JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

הם מבינים רק כוח?

ישראל מוכנה לוויתורים רק כשמופעל נגדה כוח

הם מבינים רק כוח?
יוני 22
19:19 2014

במלחמת 1967 (מלחמת ששת הימים), שפרצה לטענת ישראל בשל רצונה למנוע התקפה עליה, כבשה ישראל בין היתר ממצרים את חצי האי סיני עד גדות התעלה, וזו נסגרה לשייט. ב-1969 חודשו מעשי איבה בין מצרים לישראל משני צדי התעלה (מלחמת ההתשה).

בפברואר 1971, שישה חודשים לאחר שנכנס לתפקידו, הציע נשיא מצרים אנוואר א-סאדאת לממשלת ישראל הצעה מרחיקת לכת. מטרת ההצעה הייתה להביא לפריצת המבוי הסתום ולפתור את העוינות, את הכיבוש ואת הסכנה למלחמה נוספת. ההצעה גרסה כי ישראל תחזיר למצרים את החלק המערבי של חצי האי סיני, התעלה תיפתח לשייט בין-לאומי לרבות לספינות ישראליות ולאחר שנה ייפתח מו"מ עם ישראל. ממשלת ישראל הייתה חלוקה בדעותיה. לבסוף, כידוע, ולאחר שהצעת סאדאת נשארה אופציה קיימת גם ב-1972 ובתחילת 1973, דחתה ישראל את ההצעה. ראש הממשלה גולדה מאיר הכריעה כך משום שהייתה משוכנעת שהסטטוס קוו הוא המצב האידאלי עבור ישראל.

בתגובה לסירוב ובמטרה להשיג בשדה הקרב את מה שלא הושג בשולחן הדיונים, החלה מצרים בהכנות קדחתניות למלחמה נגד ישראל. ואמנם, באוקטובר 1973 פתחו מצרים וסוריה במלחמה נגד ישראל (מלחמת יום הכיפורים). רבות נכתב ונאמר על המלחמה הזאת, על השאננות והזחיחות והביטחון המופרז שהובילו אליה, על הכחשת הסימנים המוקדמים שהתריעו שהיא מתרגשת ובאה ועל היותה האירוע הקולוסאלי שהביא לסיום האופוריה שבה הייתה נתונה החברה הישראלית מאז כיבושי 1967 (למרות זאת בחלק מהחברה האופוריה קיימת עד היום).

יש היסטוריונים צבאיים הטוענים שישראל ניצחה בשדה הקרב ב-1973. ולראיה – סיני נשאר בידי ישראל וכוחות צה"ל צלחו את התעלה. גם אם ישראל ניצחה בחלק מקרבות המלחמהאו בכולם, הרי לבסוף, לאחר יוזמת שלום נוספת של הנשיא סאדאת מנובמבר 1977, שהביאה לחתימת הסכם שלום ב-1979, החזירה ישראל למצרים בשלבים עד 1982 את כל חצי האי סיני, עד גרגיר החול האחרון. הנה כי כן, החזרת סיני למצרים – דבר שניתן היה לעשותו ללא הקמת בתי קברות חדשים כבר ב-1971 – בוצעה לבסוף במחיר נוראי של 2,691 חיילים הרוגים, שנפלו במלחמת אוקטובר 1973.

ב-1971 הציע סאדאת שקודם תבוצע נסיגה חלקית ורק אחר כך יתחיל מו"מ להסכם מדיני בין ישראל למצרים, ואילו ב-1979, לאחר דיונים בני שנתיים, קודם נחתם הסכם שלום ורק אחר כך החלה הנסיגה. אבל בעוד שב-1971 התעקשה ישראל על הסטטוס קוו ועל המשך הכיבוש והגיבה בשלילה, הרי ב-1979, בשל המחיר ששילמה ב-1973 (ואולי גם בשל תוצאות המהפך הפוליטי בישראל ב-1977), הסכימה ישראל להחזיר את כל סיני תמורת הסכם שלום.

המחיר ששילמה ישראל במלחמת יום הכיפורים ובנסיגה שלאחר מכן, לרבות הסרת יישובים יהודיים בצפון סיני ובדרומה, היוו את הפרק הראשון בסדרה האלימה שבה ישראל מסכימה, רק אחרי הפעלת כוח מסיבי כלפיה הגובה ממנה מחיר כבד בחיי אדם, לוויתורים ואף לוויתורים מרחיקי לכת.

הפרק השני בסדרה היה שילוב של שלושה איומים שהופעלו על ישראל. האיום הראשון הוא ההתקוממות העממית הפלסטינית הראשונה (האינתיפאדה הראשונה) נגד הכיבוש בגדה המערבית ובעזה, שהחלה בדצמבר 1987. האיום השני הוא חוסר האונים של ישראל בעת מלחמת המפרץ הראשונה בראשית 1991. השלישי הוא האיום האמריקני שלפיו סירוב ישראלי להנעת תהליך שיביא לסיום הכיבוש, יביא להפסקת הסיוע הכספי האמריקני. כל אלה עמדו בבסיס הסכמתה של ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר להשתתף בוועידת שלום ישראלית-ערבית שהתקיימה במדריד בנובמבר 1991, שבה נכחו גם פלסטינים כחלק ממשלחת ירדנית-פלסטינית משותפת.

ביוני 1992 עלתה לשלטון מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין. כידוע, ממשלת העבודה-מר"צ שכוננה לאחר הבחירות הביאה לפריצת הדרך המשמעותית ביותר ביחסי ישראל עם הפלסטינים, ולמפנה המכונה "תהליך השלום", שכלל החל מספטמבר 1993 את ההכרה ההדדית של ישראל ואש"ף ואת הקמת הרשות הפלסטינית. נראה כי מדובר על הפעם הראשונה והאחרונה (עד כה) שבה ביצעה ישראל ויתורים שלא לאחר הפעלת איום או אלימות נגדה.

הפרק השלישי בסדרת תגובות ישראל לכיוון של ויתורים רק לאחר הפעלת כוח נגדה, הוא הנסיגה מלבנון בשנת 2000. רצועת הביטחון בדרום לבנון נכבשה על ידי ישראל במלחמת לבנון הראשונה בקיץ 1982. על פי הפרסום באתר "ויקיפדיה-אקדמי" בערך "מלחמת לבנון", הנשען על פרסומי הממשלה, נהרגו בלבנון 1,216 חיילי צה"לבשנים 1982–2000. היעדר יעד צבאי ברור שינמק את הצורך בשהיית צה"ל בדרום לבנון, יחד עם לחץ ציבורי עצום בשל מחיר הדמים הגבוה, הביא לבסוף להחלטת ראש הממשלה אהוד ברק לצאת מלבנון בלי שהושג שם כל הישג מדיני או צבאי. כידוע, יציאת הנהגת אש"ף מלבנון לתוניס ב-1982 לא הביאה ל"חיסול הבעיה הפלסטינית", אך לעומת זאת הקמת חיזבאללה בעצם שנות הכיבוש הביאה להחמרת האיום הביטחוני הנשקף לישראל מגבול הלבנון, ואף לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ב-2006.

הפרק הרביעי בסדרה הוא ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון ב-2005. עם כישלון ועידת קמפ דיוויד השנייה באוקטובר 2000, החלה ההתקוממות העממית הפלסטינית השנייה. הפעם היא לוותה גם בטרור אלים וקשה במיוחד בלב ערי ישראל, שהביא עד אוקטובר 2005 לכ-1,100 הרוגים ישראלים, מרביתם אזרחים ישראלים. אריאל שרון, שבתפקידיו הרבים הביא להקמת עשרות התנחלויות בשטחים הכבושים והיה מי שטבע את מטבע הלשון "דין נצרים כדין תל אביב", הביא באוגוסט 2005 בהיותו ראש הממשלה להתנתקות, שמשמעותה הייתה פינוי כל 21 היישובים היהודיים מרצועת עזה, ולפינוי ארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון. רצועת עזה אמנם הפכה מאז לבית סוהר גדול במיוחד, אך הדם הישראלי הרב שנשפך באינתיפאדה השנייה וחוסר התוחלת שבכך, הם שהביאולהחלטה על ההתנתקות. יש המסמנים את ההתנתקות כמועד שבו גם הסתיימה האינתיפאדה השנייה או למצער התחילה לדעוך.

הפרק החמישי מורכב יותר. במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 נהרגו 155 חיילים ואזרחים. בחברה הישראלית נשמעה ביקורת קשה כלפי המלחמה וכלפי מפקדיה ומנהיגיה. הביקורת הציבורית והפוליטית, בעיקר זו על הטלת כוחות רגליים גדולים לשדה הקרב בימיה האחרונים של המלחמה, דבר שגבה אבדות רבות, הביאה להקמת ועדת חקירה (וינוגרד), ולבסוף אף להתפטרות הרמטכ"ל ולהדחת שר הביטחון. גם יוקרתו של ראש הממשלה נפגעה מאוד. נראה כי אירועים אלה והחשש מפני אבדות רבות מקרב החיילים הביאו את מקבלי ההחלטות במבצע הצבאי "עמוד ענן", בנובמבר 2012, להחלטה הנבונה שלא להטיל כוחות צבא רגליים לשדה הקרב. אין ספק שהחלטה זו חסכה קורבנות רבים בנפש.

הפרק השישי שבו ישראל נכנעת לאלימות פלסטינית, ערבית או בין-לאומית טרם נכתב. ויש לקוות שהוא לא ייכתב. אבל למרות התקווה האמוציונלית הגדולה, יש סיבות רציונליות לא מבוטלות לחשוש שיש כבר מי שכותב אותו. המו"מ עם הפלסטינים לא הביא תוצאות חיוביות מבחינת הפלסטינים. מבצע ההתנחלויות הולך וצובר עוצמה, והאופציה לפתרון מכובד עבורם שיכלול בטווח הנראה לעין מדינה פלסטינית, לא נראה באופק.

למה אנחנו מצפים מעם מיואש הנמצא כמעט 50 שנה תחת כיבוש שהולך וגוזל את אדמתו, את מימיו ואת תקוותיו – להמשיך ולקבל את המציאות או ליצור פרק שישי שיכלול עלייה על בריקדות ואת הקריאה "תמות נפשי עם היהודים"? למה אנחנו מצפים ממדינות ערב, שלפני 12 שנה הניחו על השולחן את תכנית השלום שלהן שאפילו לא זכתה אצלנו לדיון ציבורי? למה אנחנו מצפים מאותו "חלק של העולם" שתמך בנו עד לפני עשורים מועטים – שיקבל את המשך הכיבוש? הוא לא יקבל זאת.

הרצל טבע את צמד המלים החשוב ביותר בתולדות הציונות: "במשפט העמים". משפט זה הוא העומד בבסיס הלגיטימציה הבין-לאומית שאנו עדיין זוכים לה, שהתגלמה בהצהרת בלפור, בכתב המנדט, בתכנית החלוקה מ-1947, בהכרה בישראל ב-1948 ובשורת החלטות נוספות של האו"ם לרבות החלטות 242 ו-338. האם אנחנו מחכים להפעלת כוח פוליטי עצום על ישראל (כמו לאחר מלחמת סיני בסתיו 1956), והפעם תוך אובדן תמיכת העמים ושינוי "משפט העמים"? האם באמת נצטרך להיכנע לקיומו של פרק שישי, כי אנחנו מבינים רק כוח?

**

ד"ר יאיר בוימל הוא מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון במכללה האקדמית לחינוך –אורנים.

על המחבר / המחברת

Avatar

יאיר בוימל

ד"ר. מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון במכללה האקדמית לחינוך –אורנים.

3 תגובות

  1. שימי
    שימי יוני 23 2014, 11:09
    הפתעת!

    מרתק

    השב לתגובה
  2. יריב נחמני
    יריב נחמני יוני 12 2018, 12:01
    המצב כיום שונה

    ישראל לא מוכנה כלל לדבר על ויתורים נהפוך הוא. לכן הפיצוץ יבוא באיצור אבל יהיה אסון.

    השב לתגובה
  3. רות מ.
    רות מ. יוני 02 2019, 10:05
    גם זה כבר לא בטוח

    המצב הולך ומחמיר

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בביטחון

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!