מוטי בריל
לצערי, נחשפתי לאתגר של ההתיישבות הבדואית רק לאחר שנבחרתי לכהן כראש העיר ערד. אף שגרתי בעיר למעלה מ-20 שנים, לא הכרתי את הבדואים ולא את אורח החיים שלהם.
מספר חודשים לאחר בחירתי הונח על שולחני מסמך של צו הריסה למבנה לא חוקי במרחב השטח השיפוטי של ערד. מסתבר שאם הורסים מבנה לפני שמלאו 30 ימים להקמתו, כל שנדרש הוא חתימת ראש העיר. ביררתי והסתבר שמדובר בפחון מגורים של משפחה עם ילדים. בדיון עם מהנדס העיר ביררתי מה יהיה גורל המשפחה ודרשתי שמהנדס העיר יציע גם פתרון.
חתמתי. הצו הודבק על קיר הפחון. הבדואי הגיע למשרד שלי. ביקשתי שיחזור אליי יומיים לפני שהצו ייכנס לתוקף, ויהיה לי פתרון עבורו.
וכך היה. למדתי את הנושא. השבט שגר בשטח השיפוט הוא "אל גבועה", כ-3,000 נפשות. ליישוב קוראים "אל פורעה". יישוב לא מוכר. הבדואים שעם קום המדינה גרו בתוך הקו הכחול של ערד התבקשו לזוז כמה קילומטרים, ובהסכמת המדינה זזו למיקום הנוכחי. חלקם שירתו ומשרתים בצה"ל. מרביתם שומרי חוק.
העמקתי לחקור ולמדתי את כל מה שהמדינה עשתה עבור הבדואים, ובעיקר את מה שלא עשתה. מדינת ישראל הקימה שבעה יישובים, שלא נחשבים להצלחה גדולה, והשאירה למעלה מ-100,000 אזרחים ללא פתרון מגורים וללא תכנון רלוונטי.
במערכת המידע הגאוגרפית (GIS) של המדינה יש שכבה שמכונה "תביעות בעלות". המדינה מכירה את התביעות של הבדואים, אבל למרבה הפלא גם הבדואים מסכימים שתביעות הבעלות הן אותנטיות. תשאל בדואי איפה השטח של מוניר והוא יענה "מהרוג'ום (תל אבנים) הזה עד לרוג'ום הזה ומכאן לכאן ולכאן". זה הפולינום.
תשאלו, אז למה הם לא עוברים לרהט או לתל שבע? כי בדואים שייכים לשבטים. כי בדואים חיים לפי חוק המדבר. כי חלק מהבדואים הם חקלאים. כי יש ביניהם סכסוכים עתירי דם. לא כל משפחה יכולה לגור ליד משפחה אחרת.
לכן הצעתי פתרון: ניקח שטח שאין עליו תביעות בעלות – במקרה שלנו השייח הציע שטח שלו כדי לקדם את התהליך – נחלק אותו למגרשים, המדינה תתכנן ותקים תשתיות של כבישים, חשמל, מים, ביוב. בינתיים הבדואים יקימו עמותה שתאסוף את כל תביעות הבעלות. כל מי שמסר את תביעת הבעלות לעמותה רשאי להגריל מגרש ולבנות עליו את ביתו. מיד עם סיום הבנייה, הבדואי מתחייב להרוס את המבנים שעל תביעת הבעלות שלו ולחתום שאין לו יותר תביעות מהמדינה.
הפלא ופלא. אחרי כמה שבועות שביליתי באל פורעה כדי להסביר לבדואים את הרעיון ולענות לשאלותיהם (הם ממש לא מאמינים למדינה), הם הקימו עמותה, אספו את תביעות הבעלות והחלו במסע בארץ כדי ללמוד את שגיאות העבר בתכנון יישובים בדואים. עיריית ערד ויתרה על השטח לטובת המועצה האזורית אבו בסמה, ודאגתי שבתמ"מ 14/4 באר שבע תוצב נקודת יישוב – אל פורעה. משרד הפנים הקצה משאבים לגיוס אדריכל.
עוד כמה מילים. בכל אותה תקופה הייתה הסכמה, שקוימה, שהבדואים לא בונים מבנה אחד ללא היתר. כמו כן באותה תקופה דאגתי לבדואים לצנרת השקיה לצאן, והם מצידם הצטרפו למתנדבי הג'יפים של ערד ועזרו לנו לתפוס גנבי מכוניות.
בסופו של יום, משרד הפנים תקע את התהליך. אחרי 12 שנים עדיין אין כלום.
הבדואים הם אזרחי המדינה. הם לא פלסטינים. חבקו אותם למענם ולמען מדינת ישראל.
הפתרון ברמת המדינה הוא בהקמת כ-45 יישובים חקלאיים בגודל בינוני ופירוק כל הפחונים וההתיישבות הלא מוכרת. מיד אחר כך אכיפה לא מתפשרת.
ובמקום זה דוחקים אותם לשוליים ולפשע
.
אני מצטרף להצדעה של א. יישר כוחך.
בגבולות הקו הירוק הם ערבים. אם לא יטפלו בבעיות שלהם הם יהפכו לעויינים.
הם ייהפכו לעוינים?
והיום הם לא עוינים?
ואם יטפלו בבעיות שלהם – לא יהיו להם עוד בעיות?
ואם יטפלו וכו' – הם יפסיקו להיות עוינים?
נאיביות הייתה תמיד צעד ראשון לחידלון.
הבדואים אינם פלסטינים. הבעיות שלהם שונות מהותית מבעיות של ערביי המשולש או הגליל.
גורמים שליליים משתלטים על חיי התושבים וזה גולש יותר ויותר גם לישובים יהודיים. אי אפשר לעצום עיניים. חייבים לטפל.
ולא כל הזמן לבוא בטענות חד צדדיות
דואג בעצם גם לעצמנו.
כתום לא ישתנה
אבל הבעיה היא גם מצד הבדואים. והם צריכים לקחת חלק אקטיבי וחיובי בפרשה. אם הם לא דואגים לעצמם, אין להם זכות לבוא בטענות.
יש להם זכות להתלונן. אני מניח שאת לא סללת את הכביש שמוביל לבית שלך. לא בנית בכספך את בית הספר ולא חפרת את מערכת המים והביוב.
כשהמדינה תעשה את כל אלו עבור הבדואים יגיע תורם להתאמץ.
הסיפור שלי מוכיח שכשנותנים להם אתגר הם נענים
ולהתעלם מהבעיה. במקום להתמודד מזניחים. והבעיה צומחת למימדים מדאיגים.
שמשקף את התמונה הרחבה