JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

די לניצולו של ל"ג בעומר!

חילול ערכים שבין האדם לחברו וקידוש ערכים שבין האדם למולדתו

די לניצולו של ל"ג בעומר! צילום: Andre Engels wikimedia commons
מאי 20
06:06 2014

עלוני פרשת השבוע המחולקים מדי שבת בבתי הכנסת האורתודוכסיים ברחבי הארץ הם כלי טקסטואלי להעברת מסרים חברתיים. בין ציור לצורה, בין צבע לתמונה, מתגלה לא פעם תורת ערכים קנאית דתית משיחית ומסוכנת. כל פעם מחדש אני מתאכזב להיחשף לחילולם של ערכים שבין האדם לחברו, בשם קידושם והקצנתם של ערכים שבין האדם למולדתו. בכך שוב נוכחתי בתפילת שישי האחרונה של פרשת "בחוקותי". זו סיפקה סחורה לאומית טרייה להצתת מערכת היחסים החולה בינינו לבין שכנינו, במקום להצתת אור מדורות החג שיאיר בפנינו דרך ארץ חדשה.

פרשת "בחוקותי", פרשת השבוע של לפני ל"ג בעומר, נפתחת בהתניה המפורסמת: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו" (ויקרא כו, ג-ד). אינני מזהה פה אלמנטים משיחיים או קנאות דתית שמתבטאת בגאולת הארץ או בשחרורה, אם תרצו. אם כן, לא ברור לי מדוע ולמה בוחרים נציגיה של הציונות הדתית, או הדתיות הלאומית, או הלאומית הדתית, לחפש חיבורים משיחיסטיים לתבנית נקייה זו. חוקות הבריאה מצוות אותנו בהשכנת מעגלי צדק ושלום, מוסר וחיים.

עם כניסתי לבית הכנסת חטפתי מכל טוב הניירת שהייתה שפוכה על השולחן המציג לראווה ערכים לאומיים דתיים מהם. "חיבת הארץ" (גיליון 4) הפציץ בכותרת חגיגית: "כוחה של ארץ ישראל בדברי רבי שמעון בר יוחאי", באמצעות ניתוח שסיפק הרב אלעזר בן אליהו. "שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי היא תמיד להחשיב את הפנימיות, להחשיב את הכוונה ולא את המעשה החיצוני", כך מסביר כבוד הרב ומוסיף: "בארץ ישראל צריכים אנו ליישם את שיטתו של רשב"י ולהסתכל על עם ישראל בהסתכלות פנימית, בהסתכלות רזית עמוקה, המקרבת ואוהבת כל יהודי באשר הוא, כי כל הדר בארץ ישראל צדיק הוא". על פניו נדמה שהרב מאפשר לקורא להעז להסתכל אחרת על המציאות הישראלית וליזום דיאלוג פנים-יהודי רענן, ואף לראות בזכותם של כל איש ואישה היושבים בארץ כצדיקים.

אך נדמה שבחירתו של כבוד הרב בן אליהו לצטט בהמשך מהספר "טוב הארץ" (של רבי משה זכות), מסגירה די מהר את כוונתו: "שלמותו וחוסנו המוסרי של העם תלויים בשלמות הארץ, כך שכל פיסת קרקע הנגאלת בארץ, מרוממת ומגדלת את נשמת ישראל". ואם לא די בכך, הוא מצטט בהמשך את הרב מרדכי אליהו זיע"א: "עם ישראל צריך לגאול את קרקע ארץ ישראל מידם של אחרים, ובוודאי מידם של עמים אחרים, זאת מצוות כיבוש הארץ שנצטווינו בה. פעולה של כיבוש וישוב הארץ, ישוב ויהוד הגליל, היא היא התיקון לחטא המרגלים".

אם כן יתמהמה זה שאינו יודע לשאול ויתמה מה חשוב יותר – המשמעות הפנימית והסמלית שזה עתה סיפק כבוד הרב או שמא המשמעות הפיזית שדורשת מעם ישראל לגאול את האדמה. ובל נשכח כי פיסות הקרקע אינן ממהרות לרומם את רוחה של נשמת ישראל, אלא בעיקר לדכדך ולהפיל שכול וצער בנשמותיהם של אימהות ואבות הנאלצים לקבור את יקיריהם ואת יקירותיהם שנשלחו למלא פקודות יום.

אינני רואה בזאת מקום או הצדקה לניתוק בין החיבור הגשמי לארץ לבין זה הרוחני. אין ספק כי מתנהל דיאלוג דינמי וקוהרנטי מימי מצדה ועד ימי דגניה ב' המבקש לעמוד על הפעפוע בין השניים. אך אבקש להציע התבוננות של היזון חוזר, "פוטוסינתזה יהודית" במערכת היחסים בין המרחב הטריטוריאלי הקדוש או שהוקדש, לבין העם המבולבל, החוטא או המשתדל בטוב. לא מדובר על תהליך שמגיע מכיבוש הקרקע ומחיבור התיישבותי בלבד, אלא על תהליך קודם שמגיע מכיבוש ערכי של הפנמת הרוח, הכלת המוסר וניסיון למימוש חזון הנביאים שנמצאים בספרה עליונה. הם שמזינים את הקרקע ומאפשרים חיבור וחיתוך, איחוד וניתוק, בין מרכיבים גשמיים לבין תורת ישראל וערכיה.

באווירה פסימית זו אכיר לכם גם את המגזין "ישע שלנו". בגיליון 338 שלו הבחנתי בשורות שצרמו לי בעודי נושא תפילה. לא יכולתי להתעלם מהכותרת שמתחת ללוגו של הגיליון, המגזין מוגדר שם בתור "במה תורנית אידאולוגית ומעשית לחיזוק אחיזתנו בארץ", תוך ציון התאריך העברי והלאומי: אייר תשע"ד, 46 שנים לשחרור ירושלים יש"ע והגולן. בשער נשא הרב יונה גודמן, ראש תחום חינוך אמוני במכללת אורות ישראל ומזכ"ל בני עקיבא לשעבר, דברי הלל ושבח על רבי עקיבא ועל בני עקיבא. וכך הוא כותב: "מדורות ל"ג בעומר מאירות לנו את האתגר במדורה עם המדריכים, בעזרת השם יעלו על נס את ערכי הלאומיות והתורה ואף יוסיפו שירה וסיפורים ברמה תרבותית הראויה לתורת רבי עקיבא. האתגר החינוכי הגדול המוטל על כולנו… לחנך להמשיך לגלות את גבורתו של רבי עקיבא לא רק בשדות הקרב, אלא גם בשעות הפנאי והתרבות". ואני שואל את עצמי, האם זהו האתגר החינוכי הגדול המוטל על כולנו? האם דור המחונך על מרד, על אלימות, על לאומנות, על משיחיות הוא דור שיביא למימוש הערכים ההומניסטיים והאנושיים שהתורה מצווה אותנו כעם שספג בכי תמרורי דורות? האם זהו החזון והחיבור שמבקשים הדתיים הלאומיים להביא לבניהם ולבנותיהם? ואם לא די בכך, בעמוד הבא התנוססה הכותרת "שכנים לא בוחרים". קצרה היא יד הדמיון הריאליסטי כדי לשער במה מדובר.

לסיכום, אינני עסוק בדירוגם של ערכים. אינני טוען שאלו האוחזים בערכים לאומיים פטריוטיים הם פסולים בדרגתם או בגישתם אל מול האוחזים בערכים הומניסטיים ליברליים. לא הייתי רוצה שאחד מהצדדים יראה את ערכיו כמקודשים או עליונים יותר. אך אבקש להאיר כי מדובר במתחים אימננטיים שטמונים ביסודותיו של כל ערך וערך. ולכן עלינו להאיר את המתח הבסיסי ואת הבעייתיות הברורה, ולא לתדלק יסוד אחד על משנהו. ולא לטעון שגאולת האדמה היא גאולת האדם, ושכיבושה של הארץ משמעותה כיבושה של היהדות או התקרבות גשמית או רוחנית לבורא או לבריאה. רבי עקיבא בחר להשתתף במרד בר כוכבא, ומעשהו זה אינו רק מעשה פוליטי. זהו מעשה ערכי-דתי ומשום כך הפך לסמל. להיהרג על קידוש השם זו סוגיה שקטונתי מלדון בה או להצדיק אותה במשפטים קצרים אלו. אך דבר אחד אני מבקש להציע – החברה הישראלית היום אינה יכולה להמשיך ולקדש מות קדושים בכל צורה פוליטית או חינוכית שתידרש לקידוש המטרה. אבדה תקוותנו באובדן ובשכול ומיצנו את דרכנו רווית הדם והשמד. הדבר רק מעצים את זהותנו הקורבנית ומעמיק את הפחד מהיכרות עם האחר. עלינו לקדם שיח על חיים, על היכרות בין-דתית, ולא על התמצאות במרידות ישנות כדי להצדיק את החדשות או את אלו שבדרך. רוח התקופה העקיבאית של הימים ההם אולי אפשרה זאת לילידיה. אל לנו שתעכב כעת אותנו. מאז עברנו מדורה אחת או שתיים, וסכנה גדולה טמונה אם נפעל או נפעיל את דורותינו בשחזור מאורעות ההיסטוריה הכאובה. כמו שאנו יודעים לעשות לא פעם לצערי ולצערך.

**

אלעזר בן לולו הוא דוקטורנט במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון.

 

 

על המחבר / המחברת

Avatar

אלעזר בן-לולו

דוקטורנט במח' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניב' בן-גוריון, בתחום הקהילה הרפורמית בישראל.

4 תגובות

  1. גיל
    גיל מאי 20 2014, 15:30
    אני לא מסכים כל כך, אבל יש משהו.

    בתור בוגר בני עקיבא שהיום במקום אחר בחיים, אני יכול להבין את ההתמונה שעולה מהדברים.
    מצד שני, זה נשמע לי פילוסופי מדי.

    השב לתגובה
  2. עידו
    עידו מאי 22 2014, 09:51
    מסכים מאוד עם הכותב והכתוב

    הוציא לי את המילים מהפה.
    כתב הגון, מנומק ומלומד

    השב לתגובה
  3. אהוד
    אהוד מאי 22 2014, 17:42
    מאמר מעורר מחשבה

    הכתיבה יפה והתוכן בהחלט מעורר מחשבה, עם קישור יפה ונכון לימינו ולחגינו.

    השב לתגובה
  4. אורית קמיר
    אורית קמיר מאי 23 2014, 10:25
    קריאה נוגעת ללב, אך נחוץ יותר אומץ

    קריאתו של הכותב לקדש את החיים ולהשתחרר מקסמי המוות "על מזבח מקודש" – מפעימה ומרגשת. אני מחזקת את ידיו על האומץ להגיד דברים שלא יחבבו אותו על חלק מן המתפללים בבית הכנסת שלו, ובודאי על מחלקי העלונים הרבים. יחד עם זאת, הכותב מצטנע יתר על המידה. הוא אינו רוצה לבחור בין ערכים או לדרגם. מדוע? הרי זו חובתנו האנושית כבני אדם מוסריים וכבחרים בחברות אנוש. אנחנו חייבים לדרג ערכים ולבחור ביניהם, ולטעון למען אלה שבהם בחרנו. כל עוד נצטנע ונכריז שכל הערכים טובים – אין לנו בסיס למאבק אידאולוגי על דמות החברה בה אנו חיים. מתוך דבריו של הכותב עולה בבירור כי הוא מעדיף ערכים הומניסטיים על פני לאומנות. זו לא בושה. זו בחירה שפויה וחפצת חיים. מותר ורצוי לומר זאת במפורש.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחברה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!