JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin
  • ראשי » 
  • חברה
  •  » פני הדור כפני מועדון הסרט הטוב

פני הדור כפני מועדון הסרט הטוב

על החתירה המתמדת של הדור הצעיר ליצירת שיח אידאולוגי חדש

פני הדור כפני מועדון הסרט הטוב צילום : Runner1616 commons.wikimedia.org
ינואר 10
23:03 2014

בהיותי סטודנט צעיר לתואר ראשון בחוג לקולנוע ולפסיכולוגיה הפנמתי את אחת התובנות שישנו את חיי – תפקידו של כל דור לתקן את הפסול שהשאירו לו הוריו ולבנות מציאות שהגיונית יותר לתקופתו. מעין אבולוציה של הרעיונות. שנתיים אחר כך כבר ישנתי באוהלים ברוטשילד ודיברתי בשפה שמוכרת למתי מעט.

ההוכחה לתובנה הגיעה בדמות סרטים קנוניים שיצרו צעירים במהלך או בשלהי כל תקופה. צעירי שנות ה-40 ניסו להתעמת עם הפשיזם העולה (למשל "האדם השלישי" המקפיא של קרול ריד), ומי שגדלו על סיפּורי הזוועות של מלחמת העולם השנייה נשבעו שלא עוד, וקידשו את מנטרת 'פיס אנד לאב' ואת הבריחה ממוסכמות שאף הובילה לפסטיבל וודסטוק הידוע בשנת 1969 (למשל "אדם בעקבות גורלו" חסר המעצורים של דניס הופר). אחריהם הגיע דור שמאס בהיפּיות וברוחניות חסרת הפרקטיות של ההורים, דרש חיים מסודרים ונורמטיביים ומצא אותם בשכפולים האין-סופיים של שכונות הפרברים. אבל די מהר בעטו הצעירים בקונפורמיות המשעממת של הוריהם ופנו לחיים קצביים ומלאי אדרנלין (למשל "וול סטריט" של אוליבר סטון), וכן הלאה.

היום תורנו לדבר. נדמה כי אנו דור צעיר שנמצא בתפר של חילוף רעיונות, כי מסתבר שתהליך האבולוציה של הרעיונות טומן בחובו מנגנון מופלא – תפקידו של הדור הקודם לבלום את פרץ השינויים שהדור החדש דורש בעודו שועט קדימה בכל הכוח. אותו הדבר נעשה אנחנו, הצעירים, כשנתבגר. לא נבין 'מה לעזאזל הצעירים האלה רוצים' וננסה לבלום אותם. אנחנו 'הצעירים' בני 20–45, בעלי מודעות טכנולוגית אינהרנטית, נולדנו אל תוך מדינה קיימת וקסם המרדף הקפיטליסטי אחר הכסף כבר לא מרגש אותנו. ואנחנו דורשים משהו אחר, משהו חדש.

הצורך שלנו במציאות אחרת אינו כמיהה ללא בסיס. הימים במציאות הישראלית הם ימים קשים, ונדמה שקצב העוולות בלתי נתפס – יום אחד אנחנו מגלים שמאות מיליוני שקלים עוברים בוועדת הכספים למחוזות בלתי ידועים, ולמחרת נדהמים לגלות כי 'בשעה טובה' יתעדכן שכר חברי הכנסת בהתאם לעליית המחירים. דו"ח העוני מספר לנו שיותר זקנים ויותר משפחות בעלות שני מפרנסים נשאבים אל מתחת לקו העוני, ולצד זה נשמעות צהלות אישור תקציב לבניית בית ראש ממשלה ביותר מחצי מיליארד ש"ח. לא קל. האריסטוקרטיה הפוליטית והעסקית מספרת לנו שיהיה בסדר, אבל אנחנו כבר למודי ניסיון ויודעים שכנראה לא יהיה בסדר, לפחות לא אם זה תלוי בהם.

לאחרונה ישבתי להשלמת פערים עם חברתי למחאת רוטשילד דפני. בנושאים הפוליטיים והכלכליים ברור לנו שאנחנו לא מסכימים על הכול, ואנחנו די מקבלים זאת בכבוד ובהבנה. אבל בנוגע לדבר אחד לא היה לנו ספק מעולם – העתיד שלנו תלוי ביצירת שיח חדש: שיח פוליטי חדש, שיח כלכלי חדש, שיח חברתי חדש. אם נמשיך להימשך באפּנו אחר ההגדרות של קודמינו אין לנו סיכוי לשינוי. למשל, מהו הקפיטליזם הנעלה הזה שמספרים לנו עליו במרץ בכל הזדמנות ותחת כל עץ רענן? גיא רולניק היטיב להגדיר את העאלק קפיטליזם המתחולל בישראל ככלכלת 'מחוברים' – והנה ברגע שהפרספקטיבה הלשונית משתנה, פתאום נגלות זוויות חדשות המאפשרות לנו להתמודד עם הנושא.

המציאות הישראלית מטלטלת כים סוער, אך אל לנו להתייאש כי יבשה מוצקה באופק, יבשה שבאחריותנו ליצור. היבשה הזו תיחשף לעינינו מבעד לערפל על ידי יצירת שיח חדש, סמנטיקה חדשה, עולם  חדש של מונחים והגדרות. הגדרות ופרדיגמות חדשות שכאלה יש בכוחן להתניע את השינוי המיוחל בתחום הכלכלי מקפיטליזם חזירי לקפיטליזם חברתי, לשנות את התפיסה לגבי התנהלות פוליטית על ידי דרישה בלתי מתפשרת לשקיפות, ולהדגיש ערבות הדדית לעומת פלגנות ולעומת אדם לאדם זאב.

ואל לנו לעצור בשדה הכלכלי, חשוב ורלוונטי ככל שיהיה. עלינו להתאמץ ולהרחיק לכת, ולאתגר את הישן מול החדש גם בתחומים שהם המסד והטפחות של האומה הנפלאה הזאת. עלינו לתהות, למשל, מהו תפקידה המודרני של 'תנועת הציונות' שקמה לפני כ-120 שנה תוך שהיא מגדירה כיעד מרכזי את הקמת המדינה היהודית. מחשבה זו הייתה לבטח בגדר חלום באספמיא לדור המבוגרים באותה העת. הזיה של צעירים – הוריהם בוודאי אמרו להם שהם שוגים בחלומות, שאין סיכוי לשינויים מרחיקי לכת שכאלה. האם לא הגיעה העת שנגדיר את הציונות כתנועה ישראלית שמטרתה לשמור על הפלא שנוצר כאן לבל יקרוס לתוך עצמו בפלגנות, בבידוד פוליטי ובשחיתות (ונחדל להשתמש בה כקרדום לחפור בו מימין ומשמאל)? ויתרה מכך, האם לא הגיע הזמן לתהות מי הן מפלגות הימין והשמאל האלמותיות הללו, והאם באמת אלמותיות הן? האם נשבּינו בקסמן משום אהבתנו האין-סופית לזיכרונות ולסיפורי מנהיגות כריזמטית וצנועה (בן גוריון, בגין, רבין)?

הסרטים הישראלים בעשורים הראשונים לתקומתה הרשמית של המדינה מוגדרים 'ריאליזם ציוני' ומפארים את הציונות ואת מלחמותיה ("חבורה שכזאת", "הוא הלך בשדות"). מאז עברנו דרך ארוכה ומפותלת, וכיום אנחנו חווים סרטי מלחמה וחברה המתארים חשבון נפש פנימי ("בופור", "לבנון", "עג'מי"). עייפתי מחשבון הנפש שלא מפסיק. לא כי אין לו מקום, אלא כי הייתי רוצה לראות סרטים המתארים אותנו כאומה נפלאה ומרגשת שמדברת בשפה חדשה ומעוררת השראה. ואני בטוח שאם נרצה, אין זו אגדה!

על המחבר / המחברת

Avatar

ברק לוי סגל

סטודנט לתואר שני ביישוב סכסוכים. עוסק בקמפיינים חברתיים ופוליטיים. מפעילי מחאת רוטשילד.

4 תגובות

  1. דורית
    דורית ינואר 15 2014, 17:06
    אהבתי

    ברק לוי סגל – אהבתי! והלוואי שאין זו אגדה…

    השב לתגובה
  2. hedvah
    hedvah פברואר 22 2014, 12:24
    פני הדור כפני הסרט הטוב

    אהבתי . אני מצטרפת ל"הלוואי" של דורית

    השב לתגובה
  3. דניאל לרנר
    דניאל לרנר יוני 22 2017, 02:00
    יפה.

    מדויק וכתוב נהדר.

    השב לתגובה
  4. אזרח ותיק
    אזרח ותיק דצמבר 12 2017, 12:45
    הגעתי למסקנה קשה

    פני הדור שלכם איננה קדימה ואינה לסקרנות ואינה ללמידה
    הדור שלכם נוהה שעדר
    שטוח ללא כל גבשושית
    כך הולך ונבנה האסון

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחברה

יתר המאמרים במדור