JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

המחדל שלא היה

היום לפני 42 שנים נפתחה מלחמת יום הכיפורים שלי

המחדל שלא היה לוחמי צה"ל במלחמת יום הכיפורים בגולן צילום: Cinemaniac he
אוקטובר 06
16:22 2015

עד יום הכיפורים 1973 הייתי עובר את היום הקדוש הזה ברגיעה ובמנוחה. מאז 1974, בהתקרב יום הכיפורים אני נתקף במלנכוליה, והיא מגיעה לשיאה ביום עצמו. יש מי שאומר שהזמן הוא הרופא הטוב ביותר. על כן חשבתי כי ככל שיחלוף הזמן תלך המלנכוליה ותיעלם. אולם לא כך הדבר. אף שיותר מארבעה עשורים חלפו עברו להם ממש ביעף מאז היום ההוא, המלנכוליה היום-כיפורית מסרבת להסתלק ממני. אף ייתכן שהיא מעמיקה את חדירתה לנבכי זיכרוני, שהולך ומתחדד בחלוף הזמן.

בצהרי כל יום כיפורים, במשך ארבעים השנים שחלפו מאז היום ההוא, אני עורך לי, לעצמי, מעין טקס זיכרון פרטי. אני עומד לדקת דומייה לזכר המג"ד שלי, סא"ל יואב וספי, שאת שרידי גופתו המרוטשת גררתי יחד עם החובש משה הדסי מתוך צריח השוט-קל בסדנת נאפח. טנק המג"ד, שנותר כשיר ללחימה, אמור היה להצטרף למחרת היום ליתר טנקי הגדוד שהשתתפו בפריצה בציר אמריקה לעבר חאן ארנבה. בדקת הדומייה הזו עוברים לפניי בסך המח"ט אל"מ יצחק בן-שוהם, הסמח"ט סא"ל דוד ישראלי וקצין האג"מ בני קצין, שנהרגו בקרב בלימת השריון הסורי, בהגנה על רמת הגולן.

כן, הייתי שייך לחטיבה 188, חטיבת השריון של רמת הגולן. לחטיבה היו שני גדודי טנקים סדירים וגדוד טנקים מספר 39, שהיה גדוד מילואים. אני הייתי אז החובש הגדודי. חטיבה 188 הייתה קודם לכן חטיבה ממוכנת מספר 45 בפיקודו של המח"ט סא"ל משה בריל (לימים האלוף משה בר כוכבא). במלחמת ששת הימים נכנסה החטיבה לקרב עם השריון הירדני בעמק דותן, בהובלת השרמנים של גדוד 39. הגדוד הדף את השריון הירדני והגיע עד גשר דמיה שעל הירדן, פוצץ אותו ומשם מיהר, על שרשרות, כדי להספיק להשתתף בכיבוש רמת הגולן ובקביעת הגבול החדש עם סוריה – כפי ששודר אז בקול ישראל: "קו מסעדה-קונייטרה-בוטמיה". אנחנו קבענו את קו הגבול החדש בין ישראל לסוריה.

מאז נותרנו החיילים של רמת הגולן. חטיבה 45 הפכה לחטיבה משוריינת. קיבלה מספר חדש: 188. השרמנים הוחלפו בצנטוריונים. שניים מהגדודים הפכו לסדירים, ואילו אנו, גדוד 39, נותרנו גדוד מילואים בחטיבה סדירה. רמת הגולן הפכה להיות ביתנו השני. תקופת מילואים אחת רדפה את זו שלפניה. נוהלו ימי קרב. למדנו להכיר את הרמה ולהתעדכן בהתעצמות הכוחות הסוריים שהיו פרוסים מולנו.

והנה, ביום הכיפורים 1973, בשעה 10:30 לערך, נכנס שכן ואומר: "תדליק את הרדיו, משדרים סיסמאות גיוס". אני מדליק את הרדיו ואחרי מספר דקות שומע את סיסמת הגיוס של גדוד 39. המדים תמיד מוכנים וגם תד"ל עם מעט ציוד אישי. רעייתי מקפיצה אותי לנקודת האיסוף של ה"חלוץ" של הגדוד ותוך כשלוש שעות אני בימ"ח של הגדוד, במחנה ירדן, ממזרח לגשר בנות יעקב ומעט דרומית לבית המכס העליון – בתוך המלחמה.

כיוון שחטיבה 7 לקחה את הטנקים של גדוד 39 ממחנה ירדן נסעו הטנקיסטים של הגדוד באוטובוסים למחנה נפתלי. שם הצטיידנו בטנקים אחרים ונסענו דרך טבריה לכיוון גשר אריק, כדי להגיע לרמה, לטפס במעלה גמלא ולדחוק את הטנקים הסוריים מזרחה. תאג"ד 39 נשאר במחנה ירדן וטיפל בנפגעים שהגיעו אליו מגזרות לחימה שונות ביום כיפור בערב וביום ראשון שלאחריו. בלילה שבין יום ראשון ליום שני נע התאג"ד דרך גשר בנות יעקב ומחנה פילון להצטיידות מחודשת. עם שחר חבר אל הטנקים של הגדוד והחל לעלות במעלה גמלא לכיוון הצומת של דרך המעלה עם ציר הנפט.

כשהגענו עם רדת הערב לציר הנפט מצאנו במקום שמונה פצועים בדרגות חומרה שונות. לאחר הטיפול והכנת הפצועים לפינוי התברר שאי אפשר לפנותם לאחור דרך מעלה גמלא, כיוון שהמעלה היה גדוש בדרגים של הגדוד. היה לילה ושהינו בשטח שעדיין שרדו בו יחידות של האויב, ולכן לא היה ניתן לפנות את הפצועים בדרך האוויר. על כן הוחלט לפנותם בשני זחל"מים מזרחה, דרך ציר הנפט עד לצומת ג'וחדר ומשם דרומה לכיוון בני יהודה. שם היה פרוש פלר"ק (פלוגת רפואה קדמית).

יצאנו מזרחה, בשני זחל"מי הפינוי של התאג"ד. בכל אחד מהזחל"מים ישב צוות של חובשים. אחרי כמה דקות הבחנו שאנו נוסעים בשטח פנוי שאין בו כוחות. אחרי עוד כרבע שעה שמנו לב שאנו נוסעים בתוך כוח של טנקים וכלי רכב שחנו משני צדי דרך העפר. ראינו ניצוצות של סיגריות שעישנו חיילים שישבו על גבי הטנקים ויתר כלי הרכב. לרגע היה נדמה לנו שאנו נעים בתוך כוח אחר שלנו. אולם עד מהרה נחרדנו חרדה רבה. שמענו קולות בערבית והתברר לנו שאנו נעים בתוך כוח קדמי סורי שעדיין נותר במקום ועתיד היה לסגת מזרחה ביום שלמחרת. לא הייתה כל ברירה, על כן המשכנו לנוע מזרחה בדממה עד שהגענו לצומת ג'וחדר. פנינו דרומה והתחלנו לנסוע באטיות עד שיצאנו מתוך הכוח הסורי.

כשהיינו שוב בשטח פנוי מכוחות האצנו את הנסיעה, עד שהגענו למחסום שהיה עשוי מכמה חביות שהוצבו לרוחב הכביש. עצרנו, ולפתע נדלק עלינו זרקור של טנק ושני אנשים עם נשק שלוף ניגשו אלינו. "מאיפה באתם?" נזרקה השאלה, "אתם יודעים כמה קנים מכוונים עכשיו אליכם?" מפקד המחסום צץ מאי שם ואמר: "במזל לא נתתי פקודת אש עליכם. כנראה יש לכם יותר מזל משכל". עברנו את המחסום ופתחנו בנסיעה מהירה לפלר"ק בבני יהודה. הורדנו את שמונת הפצועים (לאחר מכן נודע לנו שכולם שרדו והחלימו מפצעיהם), השלמנו ציוד והצטרפנו לטנקים דרך מעלה גמלא. עם אור השחר נענו לעבר חושניה והשתתפנו בקרב שהתחולל במקום לחיסול שרידי הכוח הסורי שהצליח להגיע לשם. המעבר הזה עם הפצועים, בלילה, דרך הכוח הסורי, ממשיך לרקד בזיכרוני, ולא רק בכל יום כיפור, בארבעת העשורים האחרונים.

מלבד המלנכוליה שאופפת אותי מאז בכל יום כיפורים, בשל אובדן רבים מחיילי החטיבה ומפקדיה, מתגנבת ללב מועקה כאשר תמונות ממלחמה זו מציפות את נבכי זיכרוני. הכעס גואה בי בשל מיתוסים שקריים ומעוותים על מלחמת יום הכיפורים אשר קנו להם שביתה בזיכרון הישראלי הקולקטיבי. "מחדל", זעקו מנהיגי אופוזיציה ידועים. "מדוע לא תקפנו ראשונים?" כתבו עיתונאים "ידענים". "צה"ל לא היה מוכן", "הובסנו", "הסורים כמעט כבשו את רמת הגולן והנה הם גולשים לכינרת", דיווח ביום השלישי ללחימה כתב קול ישראל אשר ישב ב"מפקדתו" בבית הקפה "לידו" על שפת הכנרת בטבריה. הנה כך, מתוך דיווחים מסולפים, לעתים בשל רצון רע ובעיקר בשל בורות וניתוק מהמצב האמתי בשטח, נולד המיתוס השקרי והמסולף על הקרב ברמת הגולן במלחמת יום כיפור.

הנני מבקש לומר באופן הברור ביותר: ככל אשר מדובר ברמת הגולן (במאמר קצר זה אינני נכנס לאירועי המלחמה בדרום, אם כי גם שם המצרים לא עברו את קו בר-לב) הסורים לא כבשו את רמת הגולן, ובוודאי לא היו אפילו קרובים לגלישה לכנרת. הסורים הובסו במה שהיה, כנראה, אחד מקרבות השריון הגדולים בהיסטוריה. מיד למחרת יום כיפור שלחה ראש הממשלה גולדה מאיר את רא"ל (מיל') חיים בר-לב לפיקוד צפון, כדי שילמד מה קורה שם וידווח לה בזמן אמת. בר-לב, שקודם לכן היה רמטכ"ל וכיהן אז כשר המסחר והתעשייה בממשלת גולדה, חזר בערבו של אותו יום לירושלים ודיווח לגולדה שהמצב בצפון נמצא בשליטה מלאה של אלוף פיקוד צפון יצחק חופי והסורים הובסו. כל זה תוך 24 שעות מפרוץ המלחמה.

כיום משוחררים לפרסום פרוטוקולים מישיבות הממשלה, מדיונים שנערכו בממשל האמריקני ומדיווחים שנשלחו למוסקבה ומתפרסמים ספרים שכתבו מפקדים שהשתתפו במלחמה זו משני הצדדים. מכל אלו ניתן ללמוד שכלל לא ברור שהיה מחדל, צה"ל ידע והתכונן. הוכנו תכניות לבלימת הצבאות הערביים. בצפון התכניות הללו בוצעו באופן מובהק. התוצאות מדברות בעד עצמן עד היום. הניצחון של צה"ל, בגולן וגם בתעלה, היה ניצחון מזהיר ללא תקדים בכל תולדות המלחמות. צה"ל לחם נגד קואליציה של צבאות סוריה ומצרים. לצבאות אלו היו מסופחים אלפי "יועצים" סובייטיים. הגיעו לסוריה שתי אוגדות שריון מעיראק, חטיבת שריון מירדן, כוחות שונים ממרוקו ומצפון קוריאה ועוד משלחות צבאיות ממדינות מזרח אירופה שהיו באותה עת תחת שליטה סובייטית. במילים אחרות: צה"ל לחם נגד קואליציה של העולם השני – ארצות ברית ורשה – ויכול לה.

אינני מתעלם מהעובדות – היו תקלות כאלה ואחרות במהלך הלחימה של צה"ל. היו רגעים קשים. חיילים ומפקדים רבים נהרגו ונפצעו. זה נורא וזה כואב עד היום. נכון במידה רבה, כפי שטוענים רבים, שזו הייתה המלחמה של החיילים והמפקדים הזוטרים. אולם אל לנו להיקלע אל תוך מיתוס שקרי ומסולף. ראוי שנדע את האמת.

 

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

10 תגובות

  1. גדי
    גדי אוקטובר 11 2015, 11:06
    אם אתה צודק זה יותר גרוע

    גם ידענו וגם אפשרנו להם להנחית עלינו מכות כה כבדות בחלק הראשון של המלחמה?

    השב לתגובה
  2. יצחק דגני
    יצחק דגני אוקטובר 12 2015, 21:35
    לגדי

    ידענו וממשלת ישראל החליטה באופן מושכל ומודע לא להנחית מכת מנע. כתוצאה מכך אכן ספגנו מהלומות כואבות בתחילת המלחמה. קיימת הערכה שאם היינו פותחים באש ראשונים היינו סופגים יותר מכות יותר מסיביות בדם ובדמים וגם האמריקאים לא היו מרתיעים את הסובייטים מלהתערב, לא היו מתגייסים לתמיכה פוליטית בישראל ולא היו שולחים רכבת אווירית. כיום יודעים שקיסינג'ר אמר במפורש לישראל לא לתקוף ראשונים. האם ממשלת ישראל הייתה צריכה לנהוג אחרת?

    השב לתגובה
  3. מירה אבנר
    מירה אבנר דצמבר 03 2015, 11:40
    פעם ראשונה שאני שומע טענה כזאת

    אפילו כל הגורמים הממלכתיים קבעו כבר שהיה מחדל.

    השב לתגובה
  4. י.ד.
    י.ד. דצמבר 04 2015, 13:50
    לאבנר

    כל טענה נשמעת מתי שהוא לראשונה.
    כל הגורמים הממלכתיים ?? מיהם ??
    אולי תציין מה זה בדיוק המחדל ??

    השב לתגובה
    • יעקב מורג (סא
      יעקב מורג (סא"ל מיל.) אפריל 01 2016, 16:02
      היו תקלות לא היה מחדל

      אני מזדהה עם גלויי הלב והראש של דגני כמי שהיה מפקד כוח בחטיבה 188 (3 פלוגות: 2 חרמש ןאחת ג'יפים) ראיתי את כוח הלחימה של החטיבה , סייעתי לה כתומך לחימה, למדתי את לחימתה של חטיבה ושל חטיבה 179 ולכולן יש את המחנה המשותף מה שדגני תאר מנקודת מבט שלו.

      השב לתגובה
  5. עמי זכאי
    עמי זכאי אוקטובר 14 2016, 20:29
    לא היה מחדל

    צודק
    היו אי סדרים וכשלים ניהוליים.
    אני הייתי לוחם בפלוגת החרמ"ש. בגדוד 39.
    אך במבט לאחור, לא היה מחדל.
    עמי

    השב לתגובה
  6. שמעון איציק
    שמעון איציק אוגוסט 16 2017, 10:24
    חשופים בצריח

    שמעתי על יואב וספי לגמרי במקרה מתוך סרט וידאו אוטנטי.
    מתוך הבנה שהמטרת האש הסורית לא פסקה כל כך חבל שיואב ועוד רבים אחרים חשפו עצמם בצריחי הטנקים.מעניין אם מפקדי הטנקים של היום מודעים ליכולות האויב ויודעים לנהל את הקרבות ועדיין לשמור על עצמם.
    גם אני אעמוד דקה דומיה לזכר יואב וחבריו בכל ערב יום כפור.
    דמותו ההירואית בסרטון לא משה מנגד עיני.
    יהי זכרם ברוך.

    השב לתגובה
  7. יאיר גוטמן
    יאיר גוטמן ספטמבר 03 2017, 09:39
    יואב וספי

    יצחק, צדקת האמת חייבת להאמר. פרט אולי לא עיקרי שציינת, מקלקל את התמונה. יכול להיות שפינית את גופתו של יואב וספי לבי"ח שדה שהיה בצומת עין זיון, אך כקמב"צ של יואב, שיואב "מת לי בידיים" אציין שגופתו לא הייתה מרוטשת, הגופה היתה שלמה מלבד פצע של רסיס שחדר מצד ימין של העורף לתוך הגולגולת. למה לקלקל את האמון בכל השאר?

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני ספטמבר 03 2017, 15:30
      ליאיר גוטמן היקר

      קודם כל תודה על תגובתך. אני שמח שחיזקת את התזה שלי שהובעה במאמר זה.
      לגבי הערתך – אנא קרא שנית את הפסקה השנייה של המאמר. לא כתבתי שפיניתי את גופתו של המג"ד. למען האמת אינני יודע מי פינה את הגופה. כתבתי שהחובש משה הדסי ואנוכי גרדנו את שרידי גופתו מצריח הטנק.
      נכון, המג"ד נפגע בראשו והוא מת לך בידיים כפי שאתה כותב.
      החובש הדסי ואנוכי הגענו לטנק המג"ד בלילה, שעות אחרי שגופת המג"ד הוצאה מהטנק. מושב המפקד וסביבת הצריח היו מגואלים בדם ובעוד אלמנטים שבשל הקושי שבדבר לא ציינתי זאת במאמר.
      חיים פחטר בא אלי בלילה ואמר שטנק המג"ד כשיר ללחימה אבל החיילים לא רוצים להיכנס אליו כיוון שיש לנקות את שרידי הגופה. חיים פחטר טען שרק אנו, אנשי התאג"ד מסוגלים לעשות את המלאכה האיומה הזו. כך היה.
      יאיר היקר – אנוכי מדייק מאד בכתיבתי. כך גם במקרה זה. קרא עוד פעם ותנוח דעתך.

      השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בביטחון

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!