JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מפגין חרדי עם טלאי צהוב – לא רק פרובוקציה

שימוש בסמלי שואה כמקור להזדהות בין מגזרים

מפגין חרדי עם טלאי צהוב – לא רק פרובוקציה צילום: ציון הלוי he.wikipedia.org
דצמבר 01
09:30 2015

לאחרונה שוב נשטפה שכונת מאה שערים בירושלים במראות היסטוריונאציים כשבמרכזה מיצג מחאה בדמות ילדים חרדים עטופים בבגדי אסירי מחנות ההשמדה החושפים טלאי צהוב ושלט הקורא "לתאי הגזים ולא להיות חרד"ק" (הֶלחֵם של חרדי, חרק וחיידק). הפעם על הפרק: מחאה נגד גזירת הגיוס וכן על כליאתם של שני חרדים שנעצרו בהפגנות אלימות נגד הגיוס יחד עם עוד שישה מפגינים, והאשמתם בהפרת חוק וסדר לאחר שסירבו להכיר בפסק הדין של השופט הציוני.

אין זו הפעם הראשונה שהציבור החרדי, בייחוד הפלג הירושלמי המכונה "העדה החרדית", משתמש בסמלי השואה להעברת מסריו נגד הישות הציונית. התגובות מצד הקונצנזוס הישראלי, על כל גווניו, הן כאב וקושי, והטענה היא שזהו שימוש ציני בסמלי השואה וחציית קו אדום ברורה.

בינואר 2012 אושרה הצעת חוק טרומית איסור שימוש בסמלים וכינויים נאציים ונאסר השימוש בכינוי "נאצי" או בסממן מהשואה – כמו הטלאי הצהוב, הפיג'מות המפוספסות וצלב הקרס – אלא במסגרת לימודים, דיווחים או תיעוד. מתוקף חוק זה נאסרה קריאת "נאצי" לאנשי כוחות הביטחון או לקבוצות אוכלוסייה שונות. העבריין צפוי לעונש של חצי שנת מאסר וקנס של 100,000 שקלים. אם כן, תודעת השואה צרובה בעיני הישראלי באמצעות זירות טקסטואליות וויזואליות של קרונות או סמלים וייצוגים תרבותיים והיסטוריים. הישראלי לא צריך יותר מדי צהוב בעיניים או תמרות עשן כבד על מנת לזכור ולהיזכר כל פעם מחדש.

אולם אפשר גם להסתכל על המחאה החרדית אחרת, ולא במסגרת הדיון המהיר על לגיטימיות העניין. יש בכך ניסיון למהלך של חיבור לא מודע וזעקה לאמפתיה המגיעה מהמגזר החרדי, שאמנם מצהיר כי הוא שולל את הסמל, אולם בו-זמנית משתמש בו. אמנם השימוש בטלאי הצהוב מבנה את הזהות הציונית כנאצית, וזו אכן אמירה קשה לכל דבר, אולם זוהי גם הזדמנות להתבוננות אחרת בכאבו של החרדי ובהכרת עולמו.

זהו סוג של ניסיון לא מודע של התקרבות אל הזהות הציונית, ולא רק עוד ניסיון מניפולטיבי להתרסה מחאתית. בלי שנכיר אותם באמת, החרדים מעניקים לנו אפשרות להזדהות עם כאבם באמצעות הכרה בכאבנו הציוני אל מול בחירתם היזומה בייצוגים מעוררי קונוטציות של שואה. אין ספק, מלבד ההיבט הפסיכולוגי, ההפגנה במוצאי שבת האחרונה משקפת היטב במישור הסוציולוגי את האופן שבו החרדים בשכונה מצליחים להבנות זהות נבדלת, המתנגדת לרעיון הציוני אך בה בעת מבקשת להכיר בחרדתם הקהילתית באמצעות שיקוף של כאבו של הציוני.

אני מציע לא למהר ולראות בכך ניצול ציני של הכאב שלנו, שלהם. המפגינים בחרו במכוון לעשות שימוש פרובוקטיבי בסמל של הקונצנזוס הלאומי ונדמה שהצליחו ברובד הגלוי, כמו כל פרובוקציה מוצלחת. אך דווקא ברובד הסמוי הם נכשלו, כי בחרו לקבל את הסמל ולאמץ אותו בפומבי כדי להעביר את מצוקתם אל דעת הקהל. לכן דווקא שימוש בסמל שאליו הם מתנגדים חושף בפנינו נקודת חיבור בהזדהות שלנו מולם. היכולת לזהות את כאבו של האחר ולהזדהות אתו לעולם אינה משימה פשוטה, בייחוד כשמדובר במצוקתו של החרדי שהחליט להעביר את כאבו דרך כאבו של הציוני. מעין אחדות הכאבים של השניים. נדמה שבלי כוונה מוצהרת החרדים חושפים את הפחד ואת הכאב הגדול שלהם באמצעות ניסיון הידמות והתחברות לפחד של הציוני, גם במחיר הצגה כואבת. ההזדהות המדומיינת עם התחפושת הקורבנית, בגדי אסיר יהודי וטלאי צהוב, מאפשרת לציוני להזדהות עם מצוקתו של החרדי לנוכח גזירת השמד, הלוא היא  גזירת הגיוס, שבחשיבה ובתודעה החרדית נתפסת כלא פחות מאשר הפתרון הסופי.

אגב, בעוד החרדי יודע היטב באיזו נקודה לפגוע ובאיזה סמל להשתמש, נדמה לא פעם כי האחר נותר חיוור ועיוור אל מולו. ההופעה המחאתית של החרדי והבחירה בסמלי שואה הנה ביטוי גורף של היכרות עם מרכיבי הזהות היהודית הציונית. החרדי יודע היטב כי זוהי נקודת החיבור הישירה שלו אל לבו של הישראלי, זוהי הבטן הרכה והפצועה של הישראליות הקורבנית. ולכן אפשר לראות בכך תחבולה פסיכולוגית שמוכיחה עד כמה הצד השחור לא באמת עיוור וחי במערתו במאה שערים. בעצם ההכחשה לקיומה של תודעה ציונית לאומית טמונה הכרה יסודית של מרכיביה הבסיסיים ביותר של התודעה הציונית.

חשוב לציין כי השימוש החרדי בארסנל השואה הוא שונה ונבדל משימושים אחרים, שאכן עשויים לענות על ההגדרה של מניפולציה לשמה. בניגוד למתנחלים שהלבישו את ילדיהם בקיץ 2005 בטלאים צהובים וסרטים כתומים ויצאו לכבישים, הפעם זהו מקרה אחר. הציונות הדתית הרי לא שוללת את סמלו הלאומי של יום השואה, ומעניקה לו מעמד מקודש. ולכן היה זה ניסיון מניפולטיבי סכיזופרני, אם תרצו, להשתמש בסמל ובאתוס המקובל והמוסכם כדי לעורר הזדהות ואמפתיה עם רעיון הגירוש. הניסיון של החרדים שונה משום שמראש הם מבקשים לשלול את משמעותו הלאומית של יום השואה. זהו איננו שער הניצחון והתוכחה להקמתה של הישות הציונית מבחינתם, ובטח שלא הוכחה פוליטית נוספת לפתרון היהודי.

שימוש זה בסמלי השואה הוא לאו דווקא בגדר ביזוי, אלא עשוי גם להיות קריאת מצוקה סמויה להבנה, גם כשאין ביכולתנו להבין. אין זה ונדליזם והשחתה של הסמל שאליו החרדי מתנגד (למשל ניפוץ מכשירי אייפון או טלוויזיה), אלא מהלך של החייאת הסמל המתויג כחלק מהרעיון הקיומי של הצד המאיים. דמיינו הפגנה של טבעונים שמציגים לראווה נבלות ועופות שחוטים. במה שונה נקודת החיבור שלהם עם קהל אוכלי העופות? הלוא מטרתם להשתמש בבשר כדי להעביר את המסר עוד עלולה להפוך את הקרניבורים הכי גדולים לטבעונים או לכל הפחות להבין היטב את כאבם. גם אם נותרנו שבעים.

 

על המחבר / המחברת

Avatar

אלעזר בן-לולו

דוקטורנט במח' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניב' בן-גוריון, בתחום הקהילה הרפורמית בישראל.

6 תגובות

  1. נ.
    נ. דצמבר 01 2015, 09:48
    כל הכבוד לך

    בן לולו אתה תומך בהם? כל הכבוד על היכולת להבין את האחר

    השב לתגובה
  2. מירים גור
    מירים גור דצמבר 01 2015, 18:42
    לא מקבלת

    הם אנטי ציוניים, אז למה לנסות לראות בזה משהו טוב?

    השב לתגובה
  3. עמית בר
    עמית בר דצמבר 02 2015, 12:24
    יש דברים שלא עושים בהם שימוש ציני

    החרדים לא אוהבים שנוגעים בדברים שהם קדושים להם, למרות שבעיני החילונים אלה דברי שטות. אז למה הם מרשים לעצמם לעשות שימוש ציני בסמלי האסון הגדול ביותר שקרה לעמנו, לחילונים ולדתיים גם יחד.

    השב לתגובה
  4. דקל
    דקל דצמבר 02 2015, 18:59
    נקודה מעניינת לחשיבה

    .

    השב לתגובה
  5. גיל שרף
    גיל שרף דצמבר 04 2015, 13:39
    שום הבנה עם מה שעושים אויבי הציונות

    !

    השב לתגובה
  6. אל לא עזר
    אל לא עזר פברואר 28 2016, 20:59
    מאין זה בא

    אלעזר,
    מאיפה ההתחשבות בבלתי מתחשבים?

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בדת ואמונה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!