JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

לאן נעלמו זכויות הרוב?

מרוב התחשבות ברגשות, הרוב הפך לא חשוב

לאן נעלמו זכויות הרוב? ד"ר גדעון שניר
יוני 24
19:30 2018

בעת האחרונה אנו עדים למאמץ הולך וגובר של הרוב במדינת ישראל, שנאלץ להיאבק על זכויותיו בתחומים חברתיים שונים לנוכח המגמה הפוליטית והמשפטית להעדיף את זכויות המיעוט על פני זכויותיו. יש האומרים שאיכות שלטון דמוקרטי נבחנת על פי מידת הדאגה לזכויות המיעוט והגנתן מפני מה שמכונה "עריצות הרוב", אבל נראה שבתחומים מסוימים התהפכו היוצרות ודווקא המיעוט הוא בעל הכוח והוא הכופה את תפיסת עולמו על הרוב, ההולך ונעשה דומם וכנוע, כפי שניתן ללמוד מחוק הגיוס, חוק המואזין, חוקי מהגרי העבודה – כדוגמאות הבולטות בימים אלה.

ניקח לדוגמה את חוק הגיוס החדש הנמצא על הפרק, שלפי כל ההדלפות עומד להסתיים בהחלטות פוליטיות שינציחו את האי שוויון בנטל הביטחוני, או במילים אחרות אפליה בין דם לדם, יחד עם אתנן של מיליארדים שישולמו למפלגות החרדיות למימון אוכלוסיית הלא-משרתים והלא-עובדים הנסמכים על שולחנו של מעמד הביניים החילוני, הנושא בעול הנטל הביטחוני והכלכלי גם יחד.

הכניעה ללא תנאי של כל מפלגות הקואליציה וחלק ממפלגות האופוזיציה בהסכמתן לתמוך בחוק אי שוויוני ולא דמוקרטי זה, היא תעודת עניות להן ועדות לרמת הפוליטיזציה של האידאולוגיה הציונית והעזרה ההדדית הסוציאליסטית. כדי לשמר את שרידותה הקואליציה מקבלת את דרישות המפלגות הדתיות, וגם מפלגות באופוזיציה מביאות בחשבון את החרדים – הן יודעות שיזדקקו לתמיכתם בסבב הבחירות הבא, ולכן כבר עכשיו מרימות דגל לבן, אף שהוא עומד בסתירה מוחלטת לאידאולוגיה החברתית שלהן.

במקרה זה אשמה גם שיטת הבחירות הדמוקרטית שלנו, המאפשרת ריבוי סיטונאי של מפלגות הגורם לכך שאין מפלגה אחת בעלת רוב מספיק להקמת קואליציה, ולכן המפלגה הדומיננטית נאלצת לחזר אחר מפלגות קטנות כדי לקושש את 61 המנדטים הנדרשים, ובתמורה היא מוכנה לשלם מחיר יקר על חשבון הרוב, גם כאשר הסחיטה פוגעת בקודשי ערכי האידאולוגיה שלה.

מצב זה נכון לכל מפלגה באשר היא שעמדה או תעמוד בפני מצב דומה (למעט ציפי לבני, שלא הייתה מוכנה לעשות שקר בנפשה ודחתה את הסחטנות החרדית, אלא שבכך אפשרה לליכוד להיות בשלטון, והלכה לישון עם מצפון נקי אבל בלי ממשלה). כלומר השיטה שלנו, עם סף החסימה הנמוך, אם לא מגוחך, מעודדת ריבוי מפלגות קטנות וכך מאפשרת להן להשיג הישגים סקטוריאליים ניכרים, שלא היו יכולות להשיג אלמלא כן, ואנו, הרוב – נאלצים לשלם את המחיר, תרתי משמע. מצב מעט שונה אך שתוצאתו דומה הוא הברית – המוזרה, יש לומר – בין מפלגת המיעוט הערבי והמפלגות החרדיות, במטרה לחסום את חוק רעש המואזין, שבא להקל על אוזני הרוב החילוני.

לאחרונה נשמעו גם קולות הקוראים לשינוי המנון "התקווה", למשל בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, בטענה כי השמעתו במעמדים שבהם משתתפים חברי המיעוט הערבי פוגע ברגשותיהם. בעיה זו מחריפה את הקונפליקט עוד יותר. מה לעשות, הערבים יזמו מלחמת שמד נגד מדינת היהודים והפסידו, ועל כן נותרו מיעוט. זכותם הדמוקרטית לא להסכים ל"נפש יהודי הומייה" ומן הסתם גם דגל המגן דויד הוא לצנינים בעיניהם, אבל בחברה דמוקרטית זו מנת חלקו של המיעוט – במקרה זה מיעוט עוין, להזכיר – שעליו לסבול את תרבות הרוב.

בדיוק כפי שלא יעלה על הדעת שבעקבות פלישת מיליוני המוסלמים ליבשת אירופה יסירו מדינות אלה את הצלב מדגליהן או יימנעו מלהזכיר את אלוהי הנוצרים בהמנוניהם, רק כי זה "פוגע ברגשות המיעוט (עדיין…) המוסלמי"; וכפי שארצות הברית לא תשנה מאומה מסמליה גם אם נולדים היום יותר ילדים היספניים מאשר אמריקנים-אירופים, והאנגלית תישאר השפה הרשמית היחידה לכל האזרחים האמריקנים – כך צריכה לנהוג גם ישראל. אפשר להיות קשוב, להבין את הבעיות, להבין את הזדהותם המלאה עם האומה המוסלמית ועם הדת המוסלמית, ואף לקיים דיאלוג בנושא, אך חלילה לנו מלהזדהות בעצמנו, כי בנפשנו הדבר. ובעניין אחר אך דומה, כך גם כאשר מפרידים את הבנים והבנות באירועי בתי הספר כדי "לא לפגוע ברגשות הדתיים" – מישהו שוכח שגם לחילונים יש, רחמנא ליצלן, רגשות, והם נפגעים כאשר דוחקים את הבנות לספסלים האחוריים. כך בדיוק נדרש גם בסוגיית מבקשי העבודה הזרים.

לסיכום, מפתיע שהרוב הדומם מקבל בהכנעה בלתי מובנת את הגזרות כמכת טבע בלתי נמנעת. מישהו פה התבלבל, פתאום צריך להזכיר שגם לרוב יש זכויות, מותר לו לעמוד על מימושן ואין לקבל באופן אוטומטי את עדיפות רגשות המיעוט על רגשות הרוב. אין כוונה לרדות במיעוט, אבל ודאי שלא לאפשר לו להכתיב את סדר היום הלאומי והחברתי.

על המחבר / המחברת

Avatar

גדעון שניר

ד"ר. מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

8 תגובות

  1. טובה בראון
    טובה בראון יוני 24 2018, 21:21
    אני מוכנה להזדהות אבל רק עם נושא הגיוס

    אל תכעס

    השב לתגובה
    • גדעון שניר
      גדעון שניר יוני 28 2018, 08:05
      למה זה נכון רק לגיוס? ולא לבעיות אחרות?

      טובה
      זה לא עניין של כעס אישי
      אבל מעניין לשמוע את דעתך מדוע הסוגיה שאני מעלה, נוגע רק לבעיית הגיוס ולא לנושאים אחרים, כך לפי דעתך

      השב לתגובה
      • גדעון שניר
        גדעון שניר יוני 30 2018, 09:22
        זה הלא רק בשאלת הגיוס

        בהמשך לשאלת הגיוס, האם סירוב חרדים לשבת ליד נשים במטוס תוך אילוץ הנשים לעבור ממקומן או פיטורי אתיופים שנחשבים לא מספיק "דתיים" לעבוד ביקב, או הפרדת תלמידות מבנים בכנסים, או הדרת זמרת נשים, או הושבתם בספסלים האחוריים, האם דוגמאות אלו אינן מחזקות את הטענה שהרוב די כנוע לגחמות המיעוט? (למרות הגינויים והניסיונות ההצהרתיים בלבד למנוע זאת)

        השב לתגובה
  2. יצחק מלמד
    יצחק מלמד יוני 25 2018, 15:29
    יש זכויות המיעוט ויש כל מיני זכויות

    אבל מעל הכל יש כמה עקרונות
    ואחד מהם הוא של הפרדת הדת מהמדינה אחרת זאת לא דמוקרטיה

    השב לתגובה
    • גדעון שניר
      גדעון שניר יוני 28 2018, 08:09
      האם כ הודו נוכל להיות?

      במקרה זה המודל של הודו הוא דוגמא מענייינת. הרוב המוחלט של אזרחי הודו הם דתיים (הינדים , מוסלמים , סיקים, ג'ינים, בודהיסטים ואחרים)
      ובכול זאת קיימת הפרדה בין דת ומדינה
      האם המודל הזה יכול להתקיים גם בישראל? ספק

      השב לתגובה
  3. צבי בן שלום
    צבי בן שלום יוני 27 2018, 14:01
    רוב הכותבים כאן מתבלבלים

    בין עקרונות הדמוקרטיה וחוקי יסוד לבין פעילות מיעוטים במסגרתם

    השב לתגובה
  4. נועה אסא
    נועה אסא יוני 28 2018, 13:59
    אין נוסחה מדוייקת

    צריך להתאים בכל חברה לגופה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחברה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!