקראת ט"ו בשבט

של מי האדמה הזאת? צילום: תומר גורן commons.wikimedia.org
ינואר 30
09:30 2018

ישראלים צעירים החיים בארץ בשנת 2018, אנשי ההייטק וצבא הקבע, אנשי המדע והתעשייה, הרופאים, עורכי הדין, המהנדסים – מה להם ולט"ו בשבט מלבד אכילת פירות יבשים וטריים? מה להם ולשנת שמיטה? מה להם ולנטיעות? מה להם ולקופה הכחולה של הקרן הקימת לישראל?

התורה מספרת לנו שהמעשה הראשון של בורא עולם, מיד לאחר בריאת העולם, היה נטיעת עצים. כך גם אנו מצווים לנטוע עצים מיד בבואנו לארץ, ועל כן הפך ט"ו בשבט לחג החביב ביותר על אבות הציונות. הנטיעה אינה רק מקור פרנסה אלא הבעה של קשר עמוק בין העם לאדמתו. הנטיעה מסמלת גם נתינה לדורות הבאים – קיבלנו עולם מוכן ובו עצים ואנו מוסרים עולם שיש בו עצים. אסור לנו להסתמך רק על עצים שנטעו עבורנו אבותינו, אלא לדאוג גם לדורות הבאים אחרינו.

עוצמת הקשר עם האדמה תובעת גם ריסון, כדי שהקשר לא יהפוך לתלותי מדי. בעולם שהכול בו הופך וירטואלי וטכנולוגי – הגידולים משובטים, אדם גומע מרחקים גיאוגרפיים של אלפי קילומטרים בלחיצת כפתור ומטבעות הכסף הופכים גם הם למשאב שאינו קיים בכיסנו – נשאלת השאלה: האם גם האדמה תהפוך להיות וירטואלית?

על מנת שנוכל להשיב על שאלה זו, יש לזכור תחילה כי מדי שבע שנים מגיעה אלינו שנת שמיטה. אלה שאינם שומרי תורה ומצוות אינם מייחסים לשנה זו כל חשיבות. מבחינת אנשים רבים זו מצווה ששייכת לעבר, לתקופה שבה היינו חברה חקלאית ברובה. אך מצווה זו מלמדת אותנו פרק חינוכי חשוב בחיים: גם בימינו לאדמה יש חשיבות רבה. אדם שיש ברשותו אדמה יכול לבנות עליה בית או להעמיד עליה קרוואן. אדם שאין ברשותו אדמה יצטרך לעבוד כעשרים שנה כדי לשלם משכנתא לבנק, ורק אז יהיה בעליו של בית העומד על קרקע.

רבים מהוגי הדעות הציוניים חיפשו דרכים ליישם את מצוות השמיטה גם בימינו. למשל הרצל בספרו "אלטנוילנד" (תרס"ב) טען שמטרתה של המצווה היא "למנוע את הצטברות העושר בידי יחידים", ולפיכך הציע ליישם את המצווה באמצעות בעלות קולקטיבית על הקרקעות, רעיון המיושם בימינו ב"חוק מקרקעי ישראל". ז'בוטינסקי ב"רעיון היובל" (תר"ץ) טען שמטרתה של המצווה להבטיח שוויון הזדמנויות, ולפיכך טען שבימינו יש לחלק באופן שוויוני את כל הרכוש – ולא רק את הקרקעות – פעם ביובל.

בימינו רוב האדמות בארץ אינן בבעלות פרטית ואדם מן היישוב לא יכול לבנות כאוות נפשו. האדמות שייכות למדינת ישראל. וגם מי שקנה אדמה ויש בבעלותו אדמה פרטית תלוי באישורים של ועדות שונות. מחירי הדיור מאמירי השחקים, אילי ההון הבונים לאורכו של חוף הים ונוגסים נתח אחר נתח מנוף השייך לכולנו, כל אלה מובילים אותנו בסופו של יום לחשב מסלול מחדש: של מי האדמה הזאת? עד כמה אנו זקוקים לה ועד כמה אנו מוכנים לשחרר אותה בשם השוויון?

ובין כל אלה, יהודי ניצב מול אילן בחודש ניסן ומברך "שעשה לי כל צורכי", ובברכה זו מטמיע את ההכרה העמוקה ביותר – דע לך שכל מה שיש לך זה כל צורכך. ואם יש לך פיסת אדמה ועץ שצומח עליה, אינך זקוק ליותר מכך, כפי שמבטא המשכה של הברכה: "שלא חיסר בעולמו דבר". כמה פשטות וכמה יופי יש בברכה זו, בעמידה מול עץ ובידיעה שלא חסר לנו דבר.

העץ הוא המרכיב הנפלא ביותר לשירה. שירת העשבים ודימוי האדם לעץ השדה. והוא המרכיב הנפלא ביותר לסיפורת. "העץ הנדיב" של סילברסטיין מתואר כעץ שמוותר שלב אחר שלב על מהותו, גזעו ועצמיותו עבור ילד, ותמיד אחרי שנתן מעצמו עוד אנו קוראים: "והעץ היה מאושר".

לכן דווקא בתקופתנו אנו נדרשים להגדיל את הזיקה לאדמה. עבודת אדמה אינה רק מקור פרנסה, אלא ערך קיומי. ורק מי שמבין את הערך הזה יכול לענות לעצמו בכנות: מה הסיבה המרכזית לשעות הרבות שאנו מבלים בעבודה? האם באמת כדי לפרנס את המשפחה? האם אין כאן מפלט מהחיים האמיתיים שלנו? האם ייתכן כי התרגלנו לרדוף אחרי משהו, גם כשאין לנו צורך אמיתי בו? האם בעוד ועוד מטבעות וירטואליים בבנק תשתקף איכות החיים האמיתית שלנו?

בט"ו בשבט עזבו את הכול, את הפגישות, את הסידורים, את הקניות – ולכו לטעת עץ. השיבו לעצמכם את משמעותו המקורית של המועד הזה. למדו את ילדיכם את המלים הכל-כך לא מוכרות ולא שגורות הקשורות לפעולות קטיפת הפירות – "קטיף", "מסיק","גדיד", "ארייה" ואת המלים הקשורות למקום גידולם – "פרדס", "מטע", "כרם", "מקשה". שירו איתם שירים הקשורים לאדמה ולעץ. שתלו שתיל קטן, ואליו יתווספו עוד ועוד שתילים קטנים. השתילים של כולנו. נשמו את הירוק הזה ואת ריח האדמה הלחה לאחר הגשם, לפני שעל פיסת האדמה שבחרתם לחלקה שלכם יוצב השלט: "זהירות, כאן בונים!"

החיבור לאדמה ייתן לנו הרגשה של שורשיות, של חיבור לקרקע, של יציבות, של תקווה למשהו תמים וראשוני שאיבדנו בדרך, במרוץ החיים. מהעץ נלמד שיש תקופות של פריחה ויש תקופות של נשירה ויובש. מהאדמה נלמד שאין לנו בעלות לא עליה ולא על העץ שנטענו בה, אלא רק הרגשה של אחריות, מחווה ורצון טוב כלפי הדורות הבאים.

 

על המחבר / המחברת

Avatar

ניצה דורי

ד"ר, המכללה האקדמית הדתית לחינוך "שאנן", חיפה.

6 תגובות

  1. נחמה הירש
    נחמה הירש ינואר 30 2018, 09:58
    איזה מאמר יפה

    עדין, עם שורשים, יהודי, ישראלי, אופטימי

    השב לתגובה
  2. יחיאל
    יחיאל ינואר 30 2018, 10:36
    חכמת נשים בנתה ביתה

    אשת אשכולות
    כל מילה בסלע!

    השב לתגובה
  3. קרן אלמליח
    קרן אלמליח ינואר 30 2018, 15:06
    כאן בארצנו ראוי כי נחגוג יותר ט"ו בשבט

    ופחות סילבסטר

    השב לתגובה
  4. גדעון שניר
    גדעון שניר ינואר 30 2018, 15:45
    לא ירשנו את האדמה הזו כ נדל"ן מניב..

    "מי שאינו מחובר לקרקע,אינו ראוי להיות בעליה" אומרים יושבי המקום. את זה הבינו אבותינו המייסדים שעו את החקלאות ועיבוד האדמה למשאת נפש. לצערינו הרב, הדור הזה שכח זאת, מבחינתו הקרקע היא נדל"ן לעשיית רווחים ולא מקום בו שורשינו כעם ניזונים וחיים
    תומך בפועלך

    השב לתגובה
  5. זאב צלניקר
    זאב צלניקר ינואר 30 2018, 18:07
    כל שתיל חדש וכל עץ חדש

    מגבירים אחיזתנו בארץ במיוחד עם ביחד איתם בונים בניינים ומפעלים ותשתיות

    השב לתגובה
  6. ב.
    ב. פברואר 01 2018, 16:40
    מאמר פטריוטי אמתי

    לא צעקות לא התלהמות אמת ואמונה שנאמרים בשקט ועוצמתם אדירה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בדת ואמונה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!