JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

משבוע לשש שנות לחימה שבסופן בא שלום

מאבק איתנים בין הסובייטים לישראל 1967–1973

משבוע לשש שנות לחימה שבסופן בא שלום ד"ר יצחק דגני
דצמבר 15
09:30 2018

עד מלחמת יום הכיפורים נהגה התקשורת הישראלית, בסקירותיה ובביקורתה בענייני ביטחון, בכבוד המתחייב ממעמד צבא ההגנה לישראל בציבור הישראלי. עם פרוץ המלחמה חל מהפך ביחס לצה"ל מצד העיתונות בתחילה ולאחר מכן גם כלי תקשורת אחרים בישראל. קקפוניה עיתונאית החלה להתנהל בעוצמה גוברת והולכת, והעיתונאים החרו החזיקו זה אחר זה בארסיותם, מבלי לבדוק דברים לעומק. כך נולד וצמח לממדים מבהילים מונח חדש במקומותינו ששמו בישראל "המחדל".

עם הראשונים שצעקו בעת ההיא "מחדל" והאשימו את ראש הממשלה גולדה מאיר בהתגלמותו, נמנה ראש האופוזיציה בזמן ההוא מר מנחם בגין. בחושיו הפוליטיים, שהתחדדו בשנות ישיבתו באופוזיציה, בגין תפס שנפלה בידו הזדמנות לנגח, במלוא ההדר הז'בוטינסקאי, את ממשלת "המערך" השנואה. על ידי כך יצר בגין לעצמו אפשרות להדיח את ממשלת השמאל מהשלטון ולהרכיב במקומה ממשלת ימין. כעבור שנים אחדות אכן כך קרה. המערך סולק מן השלטון והאופוזיציונר הנצחי, שבן-גוריון הכריז עליו כפסול לשלטון (בלי חרות ומק"י) הפך לראש ממשלה.

תוך כדי מאבק פוליטי מסולף ונטול עכבות על השלטון בישראל באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת התפתחו בציבור הישראלי מיתוסים, כדוגמת "המצרים פרצו את קו ברלב", כמו גם "הסורים כמעט הגיעו לכנרת". מיתוסים מומצאים מסוג זה החלו ליצור בקרב חלק נכבד מהציבור בישראל הלך רוח תבוסתני, ובחלוף הזמן המשיך הלך רוח זה והתעצם. כעבור עשורים אחדים הוא התפתח לתופעה חדשה שנקראת "חמיצות".

בחלוף הזמן התחלפו משטרים בארצות שהיו מעורבות במלחמת יום כיפור. ארכיונים מדיניים-היסטוריים נפתחו ושוחררו לפרסום מסמכים אותנטיים הנוגעים למלחמה זו. מנהיגי עבר וקציני צבא בכירים בדימוס מהארצות הללו כתבו ספרים על התקופה ההיא ומלחמותיה. חוקרי היסטוריה במוסדות אקדמיים רבים ערכו מחקרים מוקפדים על בסיס מקורות אמינים על שהתרחש בזירות הרלוונטיות לפני מלחמת יום כיפור, במהלכה ואחריה. הוצאות ספרים אקדמיות יוקרתיות, שהפרסום אצלן עובר שיפוט אקדמי מקצועי בידי מביני דבר מקרב האוכלוסייה האקדמית הרלוונטית, פרסמו ספרי מחקר עבי כרס על אודות מלחמה אניגמטית זו.

בין היתר התפרסם מחקר מקיף בנושא דנן בספר ושמו "The Soviet-Israeli War 1967-1973". חקרו את הנושא במשך שנים וכתבו את הספר צמד החוקרים ד"ר איזבלה גינור וגדעון רמז. הספר יצא לאור בשנת 2017 בבריטניה בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד היוקרתית. גינור ורמז מכהנים כחוקרים במכון טרומן של האוניברסיטה העברית בירושלים. גינור היא אקדמאית שעלתה לישראל מרוסיה, והיה ביכולתה לעיין בחומר מהתקופה ההיא ישירות בשפה הרוסית. חומר זה לא היה נגיש בתקופה הסובייטית. בעבר כיהנה גינור כעיתונאית מומחית לנושאים סובייטיים/רוסיים בעיתון הארץ. רמז, בנו של אהרון רמז שהיה שגריר ישראל בבריטניה ונכדו של דוד רמז שהיה שר אוצר בממשלת בן-גוריון, כיהן במשך שנים כראש מחלקת חדשות החוץ ב"קול ישראל מירושלים". ספרם הקודם "Foxbats Over Dimona – The Soviets Nuclear Gamble in the Six Day War", שפורסם בשנת 2007, זיכה אותם במדליית הכסף של המכון הוושינגטוני למדיניות מזרח תיכונית. מכון זה מקיים תחרויות בין כותבי ספרי היסטוריה חדשים שיוצאים לאור באנגלית.

בספרם ערכו גינור ורמז ניתוח היסטורי על בסיס התרחשויות רבות בין השנים 1967 ו-1973 במזרח התיכון, כולל התייחסות למסגרת הכללית של המלחמה הקרה. מניתוח זה עולה מסקנה חד-משמעית שכל התקופה שבין פרוץ מלחמת ששת הימים ועד למועד הפסקת האש אחרי מלחמת יום כיפור, מהווה עימות מלחמתי אחד מתמשך בין ישראל לסובייטים. דהיינו יהיה נכון להחשיב את הקרבות בגזרות השונות בתקופה זו כמלחמה כוללת אחת. בסופה הסובייטים סולקו ממצרים, ותהליך של עשיית שלום החל להתגלגל בין הישראלים למצרים. תהליך זה, עם עליות ומורדות, הבשיל כעבור כחמש שנים עם חתימת הסכם שלום בין ישראל למצרים. שלום זה קיים ועומד במשך 40 שנים. בעשור האחרון אף התפתח שיתוף פעולה ביטחוני בין מצרים לבין ישראל כנגד גורמי אסלאם קיצוני שהתנחלו בחצי האי סיני.

התובנה העיקרית, שהינה בעלת חשיבות יוצאת מן הכלל, הנלמדת ממחקרם של גינור ורמז היא שכל תקופת שתי המלחמות הללו, והזמן שחלף ביניהן, מהווים למעשה קרבות עוקבים במלחמה אחת. הצדדים היריבים האמיתיים היו מדינת ישראל הזעירה והאימפריה הסובייטית, שכונתה בפי הנשיא רייגן "ממלכת הרשע". המדינות הערביות המקיפות את ישראל, מאות אלפי חייליהן וכשבעה ארגוני טרור אסלאמיים שהתנכלו לישראל ולישראלים גם בחו"ל, היו יריבים אכזריים בלחימה נגד ישראל. אולם מי שניצב מאחורי כל אויבי ישראל הללו, סיפק להם ארסנל נשק מגוון, הקנה להם תורת לחימה, אימן את חייליהם, נתן להם גיבוי פוליטי בין-לאומי והפיח רוח במפרשיהם, היו חייליה ושליחיה של ברית המועצות.

שליחים אלה לא הסתפקו בסיוע בלבד. במקרים ידועים הם אף השתתפו בלחימה בפועל. ידועים במיוחד קרבות האוויר שהתקיימו מעל תעלת סואץ ביולי 1970 בין טייסים ישראלים לבין טייסים סובייטים. חמישה מטוסים סובייטים הופלו בקרבות אויר אלה. העימות באוויר הוא שסימן את סיומה של המלחמה הקרויה אצלנו "מלחמת ההתשה". עימות זה סימן את ראשית סילוקם של הסובייטים ממצרים. בכך ישראל, שהייתה מצוידת במטוסים אמריקניים ובגיבוי דיפלומטי וכלכלי אמריקני, גרמה למהפך באוריינטציה הפוליטית של המנהיגות המצרית. בנקודת זמן זו התחיל תהליך המעבר של מצרים מהמחנה הסובייטי למחנה האמריקני. אינני מהסס לומר שבכך ישראל תרמה תרומה בעלת משמעות לתבוסת הסובייטים במלחמה הקרה. יותר מכך, אין ספק שבזיכרון הקולקטיבי הרוסי טבועה תבוסה זו והיא בוודאי הנותנת גם ביחסי רוסיה-ישראל בעשור השני של המאה ה-21.

בשלהי העשור השני של המאה ה-21 ישראל חזקה הרבה יותר בהשוואה למצבה בשנים 1967–1973. האימפריה הסובייטית חלפה עם הרוח. כוחה של הפדרציה הרוסית שתפסה את מקומה קטן הרבה יותר מהעוצמה הסובייטית בזמנו. על העולם הערבי הסובב את ישראל עובר צונאמי שבטעות נקרא "אביב העמים הערבי". צונאמי זה חיסל חלק נכבד ביותר מהעוצמה הצבאית הערבית. ישראל זכתה להישגים מרשימים ביחסיה עם עשרות מדינות בעולם, כולל כמובן בניית קשר אסטרטגי בעל משמעות אדירה עם הקרמלין. בארצות הברית נבחר נשיא שלא היה כמותו באשר לטיפוח הקשרים והענקת התמיכה לישראל בזירה הבין-לאומית.

כתבו והטיפו פרשנים מלומדים שעל ישראל להיזהר מהעצמת הקשר עם הנשיא טראמפ. טענתם היא שבתי הנבחרים הפדרליים של ארצות הברית עלולים להדיח אותו באמצע הקדנציה, או שהרפובליקנים יפסידו את הבית הלבן בבחירות בעוד שנתיים. אזי, טוענים פרשנים אלה, הדמוקרטים יבואו חשבון עם ישראל ויענישו אותה על הרומן החם עם הנשיא טראמפ. טענתי היא שאם, במקרה הגרוע ביותר, טראמפ יודח ובמקומו יבוא סגנו מייק פנס, הרי שגם הוא אוהד ישראל מפורסם. זאת ועוד, גם אם הדמוקרטים ייכנסו לבית הלבן בעוד שנתיים, הם לא יוכלו, ואני מניח שגם לא ירצו, לשבש את היחסים עם ישראל. אפילו הנשיא אובמה הצהיר בשלהי כהונתו שאינו מכיר עוד דוגמה לקשרים עמוקים כל כך בין שתי מדינות, כמו קשרי ארצות הברית וישראל.

האמריקנים אוהבים לנהל קשרים הדדיים עם מדינות חזקות ויציבות. כזו היא ישראל מאז ניצחונה המדהים על כל אויביה, כולל הצבועים הסובייטים, במלחמת ששת השנים: 1967 עד 1973.

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

8 תגובות

  1. ליאור שמיר
    ליאור שמיר דצמבר 15 2018, 12:29
    נקודת מבט חדשה עבורי

    מלחמת ששת השנים
    גם ובעיקר מול ברית המועצות

    השב לתגובה
  2. אגי
    אגי דצמבר 16 2018, 16:33
    בסוריה הרוסים יושבים חזק

    ולא בטוח שלא יהיו להם עוד אחיזות באזור

    השב לתגובה
  3. יונתן קורפל
    יונתן קורפל דצמבר 16 2018, 22:11
    אני רוצה להתייחס לנקודה אחת במאמר

    אני חושב שלמנהיגים מותר לטעות
    יתכן שהיה נכון לא לפתוח במלחמה ולהמתין לצעדי הצד השני
    אין לי כוונה לדון כאן בנושא העימות הישראלי-רוסי
    אני מערער רק על נקודה אחת, העובדה שאתה שוב ושוב (במאמרים שונים) קובע בפסקנות כי מלחמת יום הכיפורים הייתה ניצחון גדול ולא מחדל
    לדעתי זו טעות חמורה ביותר
    ממש לא משנה אם מישהו אצלנו ידע או לא, על הכוונה להתקיפנו כמה שעות או אפילו ימים מבעוד מועד
    העובדה שמחלקת המחקר של אמ"ן קבעה יממה לפני המלחמה כי הסבירות לפתיחתה היא נמוכה
    העובדה שרוב הכוחות בשטח לא נערכו אפילו בצורה מינימאלית
    העובדה שלחיילים ומפקדים ששהו בקו לא ניתנו שום התראות
    העובדה שהציוד והתחמושת במעוזים היה מינימאלי, ורוב התקן לא היה קיים בפועל בשל ניהול רשלני והזנחה
    העובדה שהציוד במחסני החירום של חטיבות המילואים היה חסר, מקולקל, ולא קיים
    העובדה שיחידות רבות נאלצו לפרוץ למחסנים הואיל ולא היה מי שיפתח או יחלק להם את הציוד
    העובדה שמאות טנקים ונגמשים של יחידות מסוימות נלקחו על ידי יחידות אחרות, כחלק מהכאוס
    העובדה שיחידות מילואים שוחררו מהשירות ממש לפני פרוץ המלחמה
    העובדה שצוותי טנקים לא מעטים עלו לקרב כשהם מצוידים ברובים צ'כיים ממלחמת העולם הראשונה
    העובדה שחלק מאמצעי הבלימה שהוכנו למקרה של מלחמה לא הופעלו
    העובדה שהיחידות הקרביות ביותר לא הוכנו ולא התאמנו לסוג הלחימה בו התנסו
    העובדה שבימים האחרונים טרם הקרבות המערכת התייחסה בשיוויון נפש וזלזול של ממש להתרחשויות בשטח שרמזו על בעיה קרבה והולכת
    העובדה שהתרגולות שנלמדו בקו החזית לא בוצעו עם פרוץ הקרבות
    העובדה שחיילי חלק גדול מהתעוזים יצאו מהם בחופזה מבלי לקחת חלק מהציוד ואפילו רכוש אישי
    מעידות כולן שהיה מחדל רציני אחד גדול, וזו רק התחלת של רשימה ארוכה ביותר. פשוט בחרתי שלא להגזים באורך תגובתי
    מסכים לאמירתך שבמלחמה תמיד יש נפגעים, אך לי אין ספק שאם היינו נערכים נכון, מספר הנפגעים היה קטן לאין שיעור. היו לנו במלחמה הארורה הזאת כרבבת נפגעים, כמעט רבע מהם חללים!
    היו רגעים במלחמה בהם גם המנהיגים הצבאיים, בכל הרמות ראו שחורות. היו כבר מי שדיברו על נשק יום הדין. אני הייתי עם כוחות שהוזעקו לאימון טילים נגד טנקים, שהגיעו שעות קודם לכן מארה"ב. התדרוך התחיל בהסבר שמזה שעות מתנהל קרב הטנקים הגדול מול המצרים. אם ידינו תהיה על התחתונה, אנחנו אנשי החי"ר עם הטילים החדשים שבקושי הצלחנו להכיר, נהווה מחסום אחרון מול המצרים, לפני תל-אביב.
    ניצחנו את המצרים והסורים, למרות המחדל הגדול. הניצחון רובו ככולו מיוחס למפקדי השטח והחיילים, ולמעט בכירים (כמו אריק שרון), שבצדק או שלא בצדק סמלו במלחמה דרג בו נתלתה התקווה. לולא המחדל הניצחון היה גדול שבעתיים ומחירו נמוך יחסית. כך גם לא היה נוצר התקדים שבתום הקרבות האויב בכמה מקומות החזיק שטחים שנכבשו מידינו. כך גם לא הייתה נוצרת תשתית של אמונה חדשה שניתן לנצח אותנו.

    השב לתגובה
  4. יצחק דגני
    יצחק דגני דצמבר 17 2018, 00:57
    יונתן היקר

    אין לי ספק שהעובדות, כפי שאתה תיארת בתגובתך שלעיל הנן נכונות. אולם לא באלה עוסק המאמר. הטיעון שלי במאמר הוא שזו הייתה מלחמה אחת שנמשכה יותר משש שנים. האויב העיקרי היו הסובייטים. בקרב האחרון של מלחמה זו (יום כיפור) ישראל ניצחה בגדול. למעשה לא היה תקדים לניצחון כזה בתולדות כל המלחמות. אם אתה מכיר ניצחון כזה בזמן אחר ובזירה אחרת – אנא תן גם לי ולקוראים לדעת. אגב – כתוצאה מניצחון זה הערבים קלטו שלא ינצחו את ישראל במלחמה ולכן המצרים עברו למודוס של שלום. גם הסובייטים הבינו את זה וכיום הם מתנהגים עם ישראל בהתאם.

    השב לתגובה
  5. מאיר דוידי
    מאיר דוידי דצמבר 17 2018, 14:00
    לא הייתי סומך על רוסיה

    הם תומכים באויבים שלנו החל בסוריה וכלה באירן. אתה שוכח את זה. אם הם תומכים בהם ובעוד כמה שרצים, הם בעצם פועלים נגד האינטרס שלנו.

    השב לתגובה
  6. יצחק דגני
    יצחק דגני דצמבר 18 2018, 00:20
    למאיר דוידי היקר

    יחב"ל הם רב-ממדיים. אנו חייבים לסמוך רק על עצמנו. לא רק שאינני שוכח אלא אני גם מציע לך לעבור למודוס רב-ממדי. הרוסים, שהם היום מדינה אפופה בבעיות רבות בסך הכל מנסים לשרוד במקום האחרון שנותר להם במזרח התיכון. הם סייעו לאסד לשרוד שזה עולה בקנה אחד עם האינטרס שלנו. הם אינם תומכים באיראן. סה"כ הם מחלקים עם האיראנים ישיבה בסוריה. אין להם שליטה על האיראנים. בשטח הם משתפים פעולה אתנו. לא מתוך אהבה אלא הם זוכרים היטב שאם אנו רוצים אנו יודעים להפיל הרבה מיגים ולרסק סוללות קרקע אוויר.

    השב לתגובה
  7. יש לי סבלנות
    יש לי סבלנות דצמבר 19 2018, 14:17
    יקח זמן ואתה תצטרך להודות שטעית

    ושרוסיה לא כל כך אתנו גם כיום
    ודרך אגב, זה יקרה גם לגבי היחסים שלנו עם טראמפ שאתה מאוהב בו

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני דצמבר 19 2018, 17:44
      לבעל\ת הסבלנות היקר\ה

      הגם שיש לך סבלנות, ותכונה זו בהחלט מבורכת, אפשר בקלות להבין שפשוט אינך מעודכן\נת.
      אגב – גם עם יעבור זמן והיחסים עם רוסיה ו\או טראמפ ישתנו – מה שכבר הושג עד עכשיו כשלעצמו כבר שווה מחמאות.
      זאת ועוד – על פי כיווני ההתפתחויות במרחב יש להניח במידה רבה של וודאות שיחסינו עם רוסיה רק ישתפרו ובוודאי כך גם עם האמריקאים. קרי – טראמפ ו\או מי שיבוא אחריו.
      אז הסר דאגה מלבך. עבור למודוס אופטימי.

      השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בביטחון

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!