JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מכיבוש ועד BDS

הרעש התקשורתי שהקימה ערבייה תומכת ישראל

מכיבוש ועד BDS צילום: Tobias Wolter commons.wikimedia.org
אוקטובר 17
09:30 2017

צעירה חביבה בשם דימה תאיה מקלנסואה התראיינה לאחרונה לערוץ טלוויזיה ערבי ושמו מוסאווה. במהלך הריאיון הצהירה ללא חת כי היא רואה במדינת ישראל מדינה שלה ולדעתה אין מדיניות אפרטהייד ולכן יש לצאת נגד תנועת החרם BDS. המראיין לחץ רק על נקודה אחת, אם לדעתה של דימה יש כיבוש ישראלי כלפי הפלסטינים; תשובתה הייתה עקבית: אינני נכנסת לעניינים פוליטיים. רוב הריאיון האומלל הזה התנהל כמשחק פינג פונג – יש או אין כיבוש. על דבר הריאיון נודע לי מחבריי הערבים ברשת פייסבוק, שבאופן לא מפתיע שפכו עליה קיתונות של ביקורת קשה, וזאת בלשון המעטה. שקלתי אם להגיב, מאחר שאינני נוטה להגיב במקום שאין אוזניים קשובות. זהו דו-שיח של חירשים, שאין בו כל תועלת לאף אחד מן הצדדים הניצים. הגבתי בקצרה את מה שאנסה לפרט להלן.

לרוע מזלנו אנו חיים בדור של דיכוטומיות הנוטה לחלק את העולם כולו לשחורים וללבנים, לטובים ולרעים, הם ואנחנו, צודקים ורשעים וכדומה, וגם כאן – כך נחלקו המגיבים לפרסום. מי שהתנגד לדימה טען שיש אפרטהייד ויש כיבוש ותמך בתנועת החרם. מי שתמך בה, כמובן שלל את כל שלושת המרכיבים הללו. כך התרחב הדיון הכושל בין המראיין לדימה וקיבל ממדים ציבוריים מבעיתים.

האתגר הראשון, אם כן, הוא לטשטש מעט את הדיכוטומיה הרעה הזאת. למשל כיהודי, כישראלי וכציוני אני מוצא עצמי נאבק בשתי חזיתות. הראשונה שבהן היא זאת של החברה שאני משתייך אליה, החברה היהודית בישראל. מאחר שאינני שלם עם כל מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון ומאחר שלדעתי יש רוב מוחץ של אנשים כמוני בקרב הציבור היהודי בישראל, אני מותח ביקורת, בהזדמנויות הנקרות בדרכי, על האופן שבו יהודים מסוימים בוחרים להתנחל. כוונתי בעיקר לאותן התנחלויות הממוקמות בלב אוכלוסייה פלסטינית, שקיומן כרוך בעוולות רבות כלפי הפלסטינים, שמגבירות את החיכוך וששואבות חברה שלמה אל מקומות שמעולם לא רצתה להגיע אליהם. לכן בשיח על סוגיה זאת עלינו להודות שיש כיבוש המפלה לרעה את הנכבשים ועלינו להסכים שמצב זה טעון תיקון.

החזית השנייה היא זאת של תנועת החרם BDS. תנועה זאת פועלת להסרת הכיבוש תוך כדי ניסיון נואל להבאיש את ריחה של ישראל בכל פינה בעולם. הרדיפה של ישראל בעולם, באמתלה של הסרת הכיבוש, נראית בעיני רבים מחבריי הערבים לגיטימית. הייתי יכול לקבל זאת אם כך היו פני הדברים. אבל לפי התנהגותה, התנועה נגד הכיבוש הישראלי היא בפועל תנועה אנטי-ישראלית בפרט ותנועה אנטישמית בכלל. היא לא מסתפקת בשאיפה להסדרת היחסים בין ישראל לפלסטין, אלא מבחינתה יש לסלק כל ישות יהודית-ישראלית ממה שנתפס בעיניה כארץ פלסטין. בהיותה כזאת היא מאיימת על קיומי, ולכן אני נאלץ להילחם בה, ככל שכוחי משיג. הקול הזה, שמבקר את ההתנחלויות והכיבוש ושדוחה בשתי ידיים את תנועת החרם, לא נשמע היום בדיון הציבורי ולא ברשתות החברתיות. הגיעה העת להשמיעו.

האתגר השני העומד בפני החברה הישראלית, יהודים כערבים, הוא קבלת העובדה שיש קבוצה של ערביי ישראל, לא קטנה כלל, שרואה במדינת ישראל מדינה שלה. רבים מחבריי הערבים אומרים לי זאת בשיחות פרטיות, אך איש מהם איננו מעז, כאותה דימה האמיצה, לומר זאת בראש חוצות. מדוע קשה לומר זאת? בשל העובדה הפשוטה שכל מי שמעז לומר זאת נחשב לבוגד והוא נתון לסנקציות חברתיות שייגבו ממנו מחיר אישי יקר למדי. אינני יכול לנקוב במספרים מכיוון שעדיין לא קם המכון שיקבל על עצמו בדיקה סטטיסטית מקצועית היודעת לאתר את כל ערביי ישראל התומכים במדינה ורואים בה את הבית הטבעי שלהם. אבל אני יכול לומר שיש ויש רבים שאם נספק להם את התנאים, יגיבו באופן כזה. הצגה מבוססת של תופעה זאת תביא אולי לשינוי מהותי ביחסים האזרחיים שבין יהודים לערבים בישראל. החברה הערבית תכיר בעובדה שחלק לא מבוטל ממנה מקבל באהבה את השתייכותו למדינת ישראל על מעלותיה ועל מגרעותיה. החברה היהודית תכיר בעובדה שרוב ערביי ישראל הם השותפים הטבעיים שלה להגשמת החזון ובניין המדינה והארץ. כך גם נעקור את הטענה האווילית של הימין הקיצוני שערביי ישראל הם גיס חמישי.

האתגר האחרון בהקשר זה קשור בתקשורת העברית והערבית כאחד. טענות רבות מושמעות כנגד התקשורת. כל אחד מן הטוענים מרגיש מקופח על שלא קיבל את הבימה ההולמת את דעותיו ואת הציבור שהוא מייצג. חלק ניכר של הטוענים מאורגנים במפלגות ובעמותות ויש להם אמצעים למימון מערכות יחסי ציבור לא זולות. לקבוצת הערבים אזרחי ישראל התומכים במדינת ישראל אין בית ארגוני וקולם החשוב לא נשמע כלל ועיקר. זהו תפקידה של התקשורת, אם חפצה היא בתיקון חברתי, לספק לקבוצה זאת את הבימה להשמעת קולה ברבים. אין זאת אומרת שיש להסכים עם כל מה שפרטים כאלה או אחרים אומרים וגם אין צורך לדחות את דבריהם. צריך פשוט לאפשר את השמעת הקול החשוב הזה. ייתכן שמתוך כך יתחולל שינוי במגמות החברתיות שעליהן הצבעתי לעיל.

על המחבר / המחברת

יעקב מעוז

יעקב מעוז

עורך מדור: דת ואמונה. ד"ר, יו"ר הוועד לתחיית הלשון הארמית. מרצה ליהדות והחברה הישראלית. סופר ומשורר, מחבר הספרים "צדק פואטי" ו"אלוהים, אהבה ואסתטיקה". מנהל פתוח תכנים בחברה למתנ"סים. חבר הנהלת תנועת "תיקון". מנחה אירועים וטקסים.

14 תגובות

  1. ישראלי
    ישראלי אוקטובר 17 2017, 09:34
    מי יתן וירבו כמוך בישראל

    אמן.

    השב לתגובה
  2. ע.
    ע. אוקטובר 17 2017, 11:05
    השאלה כמה מהערבים בישראל חושבים כך

    אני בכלל לא בטוח שההנחה שלך שהרוב אוהבים ומכירים בזכותה להתקיים היא נכונה

    השב לתגובה
  3. יצחק דגני
    יצחק דגני אוקטובר 17 2017, 12:51
    ליעקב מעוז הנכבד

    פרופ' גבי בן דור מאוניברסיטת חיפה חוקר מזה שנים את עמדות ערביי ישראל כלפי המדינה. אני מניח שתוכל לקבל אצלו נתונים שיעניינו אותך מאוד.
    אני תמהה מתי אנשים יבינו שכבר נגמר "הכיבוש". ישראל חזרה למקומות מסוימים כדי לחסל את הטרור אחרי טבח ליל הסדר בנתניה. זו האמת.
    כשהערבים אומרים "כיבוש" זו מילת קוד ל- 48. צר לי שכל כך מעט ישראלים מבינים ערבית.
    כל מי שמזכיר את המילה "אפרטהייד" לא מבין מה משמעות המילה. אם יש במזרח התיכון אפליה היא פועלת נגד יהודים. על איזה ציבור לאומי אחר בעולם מטיפים שיש להשמיד את מדינתו?
    על ה- BDS חבל להשחית מילים. ממילא השפעתו שואפת לאפס.

    השב לתגובה
  4. סמדר פולוביאן
    סמדר פולוביאן אוקטובר 17 2017, 20:00
    הקול השפוי

    חבל שהקול השפוי אותו אתה משמיע לא נשמע מספיק בציבור

    השב לתגובה
  5. פרנקו יוסף
    פרנקו יוסף אוקטובר 18 2017, 15:29
    דעה

    אני תומך בשתי מדינות לשני עמים. אם נעמוד בפני מצב כזה נצטרך לשאול את הערבי/ישראלי שאלה כזאת. תביא לך היכן אתה מעדיף לחיות את חייך,בחר פלשתין שיבושם לו. אבל אם היא להשאר בישראל, ישבע להיות נאמן לה, עד לרמת שירת ההימנון.ויזכה כמובן להנות מכל תנאי מדינת ישראל חובות או זכיות.ורק לידע אותו, שבגידה דינה גרוש הוא וכוווווללל בני ביתו מקטן ועד סבא רבא.

    השב לתגובה
  6. י.
    י. אוקטובר 18 2017, 15:35
    יכול להיות שאנשים מהססים להגיב?

    ?????

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני אוקטובר 19 2017, 04:21
      ל- י.

      בוודאי שאנשים מהססים להגיב. עצם התגובה שלך היא הוכחה לכך. מדוע הגבת בעילום שם? ממה אתה חושש אם תגיב בשמך המלא?

      השב לתגובה
  7. ישעיה מיכאלוב
    ישעיה מיכאלוב אוקטובר 18 2017, 17:51
    לא כיבוש ולא עם פלסטיני.

    מר יעקב מעוז.
    רוב מוחץ מסכימים עם זה שיש כיבוש ?
    מהיכן אדוני שולף את ההחלטה ההזויה הזאת ?
    האם אדוני יתכבד לתת לנו הרצאה על אופן בו כבשנו משהו "מפלסטינים"?
    האם בכלל יש עם כזה , או לחלופין היה עם כזה עם מדינה , ואנחנו כבשנו אותם?

    השב לתגובה
  8. יפעת ג.
    יפעת ג. אוקטובר 19 2017, 05:52
    אנשים מסרבים להבין

    קיומנו וקיום הדורות הבאים עוד יותר תלויים בדו קיום בשלום עם הערבים במדינה שמהווים קרוב לרבע מהאוכלוסיה!!
    וכל זה לפני הערבים בשטחים
    וכל זה לפני כל מאות המיליונים בארצות מסביב

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני אוקטובר 19 2017, 13:09
      ליפעת ג.

      רוב האנשים כן מבינים שדו קיום בכאילו שלום מתקיים ויתקיים כאן רק על בסיס עליונות אסטרטגית ישראלית, שאגב הולכת ומתעצמת עם חלוף הזמן. עלינו לדאוג שעליונות זו תישמר ואף תתפתח. לשמחתנו הם אוכלים את עצמם. לא בגללנו. בגלל עצמם.

      השב לתגובה
  9. עמי שרף
    עמי שרף אוקטובר 20 2017, 12:59
    העולם זז לקצוות גם בארצות שפויות

    וגם במקומות שאין בהם מתיחויות בינתאומיות
    על אחת כמה וכמה אצלנו

    השב לתגובה
  10. הדר טוביאס
    הדר טוביאס אוקטובר 21 2017, 09:07
    השאלה אם זה קול שמעיד על הרוב

    או שזה יוצא מן הכלל שאיננו מעיד על כלום אלא על מקרה חריג. אני נוטה לחשוב שזה המקרה השני למרות שאין לי עובדות בנושא.

    השב לתגובה
  11. ח.
    ח. נובמבר 08 2017, 18:42
    כך גם היחס אצלנו לישראלי שמבין את כאב

    הערבים

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחברה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!