JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin
  • ראשי » 
  • חברה
  •  » משקפיים היסטוריים ומשקפיים פוליטיים

משקפיים היסטוריים ומשקפיים פוליטיים

בחינת מצבה של ישראל אחרי צוק איתן

משקפיים היסטוריים ומשקפיים פוליטיים ד"ר אודי מנור
ספטמבר 25
13:30 2014

לאחר צוק איתן מפתה לשאול 'אז מי ניצח? צה"ל? חמאס?' עם זאת, ובלי קשר לשאלה עד כמה מתאימה המילה 'ניצחון' למלחמות בכלל ולמלחמות מסוג זה בפרט, דומה שהדרך הנכונה להתבונן בצוק איתן (או בכל מלחמה אחרת) היא דרך המשקפיים המדיניות. אלא שהללו מכוסות בערפלים מטרידים הראויים אולי לכינוי 'מאניה-דפרסיה ציבורית'. על מה ולמה? כי במלחמה הזו התגלו ביטויי סולידריות ואלטרואיזם רבים ומפתיעים, ולצדם תחושת אובדן דרך, בגידה של הדרג המדיני בפריפריה ותסכול רב על ביטול מעט ההישגים החברתיים לטובת הגדלה נוספת של תקציב הבטחון שלעולם לא די לו.

בעניין הסולידריות אי אפשר שלא לתהות למהותה – מה ומי היא בכלל? טפיחות על הכתף והתרגשות למראה חיילים בוכים, או בעיקר צדק חלוקתי שמתחיל בדיור וממשיך בתעסוקה, בבריאות, בחינוך ובביטחון פנים ומסתיים ביוקר המחיה ובפנסייה? ואם אכן, כפי שהולך ומתבהר, למרות הסולידריות לעת מלחמה מדינת האוצר ושליחיה בממשלה ממשיכים בשלהם (קיצוצים קיצוצים קיצוצים), אז מה הלאה? איך להבין את המצב עכשיו ולעתיד לבוא? כיצד, אם בכלל, ניתן לחמוק מהמאניה-דיפרסיה של 'סקנדל ופסטיבל'?

אולי אם נזכור כי המאניה-דפרסיה הזו ניזונה בעיקר מהפער שבין שתי צורות הסתכלות שונות ואף מנוגדות: חיצונית ופנימית. החיצונית היא היסטורית. הפנימית היא פוליטית. בין השתיים מתקיימים יחסי גומלין כמובן: הפוליטי של היום הוא ההיסטורי של מחר. אם הבחנה זו נכונה ומועילה, מסתבר כי לא רק 'כסף הוא זמן' אלא גם מצב רוח לאומי ותודעה ציבורית.

כי מבחינה היסטורית, ישראל היא סיפור הצלחה. בפירוש. אין צורך להביא נתונים על גודל התל"ג לנפש או על הירידה בכמות השימוש במים ב-45 השנים האחרונות (כן, ירידה) או על כך שישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם שמספר העצים בה גדל בעקביות. לפני 135 שנים היו כאן 30 אלף יהודים לכל היותר, היום יותר מ-6 מיליון. וכפי שמלמדת הסטטיסטיקה, הם חיים באחד המקומות הבטוחים בעולם. כן, זו עובדה. זאת ועוד, אם מעמידים במבחן חיצוני את רמת הסולידריות בחברה הישראלית, שוב מדובר בסיפור הצלחה, בפרט אם מביאים בחשבון את נקודת המוצא: יהודים הגיעו הנה מ-102 ארצות, רובן ללא שמץ של מסורת אזרחית ודמוקרטית, כשהם מדברים עשרות שפות ומשתוקקים 'להיות רוטשילד'. תוך דור או שניים כולם הפכו לעם עובד המקיים משק מודרני בשפה העברית.

לא זו אף זו: מבחינה חיצונית, מצבה המדיני של ישראל רק משתפר. לא שלא היו רגעים היסטוריים טובים יותר: 1977–1979 או 1993–1995. אבל מצבה המדיני של ישראל בשנת 2014 טוב לאין שיעור ממצבו המדיני של היישוב היהודי בתקופת המנדט או למעמדה המדיני של ישראל בעשור הראשון שלה. ישראל ב-2014 היא בעלת ברית אסטרטגית של ארצות הברית, לא משנה מי יושב בבית הלבן ומה דעתו על האסלאם הרדיקלי. חשוב לא פחות, ישראל ביחסים טובים מאוד – חלקם סמויים וקשורים בגז הטבעי – עם רוסיה.

חשוב עוד יותר, אין יותר עולם ערבי שכל הסולידריות שלו מושתתת על שנאת מדינת ישראל. אפילו ערביי ישראל מפולגים בין כאלו שממשיכים לדלקם את דקלומי המופתי לבין כאלו שמבינים וגם מוכנים לומר בקול רם שישראל היא הפתרון, ולא הבעיה, של המזרח התיכון. כן, מי שרוצה לשמוע ולראות, בקלות יוכל לאסוף עדויות על תמיכה ערבית הולכת וגוברת בישראל, כולל בקרב ערבים-ישראלים-מוסלמים, שלא מעט מהם אפילו משרתים בצה"ל. מי נשאר? כמובן, זה הידוע בכינויו 'העולם'. בדרך כלל הכוונה לכמה אינטלקטואלים במערב, אך בפועל הוא מגוון למדי וכולל גם תומכים רבים של ישראל, ואלו לא מפסיקים להגיע לכאן, אם לכנס מדעי, אם להופעת רוק, אם לתיירות להט"בית וכן הלאה.

אז אם הכול טוב כל כך, מה הבעיה? כאמור, בפנימיות הפוליטית: היסטורית ישראל היא הצלחה כלכלית, אבל פוליטית מתקיים בה פער חברתי בלתי סביר ובלתי מוצדק מכל בחינה – כלכלית, ציבורית, מוסרית. כשבעל מפעל בשדרות שאיבד כמעט הכול שומע שבשנה האחרונה הבנקים הכניסו לכיסם 13.7 מיליארד שקל רק מעמלות, מבחינתו העובדות ההיסטוריות אכן הופכות לחיצוניות. העדרו של שיח כלכלי-ביקורתי ראוי לשמו מוביל להחלטתו של בעל מפעל כזה לוותר על חלקו בעוגה הלאומית, כי 'הייתה מלחמה ואין ברירה וחייבים לעשות קיצוץ רוחבי'. דווקא יש ברירה. אבל הברירה מחייבת הבנה אחרת של הכלכלה-הפוליטית או של הפוליטיקה של הכלכלה.

בדומה לכך, היסטורית נוצרה בישראל חברה סולידרית למדי, אבל פוליטית נשמעים בה יותר ויותר קולות של שנאה, של עוינות ושל נאצה. הקולות הללו באים מפשיסטים יהודיים ההולכים להפגנות לחפש 'סמולני' להרביץ לו ושאינם רוצים לראות ערבים אפילו כמפקדי יחידות בצה"ל, אבל גם מפסידו-הומניסטים ומפציפיסטים בגרוש שמבחינתם עצם נוכחותו של טנק ישראלי על גבול עזה היא התגרות ואלימות וקולוניאליזם דכאני.

ובהתאם לקו מחשבה זה, היסטורית מצבה המדיני של ישראל טוב מאוד, שלא לומר מצוין. אבל פוליטית מי שנבחר לעמוד בראשה מקפיד להמשיך קו מוכר בפוליטיקה הישראלית: הקפדה על שימור הקיפאון המדיני. למזלה של ישראל, לאורך כל דרכה היו מנהיגים שפעלו במגמה הפוכה, מגמה שמקבלת חיזוק מהשכל הציבורי הישר שסולד מקיפאון. מאבק הכוחות הזה, בין כוחות הקיפאון לכוחות ההפשרה, הוא פוליטי כמובן. באף רגע היסטורי לא הייתה הכרעה בנוק-אאוט. משיכת החבל מתקיימת כל הזמן. השמועות וההשערות שדלפו לעיתונות במהלך צוק איתן מלמדות שהמאבק הזה התנהל כל הזמן. ואם כך הדבר, הרי שהוא מתנהל גם ברגע זה.

בסופו של דבר צוק איתן מסתיים בתחושה של החמצה, ובצדק. אבל נכון יהיה לערבב את החומץ הפנימי בתוך הסלט ההיסטורי, ולהביט בתחושת ההחמצה האקטואלית דרך ידיעת ההצלחה ההיסטורית. הנתיב להסתכלות כזו עובר דרך לימוד שיטתי של ההיסטוריה הפוליטית שלנו, המלמדת אותנו שבכל נקודת זמן היו חלופות. היו אפשרויות. שום דבר כמעט לא קבוע מראש. אפשר ככה ואפשר אחרת.

אפשר לנקוט צעד צבאי כזה ולא אחר. אפשר ללכת בנתיב מדיני. יש אפשרויות. גם בכלכלה.  וגם בחברה. אפשר לנצל את חופש הביטוי ואת חופש המצפון כדי להפיץ שנאה ושקרים מימין ומשמאל, ואפשר להפוך את חופש המצפון למנוף לביטויים הגונים, מדויקים, מועילים, מנחמים. אלו חדשות טובות: יש אפשרות לבחור, אפשרות המעוגנת לא רק בחוש של חוויה פנימית אלא גם בידיעה של היסטוריה חיצונית.

על המחבר / המחברת

אודי מנור

אודי מנור

ד"ר, היסטוריון ומרצה בכיר במכללת אורנים. מלמד במדרשת עין-פרת. חיבר מספר ספרים.

תגובה אחת

  1. דלית
    דלית ספטמבר 28 2014, 19:53
    חמוץ מתוק

    בבישול זה יכול לתת הצלחה גדולה שילוב של חמוץ ומתוק.
    לעומת זאת בחיי מדינה, החמוץ יכול להרוס את כל המתוק כאילו לא היה מעולם.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחברה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!