JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

קריאה לביטול מוסד הרבנות

מחשבות על דת ומדינה בעקבות הסרט "גט"

קריאה לביטול מוסד הרבנות רונית אלקבץ בסרט גט
ספטמבר 30
11:00 2014

ב"גט", סרטם החדש של האחים רונית ושלומי אלקבץ, מוצגת בפנינו התגלמותו של הקשר-כשל שבין הדת, המהווה מערכת ליישום וליישוב הסדרים משתנים וקבועים בין האדם לאמונתו ולאלוהיו, לבין המדינה כמערכת של הסדרים חברתיים ופוליטיים. אבל רגע אחד לפני שנרוץ להאשים את הרבנות בהשנאת היהדות, ולפני שנבקש להאשים את האורתודוכסים בהדרתן ובאפלייתן של נשים בישראל, יש לזכור כי המנהיגים החילוניים של אז ואלו של היום, הם האחראים על הפקרת הדת ושטח האמונה לידיים של אלו הנתפסים בעיניים עיוורות כ"נאמני היהדות האחת". באופן אבסורדי, האורתודוכסיה בישראל מצליחה היום יותר מתמיד לקבוע את עצמה כחיונית בעיקר לכל מי שאינם אורתודוכסים, למען הגדרת זהותם היהודית. והגט שהישראלי משווע לו כל כך, אבל בצל תודעתו הוא נותר שבוי, הוא הגט של הרבנים על הגטו היהודי שהם מבקשים ליצור פה בעזרתו האדיבה של כלל הציבור היהודי.

ברגשות קשים ומאכזבים יצאתי מסרטם של האחים אלקבץ. הזעקה המתובלת במבטא צרפוקאי "אני רוצה את החופש שלי" הדהדה בראשי כל הנסיעה העצובה הביתה. כאילו מעין זעקתם ההיא של המהפכנים הצרפתים, רק בקונטקסט של סרט בורקס ישראלי מעודכן אם תרצו. אין ספק, הסרט מצליח לבטא היטב את צערה של האישה השבויה הנתונה לחסדי הרבנות האיתנה. ומלבד הצגת בעיית מיסוד הדת במבניה האזרחיים (לכאורה) של המדינה, משתקפת בגסות ידה הדכאנית של הפטריארכיה הגברית. מחד גיסא, מנקודת מוצא חברתית-תרבותית ואף דתית-עדתית, יש שיבקשו להיזהר מנקיטת עמדה אוריינטליסטית ולהכיר בסבלנות תרבותית במקום שזוכה לו האישה המזרחית (שמוצא פיה דורש באומללות את אישור בעלה), או להבין בהלכתיות רבה את חלוקת התפקידים היהודית הפונקציונאלית לזה הגבר ולזו האישה (כי בת מלך פנימה). מאידך גיסא, מנקודת מוצא כל כך אינטימית, צידוק של גישות אלו בחסות קיומה של מסגרת המונעת את החירות של היחיד לעצמאותו היא לא פחות מפגיעה בזכותו של האדם לקבלת ההחלטה על חייו, על משפחתו ועל זוגיותו. אחרי הכול לא מדובר בבקשה להקלה בעיכוב של תשלום הארנונה, אלא בבקשה לסיים מערכת יחסים רומנטית שהפכה לסיוט מתמשך.

מכאן אפריד ראשית בין הדיון התרבותי – שיסודותיו בערכים, שאין דירוגם משתנה במרחב ובזמן, אלא אופן יישומם הוא שנעשה שונה – ובין הדיון המדיני שיסודותיו בהסדרים, המשתנים במרחבים שונים. ערכים, כמושגים מופשטים, הם אינם מוחלטים, אך ייתכן שהם נצחיים בקיום האנושי (אותה הגברת בשינוי אדרת). ולא די בכך, הערכים הם חסרי משמעות אלא אם כן הומרו לעשייה קונקרטית. ואפילו אז העשייה אינה שפיטה על פי מדד ערכי, אלא על פי אופן התנהלותה בלבד. הלא התרגום המעשי לערכי החברות או הזוגיות של האחד יהיה שונה מתרגומם המעשי אצל האחר. ורלוונטיות הערך תישפט על ידי תרגומו למעשה בציר זמן מסוים.

היהדות היא ערך, והיא יוצרת מנעד רחב של ערכים פנימיים הנגזרים ממנה בדמות פרקטיקות שונות. מעל לכל, האמונה היא הבסיס לקיומם של אותם הערכים. לכן שרדה זו מרבית שנותיה גם ללא מכשיר שיארגן אותה באופן לוגיסטי, וגם ללא ההלכה האחת שבכל תקופה שינתה את פניה והלכה לכיוונים שונים או מנוגדים. ככלל, החוקים והמצוות ביהדות עומדים ברשות היחיד והם יזכו אותו במעשיו, הרחק מזרועה הארוכה של הישות הריבונית (בין שהיא יהודית ובין שלא), כאשר ייעודם הוא בקיום ובמימוש הקשר עם הבורא. הלא מדובר במצוות ובחוקי יסוד של "עשה", ולא "עשו". ואם תרצו, אותה ההבטחה הקולקטיבית בצורת עשו או תעשו לכם למען, הדורשת קיום ואחריות קהילתית משותפת, היא גם הבטחה שמושתתת על הכרעתו של היחיד למעשיו למען יהיה שותף לעשייה הציבורית מתוך אמונה שלמה. לא בכדי טען מנדלסון כי היהדות לא הייתה במהותה דת פוליטית חרף מקורה כתיאוקרטיה, ומכיוון שאמונה אי אפשר לכפות, יכלה היהדות להגיע אל הפוטנציאל הגלום בה בלי מדינה.

ומה ישיג המולך הרבני בכפיית דתו על היחיד, אם לא את התוצאה ההפוכה למטרתה של האמונה? פרופ' ליבוביץ' סבר כי אין דרכים לאמונה, משום שהאמונה היא הביטוי העליון, ואולי היחיד, לבחירתו החופשית של האדם. האדם יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות, ויכול לסרב לקבלם, ואין מתודה בעולם שתוכל לכוון את הכרעתו זו. אין גם דבר במציאות שיכול להביא אותו לידי אמונה, אם אין היא נובעת מהכרעתו ומהחלטתו. והנה הומלכה הרבנות והיא משמשת בתור המתודה הישראלית המודרנית לשמירת הגבולות היהודיים.

אם כך, הרבנות אינה מנגנון אימננטי להישרדות של היהדות או היהודים, אלא היא כלי שרת פוליטי ומסוכן שמבטא בעצם קיומו את שטח ההפקר של היהדות ושל מי שבחרו להניח אותה למשמר ידיים אחרות. כדי לשמור על פיקציית "העם המאוחד" או "העם האחד" (שלא מסוגל אפילו לאכול מאותה הצלחת), אין צורך להעניק כוח למונופול כוחני המנוהל על ידי אוחזי אמונה אחת ולהשליט התנהלות זו על היחיד. על המאמינים בקיום רצונו של האל להכיר כי עם זה אינו עשוי מקשה אחת, ובטח שלא חוקים וכללים נוקשים יספקו את תחושת האחדות או החיבור של היהודי אל עמו או אל יהדותו. חוקים דתיים לא נועדו מראש להיכפות על האזרח. הדת ככלי לתרגום האמונה ולמימושה אמורה לפעול מהפנים אל החוץ, מנפשו של האדם ומתודעתו האמונית אל ידיו, והללו יישמו זאת אל מחשבותיו ואל תבונתו שתנחה אותו לכך. ולא במהלך הפוך. על אחת כמה וכמה כשמדובר באירועי מעגל חיים פרטיים (הולדה, גירושין, נישואין, קבורה או המרת דת), ולא במסגרת צביונו של המרחב הציבורי שמקבל את תוקפו בזכות הציבור שבו ולא בזכות היותו מרחב ניטרלי. פרקטיקות של הדרה ופגיעה בנשים בשם מסכות ומסכתות שעבר זמנן, ומיסודן העיקש במסגרות ציבוריות, הן תעודות עניות חשוכות, המסרסות את היסוד האמוני מראשיתו ופוגעות בהבטחת העשייה הרוחנית היהודית בישראל ובעולם היהודי בכלל. יצירתה של דת פוליטית היא פגיעה חמורה ביסודותיה האמוניים של הדת, שנועדו לקיים מערכת יחסים שאינה חברתית ואינה פוליטית עם הבורא.

מדינת ישראל הוקמה כדי לספק לעם היהודי מסגרת מאורגנת ובטוחה לקיום אורח חיים תקין, וליישום חופשי של ערכים יהודיים ללא חשש מפגיעה. בעצם הקמתה חיסלה המדינה את מודל הקהילה היהודית, שידעה מערכת חוק ומשפט הלכתית בשנות הגלות הארוכות וניהלה כך את גטאותיה. אינני קורא להפרדה במישור הרעיוני או המחשבתי בין דת ישראל למדינת ישראל, כי אינני מבטל את העיקרון האתני שמספק צידוק היסטורי ועכשווי-פוליטי להתיישבות יהודית בישראל. באותה הנשימה, אני קורא להפרדה טוטלית בין מוסדות הדת לבין המדינה. אני קורא לחיסול מוסד הרבנות. זהו ביטוי רע לסמכות דתית-פוליטית שמדיר את צעדיו של היהודי להיות חופשי בארץ מושבו. הסמכות הרבנית היא עול על היהדות, ורק שחרורה יביא להשגת מעמד של אוטונומיה באמונה היהודית עבור הישראלי. המשרד לשירותי דת, כשמו כן הוא, אמור להיענות לצרכים הדתיים שהיחיד או הקהילה מבקשים למען התקיימותם, ולא ייתכן שהוא יכפה את תורתו ומשנתו על יחידים וקהילות שאוחזים בתפיסות עולם אחרות. כל זאת כשברקע ספוגה התפיסה כי היהדות היא גם דת וגם לאום, ואי-ההפרדה בין דת לבין מדינה בתצורתה הלאומית של הריבונית היהודית, מונעת מהיהודי הישראלי באשר הוא לקיים פרקטיקות דתיות שאינן אורתודוכסיות.

בימי החגים, אנו חשים יותר מתמיד את "האווירה היהודית" בדמות ההתארגנות המשפחתית המתחדשת לערבי החג של מחר. ולא מתוך כפייה או מתוך צו עשה, אלא מתוך מענה לצרכיו המגוונים של היהודי בישראל היום. וזה אולי הזמן האידיאלי להזכיר כי המאמין עומד על אמונתו אל מול האל, לא אל מול הרב או הריבון. ואת חשבון הנפש האמתי למען שינוי פניה של היהדות הישראלית עדיף לא להשאיר רק כזעקות באות ושבות נגד מסדרונותיה של הרבנות – כדאי להתחיל בדלתות האמונה הקדמיות של כל אחד ואחת מאתנו.

על המחבר / המחברת

Avatar

אלעזר בן-לולו

דוקטורנט במח' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניב' בן-גוריון, בתחום הקהילה הרפורמית בישראל.

4 תגובות

  1. חן
    חן ספטמבר 30 2014, 14:39
    מאמר חשוב ומעניין

    מאמר פשוט מעולה! כתיבה מצוינת ומעניינת. אהבתי בעיקר את המשפט: "חוקים דתיים לא נועדו מראש להיכפות על האזרח. הדת ככלי לתרגום האמונה ולמימושה אמורה לפעול מהפנים אל החוץ, מנפשו של האדם ומתודעתו האמונית אל ידיו, והללו יישמו זאת אל מחשבותיו ואל תבונתו שתנחה אותו לכך. ולא במהלך הפוך."
    ישר כח!!

    השב לתגובה
  2. אחת
    אחת אוקטובר 02 2014, 10:05
    מסכימה עם כל מילה

    מסכימה

    השב לתגובה
  3. גל
    גל אוקטובר 10 2014, 10:40
    כתיבה נהדרת ! כתבה חשובה מאד!

    משערת שהכותב דוס.
    כנראה עוף זר בסביבתו.
    הלואי ועוד רבים העופות שיצוצו כמוהו בציונות הדתית

    השב לתגובה
  4. נ.
    נ. ספטמבר 24 2015, 17:29
    לא יעזור לכם כלום

    הרבנות רק תלך ותתחזק

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בדת ואמונה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!