JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

צעירים עד 120

להזדקן במאה ה-21

צעירים עד 120 ד"ר ניצה דורי
אוגוסט 30
19:30 2017

המשנה במסכת אבות (ה, כא) קובעת מגבלות לגיל האנושי: "בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". אולם בדורנו, המאה החדש הפך לתשעים הישן. תוחלת החיים עלתה ועמה עלו גם קשיים והתמודדויות שצאצאים בדורות קודמים לא התמודדו איתם. למשל: הסבים והסבתות של היום מטפלים מחד גיסא בנכדים ומאידך גיסא בהוריהם הקשישים. ולא נדיר המחזה שבו אישה בת שישים מובילה למרפאה אישה בת שמונים – אמה, ותינוקת בעגלה – נכדתה.

המילה "זִקנה" מעוררת אצל רבים מאיתנו אסוציאציות שליליות: שיער לבן, קמטים, כבדות ומוגבלות פיזית. אברהם אבינו היה הזקן הראשון. אומנם הרבה לפניו היו שחיו שנים רבות מאוד, אבל התואר "זקן" מופיע לראשונה במקרא בהקשר של אברהם: "ואברהם זקן בא בימים". חז"ל אף אומרים שעד אברהם אבינו לא הייתה זִקנה בעולם, כלומר לא הייתה הזדקנות. סבים, אבות ובנים נראו כולם אותו דבר ולא הייתה היררכיה של גיל והבחנה בין שכבות גיל. "בא אברהם וביקש רחמים והייתה זִקנה" (בראשית רבה סה). הזִקנה מאפשרת להבחין בין שכבות הגיל ובניסיון החיים שצבר האדם. ואולי זה פירוש המושג "זִקנה": "זקן – זה שקנה חכמה" (קידושין לב ב).

החברה שבה אנו חיים לא תמיד סבלנית לקשישים. הטכנולוגיה המתקדמת בצעדי ענק בשלל חידושים והמצאות, הותירה את הקשישים מאחור בעולם לא נהיר ומבולבל. היום מתקשרים ביתר קלות עם מי שמחובר לאמצעי המדיה השונים, ואילו הקשישים לא תמיד מחוברים אליה ולכן קשה לעתים לתקשר עמם. התקשורת הפכה ברובה לתקשורת כתובה והדבר דורש שינוי מנטאלי מהותי מהקשישים, שבצעירותם נהגו להיפגש ולדבר פנים אל פנים. במקרים רבים, הצעירים של היום מסוכסכים עם עצמם ועם דמות ההורים שבתוך נפשם, מתוך חשיבה שלוּ ההורים היו נוהגים אחרת, כל מציאותם של הילדים הייתה משתנה. לפעמים אדם צריך להתפייס עם עצמו כדי שיוכל להתפייס עם הוריו הקשישים.

מעבר לכך ואולי כתוצאה ישירה מכך, קיימת במקרים רבים גם הזנחת קשישים, הן מצד המשפחה והן מצד הרשויות. מוכרת התופעה שבה חדרי המיון מתמלאים בקשישים מאושפזים על זוטות קטנות, בעיקר לפני חגים, ונדבקים שם במחלות זיהומיות קשות יותר. קל הרבה יותר לצאצאים לחגוג את ליל הסדר, למשל, בלי נטל של אב קשיש בשולחן, שלא תמיד מבין על מה מדברים וצריך להסביר לו בקצב שונה את נושא השיחה, ושצריך לקחת אותו מביתו ולהשיבו לביתו, או לארח בביתם. הסידור הנוח והפשוט ביותר הוא לאשפז אותם בחדר המיון. היחס לקשיש בבתי האבות, המתהדרים בימינו בשמות נאים ומכובסים כמו "דיור מוגן" (האמור לספק הגנה) או "בית גיל הזהב" (המילה "זהב" נשמעת יקרה וכבוּדה), הוא ברוב המקרים כאל אביזר שאפשר להניף ולהפוך בלי לטרוח ליצור קשר עין, שאפשר לגשת אליו בעודו ישן ולבצע בו טיפול מכאיב, שאפשר להעיר אותו ולטלטל אותו ל"סידור מיטות" השכם בבוקר. תהליך ההזדקנות הוא תהליך הגורר עמו שובל ארוך של דאגות, סבל וייסורים. היהדות מקדשת את ערך החיים, ורואה ברכה בכל רגע של חיים. ועם זאת, קיים לא אחת פער גדול בין הרצון להאריך חיים ולהאדיר כל רגע של חיים לבין ההכרה במציאות המרה לנוכח אדם היורד במדרון תלול. רבים תוהים מה ברכה יש בצמח אדם שמונשם באופן מלאכותי, בשבר כלי שכושרו האינטלקטואלי אובד עד כדי כך שאף אינו מכיר את האנשים הקרובים אליו ביותר. אומנם, יש זקנים שמוצאים תוכן חדש בכל יום ויום, וממלאים את ימיהם בחדוות עשייה ובשמחת יצירה. אך ישנם גם כאלו שהם, לכאורה, נטל ומעמסה על קרוביהם.

בחברה כזו, היחידים שעדיין חומלים על הקשישים ומרגישים בנוח בחברתם הם הילדים – הנכדים והנינים. בספר זכריה נכתב: "עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". מצטיירת לנגד עינינו תמונה פסטורלית של קשישים הנשענים על משענתם או יושבים על ספסלי רחוב, ובסמוך אליהם משחקים בחופשיות ובהנאה ילדים וילדות. בדרך כלל ילדים מפסיקים את משחקם הדמיוני כאשר הם חשים שמישהו צופה בהם משחקים. בנבואת זכריה, הילדים ממשיכים לשחק בעוד הקשישים צופים בהם. הכי נוח לילדים, על פי זכריה, דווקא ליד הקשישים. יותר מאשר ליד ההורים או הגננות. וידועה המעשייה על "כף העץ", שבה דווקא הנכד מוכיח לאביו כיצד יש לכבד הורה קשיש: קשיש אחד היה גר בבית בנו וכלתו. לכולם נתנו לאכול בכלי זכוכית ורק לקשיש בכלי עץ ובשולחן סמוך, כי היו ידיו רועדות וחששו שישבור את הכלים. הנכד צפה באומללות בסב והחל לגלף כלי עץ. "מה אתה עושה"? שאל אביו יום אחד בראותו את מעשי בנו. "אני מכין לך כלי עץ כאשר אתה תהיה זקן ותגור אצלי", ענה הבן. מאותו יום הושיבו את הקשיש לשולחן ונתנו לו לאכול בכלי זכוכית.

כיצד יוכלו קשישים היום להמשיך להרגיש רלוונטיים ולא נטל? מומחה המנהיגות ג'ון קוטר מסכם: "בהתמסרות לצורות חיים ולעבודה שיישארו גם לאחר מותנו". בגיל העמידה ואחריו, כשביססנו קריירה, מוניטין ומערכות יחסים, אנו יכולים לקפוא על שמרינו – או להחליט שהגיע הזמן לתת: לקהילה, לחברה ולדור הבא. הגנרטיביות מתבטאת אצל רבים באימוץ פעילויות חדשות, בייחוד פעילויות התנדבות, ובטיפוח כישורים חדשים. סימניה הם הפתיחות והאכפתיות. קשישים אכפתיים לקורה בחברה מצד אחד, ופתוחים לשינויים מצד שני, יצליחו לעמוד באתגר זה של להרגיש רלוונטיים גם לאחר הפרישה לגמלאות. הממד הנוסף הוא ניסיון החיים. עם הגיל באות התבוננות ויכולת ניתוק המאפשרות לנו לעמוד במקומנו בלי להיסחף אחר מצב רוח של הרגע, האופנה החולפת או שיגעונו של ההמון. חוכמה זו נדרשת לנו תמיד, ועל אחת כמה וכמה בעידן הקצב המהיר שלנו. אם נתבונן בקריירות של אנשים מפורסמים בעידן ההייטק כגון ביל גייטס ומארק צוקרברג, נגלה שבנקודה מסוימת פנו כולם אל חונכים בוגרים שעזרו להם. בסרט "המתמחה" מגלם השחקן רוברט דה נירו, מתמחה מבוגר הבא להתמחות אצל מנהלת צעירה, מייסדת אתר למכירת בגדים באינטרנט, ובסופו של דבר, המתמחה הוא זה שמנווט את המנהלת הצעירה לאורח חיים נכון ובריא בבית ובעבודה בעצות מניסיונו האישי.

יש קשישים שבערוב ימיהם מבינים כמה קשה לשנות את העולם, ואפילו חלק זעיר מן העולם, והם מתפכחים מהאידיאלים שלהם ונעשים מרירים, ציניים וקהים. זהו סוג של מוות בעודם בחיים. ויש כאלו שאינם מאבדים תקווה ולעולם אינם מרימים ידיים. הם ממשיכים להעצים את הבאים אחריהם עם האנרגיות (הרבות או המעטות) שעדיין נותרו בהם. יש אנשים המגיעים לשיאם בצעירותם ומכאן לאט לאט דועכים והולכים. ויש רבים אחרים המשתבחים והולכים עם השנים. מוצרט ובטהובן היו שניהם ילדי פלא, ובכל זאת את מיטב יצירותיהם כתבו בשנות חייהם האחרונות. קלוד מונה צייר את בריכות שושני המים בגנו בעשור התשיעי לחייו. מיכלאנג'לו, מאטיס ופיקאסו – כולם נותרו יצירתיים בעשור התשיעי לחייהם. בספרו "מאסטרים זקנים וגאונים צעירים" טוען דיוויד גלנסון כי החדשנים המושגיים מגיעים לשיאם בהיותם צעירים ואילו החדשנים הנסיינים, אלו הלומדים בניסוי-וטעייה, משתפרים עם הגיל.

הסוד הוא לשמור על הלהט ועל האידיאלים הישנים שלנו, לגמול טובה לחברה ולקהילה, להעתיר מניסיוננו על הבאים אחרינו ולעודד אותם להמשיך את מה שאנו לא השלמנו.

 

על המחבר / המחברת

Avatar

ניצה דורי

ד"ר, המכללה האקדמית הדתית לחינוך "שאנן", חיפה.

7 תגובות

  1. בן מעל 65
    בן מעל 65 אוגוסט 31 2017, 10:47
    כמה נכון כמה כואב

    נתניהו מבוגר ממני גם טראמפ
    אבל כבר עשר שנים קשה לי למצוא עבודה ראויה ולא דוקא בתפקידים הכי בכירים

    השב לתגובה
  2. צביה וינר
    צביה וינר אוגוסט 31 2017, 14:00
    כידוע אין עתיד ללא עבר

    חברה שלא נותנת כבוד ומטפחת הדורות הקודמים אין לה עתיד

    השב לתגובה
  3. חנוך פלד
    חנוך פלד אוגוסט 31 2017, 21:44
    והדרת פני זקן

    הממשלה שכחה.

    השב לתגובה
  4. אוהבת את המאמר
    אוהבת את המאמר ספטמבר 01 2017, 13:28
    את שייכת למיעיט שהולך ונעלם

    אני מסכימה עם הקו אבל העולם השתנה. ערכים חברתיים זה אאוט.

    השב לתגובה
  5. בת אל
    בת אל ספטמבר 02 2017, 19:07
    בחלק ממדינות אירופה זה לא כך

    .

    השב לתגובה
  6. נתן הירש
    נתן הירש ספטמבר 03 2017, 17:49
    הנכון ביותר הוא שילוב צעירים ומבוגרים

    המבוגרים עם הניסיון
    הצעירים עם החדשנות

    השב לתגובה
  7. סלי
    סלי אוקטובר 26 2017, 06:11
    את הניסיון והידע שנרכשו משך השנים

    אין לצעירים ולכן כל כך חכם להעסיק מבוגרים שברובם גם יותר אחראים ומסורים מהצעירים

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחברה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!