JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

יש מה לעשות

פוטנציאל ההתפוצצות בעזה והדרך להתמודד מולו

יש מה לעשות אלוף בדימוס שלמה גזית
דצמבר 02
19:30 2017

יואב (פולי) מרדכי, מיכאל מילשטיין, ויותם אמיתי פרסמו בעדכן האסטרטגי של המכון למחקרי בטחון לאומי בחודש שעבר, מאמר בשם "עזה האחרת: רצועת עזה בין מבוי סתום לשביב של תקווה". האלוף פולי מרדכי מכיר ומעודכן היטב במצב הדברים ברצועה, ואני ממליץ להתייחס למאמר האמור כאל קריאת-אזהרה. מחקר זה מזכיר את המקרה של מחקר שנכתב בשנת 1986 בידי אנשי הממשל הצבאי ברצועת עזה בו הסבירו כי המצב במקום קרוב לפיצוץ. המערכת המדינית התעלמה אז מן האזהרה, וכעבור כמה חודשים פרצה האינתיפדה הראשונה. אם תתממשנה התחזיות הקשות לגבי המצב הקיים ברצועה היום, עלולות ההשלכות להיות קשות לאין ערוך, ומדינת ישראל עלולה להידרש לשלם מחיר כבד.

להלן הבעיות העיקריות כיום ברצועת עזה:

  • ראשית לכל התפוצצות האוכלוסין. במפקד שערכנו לפני 50 שנים מנתה אוכלוסיית הרצועה פחות מ- 400 אלף נפש. היום מונה האוכלוסייה כ- 2 מיליון.
  • בשנת 1967 רוב האוכלוסייה עסקה בחקלאות. כיום החקלאות כמעט ונעלמה. ראשית בשל מי הים שחדרו ונמהלו במי התהום שהפכו לבלתי ראויים לשימוש. בנוסף לכך, הסגר שאנו מטילים מונע שיווק התוצרת.
  • תחנת הכוח המקומית מספקת אחוז שולי מצריכת החשמל של תושבי הרצועה. לפי דיווחי עיתון הארץ, התגבור המוגבל בחשמל מישראל ומסיני פירושו 3-4 שעות חשמל ביממה.
  • הסגר שמטילה ישראל על הרצועה, הופך את שני מיליון הפלסטינים במקום לנצורים במחנה מעצר הגדול בתבל.
  • מחצית האוכלוסייה הנה מובטלת. ללא המזון והסעד מגורמי ססו"ת, היינו רואים מזמן התפוצצות.
  • ההנהגה המקומית נוטלת חלק חשוב במאבק האלים נגד מדינת ישראל, ומאבק זה מכלה חלק מרכזי מהסיוע המגיע לרצועה מהעולם.

מדרך הטבע, המאמר הנ"ל איננו מבקר את המדיניות הישראלית, ובייחוד את הסגר הימי, האווירי והיבשתי שאנו מקיימים, שהרי ישראל "התנתקה" מהרצועה לפני תריסר שנים. אלא שלא כך רואים זאת תושבי הרצועה ולא כך רואה זאת העולם, אלה ממשיכים להתייחס לרצועה כאל שטח כבוש בידי ישראל . מרדכי, אלוף מכהן במדים, מתייחס במאמרו ושם דגש על משחק יחסי הכוחות הפנימיים שברצועה, מחקרו מתעלם כמעט לחלוטין מחלקה של מדינת ישראל ביצירת המציאות הקיימת. אני אישית סבור כי טיפול ומציאת פתרון לבעיות הדוחקות מצוי כמעט בלעדית באחריות ישראל ובידיה.

לו היה הדבר בידי הייתי קודם נסוג קודם כל מן המדיניות הביטחונית הקיימת. במקומה הייתי מאמץ מדיניות המבקשת להפוך את הרצועה למדינה נורמלית, מדינה שיש לה יכולת קיום עצמאית, מדינה שגם אם אין לישראל יחסים מדיניים עמה איננו מתערבים בנעשה בה. להיפך, אנו ננסה אף לתרום ולסייע לביסוסה. הייתי חוזר לציפיות שהיו לנו בעת ההתנתקות לפני שתים עשרה שנים לראות את כינונה של מדינת-עזה כמדינה נורמלית, מדינת "סינגפור" מקומית, אפילו אם תמשיך להיות מדינת אויב שאיננה מקיימת יחסי שלום עם ישראל.

לא הייתי מתנה זאת בהשגה תחילה של שלום מדיני, מתוך תקווה שהיזמה וצעדיה של ישראל יביאו להיווצרות גבול שקט, כשם שאנו מקיימים גבול שקט בלבנון, מאז הנסיגה של כוחות צה"ל לפני 17 שנים. אין מניעה שההנהגה ברצועה, תהה אשר תהיה, לא תאמץ מדיניות דומה.

המפתח למדיניות המוצעת הנה התנתקות מלאה של ישראל, והנעת תכניות שיקום ופיתוח במדינת-עזה, שיאפשרו קיום נורמלי. האלוף מרדכי וחבריו למחקר מציעים "תוכנית מרשל" בינלאומית שתישא באחריות לפיתוח. אכן, אני שותף לצורך ולהמלצה ליזום תכנית פיתוח בינלאומית, וממליץ כי ישראל היא זו שתיזום תכנית. בהמשך לרעיונות שהעליתי כבר בעבר, אני מציע:

  • קודם לכל, פנייה ישראלית למועצת הביטחון במטרה לקבל אישור ליציאתנו המוחלטת מן הרצועה וסיום מוחלט של הכיבוש הישראלי.
  • ישראל תודיע על ביטול הסגר הימי ותאשר את הקמתם והפעלתם של נמל ימי ונמל תעופה פלסטיני שישמשו את תושבי הרצועה.
  • ישראל תיזום פנייה להקמת נמל מצרי באיזור 'ימית', שעיקר ייעודו לשמש את תושבי הרצועה.
  • גיוס תמיכה בינלאומית לתכנון ולהקמה של תחנות כוח ומתקנים להתפלת מי ים ברצועה.
  • הקמת קרן בינלאומית שישראל תהיה חברה בה, שתציע לפליטים הפלסטינים שבמחנות פיצוי נאות ושיקום (תוך ביטול מעמד הפליט) בתוככי הרצועה או במדינות חוץ.
  • פתיחת הגבול לעבודה מבוקרת של תושבי עזה בישראל.
  • בדיקת רשימת אסירי הרצועה הכלואים בישראל, במטרה להקלה בעונש ואף שחרור של אלה שמטעמי גיל ובריאות איננו רואים בהם סיכון ביטחוני.
  • הקלה על ביקורי משפחות האסירים.

מדיניות זו תחייב שיתוף-פעולה הדוק עם המערכת הבינלאומית, ותתרום רבות לביסוס מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. בתכנית שכזו אין ערובה לשקט מידי. סביר שיימצאו גורמים בשטח שינסו לחבל ולשבש. יחד עם זאת אני מאמין שהמאמץ האדיר שיראה בתחומי הרצועה ישנה את סדר הקדימות של תושביה. אלה יבינו שהם לבדם יחליטו במעשיהם אם לזכות או לאבד את הברכה הצפויה. אמנם הליכה בדרך זו תחייב את ישראל ליטול סיכון ביטחוני שאינני מתעלם ממנו. אולם מדובר בסיכון כדאי אם יאפשר את פתרון בעיות הרצועה. יתרוננו הצבאי המוחץ עדיין יעמוד לנו אם ישתבשו הדברים.

על המחבר / המחברת

שלמה גזית

אלוף בדימוס. שימש כראש אמ"ן, נשיא אוניברסיטת בן-גוריון, ומנכ"ל הסוכנות היהודית.

3 תגובות

  1. ארנון פוגל
    ארנון פוגל דצמבר 03 2017, 13:31
    מיד כעת יתפוצצו עליך הימניים הפעילים כאן

    לא להירתע משהו מתחיל להשתנות. כוח לבד לא מספיק. צריך כוח כדי שאפשר יהיה לנסות לעשות שלום. נדמה לי שיותר ויותר אנשים מבינים זאת.

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני דצמבר 04 2017, 18:22
      לארנון פוגל

      אתה צודק לחלוטין. צריך לעשות שלום. האמת – מנסים כבר כ- 70 שנים. כל הזמן משוחחים עם הערבים. וכל הזמן זה נתקע. הנסתר רב על הגלוי. יותר אנשים מבינים זאת כשדברים נחשפים. באמת משהוא מתחיל להשתנות. יותר ויותר אנשים מבינים עם מי יש לנו עסק בצד השני.
      האם לא כך?

      השב לתגובה
  2. ליאור חובב
    ליאור חובב דצמבר 06 2017, 20:44
    לא יעזור כלום

    הפיצוץ יבוא והפעם יהיה גדול ממה שהתרגלנו אבל אחריו הצדדיםסוף סוף יבינו שחייבים להגיע להסכמות

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

שדות חובה מסומנים *

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בביטחון

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!