JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

לתת ביטוי לחופש הביטוי

מִצאו את הקשר בין אריק שרון לאדם ורטה

לתת ביטוי לחופש הביטוי אריק שרון ז"ל Wikipedia
ינואר 22
23:56 2014

בימים האחרונים מטרידה אותי מאוד התנהלותה של מערכת החינוך בשתי פרשות. האחת היא פרשת הנצחת זכרו של אריק שרון המנוח במערכת החינוך רק בתור "גיבור", "רועה" ו"איש משפחה למופת". השנייה היא פרשת אדם ורטה, המורה בבית ספר אורט שהוזמן לשימוע לפני פיטורין משום שתלמידה התלוננה שהוא מביע דעות שמאלניות בשיעוריו. עד שנפל לי האסימון והבנתי שאלה שני פניו של אותו מטבע. שניים שהם אחד, וביחד – מלכוד 22.

משרד החינוך מדריך את מערכת החינוך ללמד "פרקים נבחרים" מחייו ומפועלו של אריק שרון. גבורתו הצבאית, מסירותו לאשתו השנייה ולבניו, גידול הכבשים בחווה – כולם יופיעו בשיעורים בבתי הספר, משוחים בשמן זית זך. אירועים חשובים לא פחות בחייו של אריק שרון לא יופיעו בתכנית הלימודים כלל: מעשי ההרג ופריעת החוק של יחידה 101 שבראשה עמד; ההתעלמות מהחלטת הממשלה, השקר לראש הממשלה מנחם בגין, האחריות לטבח סברה ושתילה וההתקדמות עקובת הדם במלחמת לבנון הראשונה; ה"התנתקות" החד-צדדית מעזה, תוך התעלמות מעמדת מפלגת הליכוד ובוחריה, והתעלמות מקבילה מן הפלסטינים ומהנהגתם; "האי היווני" ופרשיות עלומות נוספות.

כשתיושם הנחיית משרד החינוך ילמדו צברינו המתוקים על שרון החשמונאי, אהוב העם, ויתבשמו בניחוחו. ואז אולי יקום מורה בישראל, ששמו אדם ורטה או כל שם אחר, וידבר באזני תלמידיו, לצד גידול הכבשים של שרון, גם על חציית קו 40 הקילומטרים במלחמת לבנון, על נטילת החוק לידיים באירועים שונים ומגוונים ועל פגיעה חמורה בדמוקרטיה. מיד תזדעק תלמידה זריזה, תוקיע אותו בשל הבעת דעות שמאלניות קיצוניות במהלך השיעור, ותכתוב תלונה קורעת לב למשרד החינוך. התלונה תועבר לבית הספר, והמורה יזומן מיד לשימוע שלפני פיטורין.

ככה זה קורה. כשהמציאות וההיסטוריה הישראליות נכתבות בצבע מובהק ומגמתי אחד, כל סטייה מאותו הצבע הופכת לפרובוקציה שמאלנית קיצונית, להבעת דעות שוליים סהרוריות, ליציאה מן הכלל ולבגידה בעיקר. נסו רק להגיד לתלמידים במערכת החינוך – או לסטודנטים שהם בוגריה – שזרמים מרכזיים בציונות היו סוציאליסטיים ולא דתיים; שהכרזת מדינת ישראל אינה מציגה את ההבטחה האלוהית כבסיס זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל; שמדינת ישראל יכולה להיות "יהודית" פשוט מכוח כך שרוב תושביה מגדירים את עצמם יהודים (ולא מכוח חקיקה דתית או לאומית); שראוי שבמדינה דמוקרטית, אפילו היא יהודית, יהיה חוק נישואין וגירושין שנחקק על ידי הפרלמנט, והוא מאפשר לכל אדם לשאת כל אדם אחר ולהתגרש ממנו על פי בחירתו.

קביעות כאלה, חלקן מדויקות היסטורית וחלקן לגיטימיות בעליל, מתנגשות חזיתית עם הקו האחיד והסלקטיבי שמערכת החינוך יוצקת אל תוך הצעירים שמתחנכים במוסדותיה. לכן שמיעת הדברים הללו ודומיהם מסמרת את שערותיהם של התלמידים, והם מזהים בהם מיד שמאלנות קיצונית, שנאת ישראל, בגידה והסתה. חמושים בדואר אלקטרוני, בפייסבוק, בחומת מגן של הורים, בלהט צדקני ובחוצפה חסרת מעצורים, הם יוצאים מיד למערכה נגד זורעי זרע הפורענות. נוכח שרי חינוך להוטים לרצות ונוכח עובדי מדינה כנועים, המערכה מתלקחת כאש בשדה קוצים. ועכשיו לך תוכיח שבסך הכול אמרת שההבטחה האלוהית אינה מופיעה בהכרזת המדינה, ולא שאין אלוהים ושמי שמאמין בו הוא שוטה (כפי שמעידים התלמידים).

זו המציאות, עוד בטרם נכנסה לתוקף תכנית הלימודים הממלכתית להנצחת האיש אריק שרון ופועלו. אם תשתנה – יהיה זה רק לרעה. דומני שהשכל הישר מציע שתי דרכי התמודדות. האחת היא להמליץ לכל מורה להצטייד במכשיר הקלטה, כדי שיוכל לתעד כל מילה היוצאת מפיו ולהתגונן בהליכי השימוע הצפויים. ובעצם, רצוי גם מכשיר הסרטה. ובעצם, רצוי כל אדם, למה רק כל מורה? הדרך השנייה היא "לשחרר", כמו שאומרים. או בניסוח חינוכי יותר – לאפשר זרימת מידע קולחתהרבה יותר, גם לאוזני תלמידים. בפשטות – לחדול מן האינדוקטרינציה השיטתית, החד-צדדית, המסוכנת כל כך. לקיים באמת חופש ביטוי, שוק רעיונות, מחשבה חופשית, ביקורתיות – כל הרעיונות היפים הללו, שעל הנייר כולנו מחויבים להם, אבל בפועל נראה שמערכת החינוך הישראלית חרדה מהם ומתבצרת מפניהם. אלה הם כללי המשחק הליברליים, שבלעדיהם כל אדם וכל קבוצה צריכים לחשוש מן הרגע שבו יהיו מיעוט, ואז יושתקו ללא היסוס. בעולם חופשי, סתימת פיות ושימועים הולמים אך ורק התבטאויות שדגל שחור מתנוסס מעליהן, כמו הסתה לגזענות, לאלימות או לדיכוי.

לפני למעלה ממאה וחמישים שנה כתב ג'ון סטיוארט מיל בספרו "על החירות" שהשתקתו של סוקרטס אחד, מורה פרובוקטיבי ומעצבן בשוקי אתונה, פגעה לא רק בתלמידיו, אלא בכל אדם שנולד בכל מקום בעולם מאותו יום ואילך. כי אפילו אם סוקרטס טעה לחלוטין בכל אמירותיו – רק ההתמודדות הביקורתית עמן מחדדת את החשיבה האנושית, מאפשרת לנו לממש את הפוטנציאל הגלום בנו כבני אדם וחוה, ולכן מביאה אושר.

 

על המחבר / המחברת

אורית קמיר

אורית קמיר

ד"ר. חוקרת ומרצה באזורי התפר של משפט, חברה, תרבות, קולנוע ומגדר. פעילה חברתית ופמיניסטית.

3 תגובות

  1. רחל
    רחל ינואר 23 2014, 17:31
    דברים כדרבנות

    מסכימה עם כל מילה. חופש הביטוי אינו נתון רק למי שמסכים עם העמדה הפוליטית של השלטון. תלמידים צריכים ללמוד לחשוב ולאתגר עמדות ודעות המובאות בפניהם.

    השב לתגובה
  2. אריה
    אריה ינואר 25 2014, 08:14
    הבעת דעות של מורה

    אני סבור שיש עוד הרבה נושאים שלא מטופלים כראוי במערכת החינוך כמו למשל גירוש ערבים מכפריהם במהלך מלחמת העצמאות. לגבי הבעת דעותיו הפוליטיות של מורה אני יכול לספר שההנחיות שקיבלתי במכללה מסוימת הן שבמקרה ובמהלך שיעור מתפתח דיון פוליטי, עלי כמנחה לאפשר התפתחותו של הדיון ללא הפרעה, לאפשר לכל אחד להביע את דעתו אבל לי אסור להביע את עמדותיי האישיות. אני סבור שהנחייה זו נכונה ואין בה פגיעה בתפיסת הדמוקרטיה.

    השב לתגובה
  3. יוגב
    יוגב ינואר 31 2014, 10:04
    ההחלטה של משרד החינוך מוכיחה כי .....

    יש עוד תקווה במוסדות השילטון. אני מאד שמח שכך החליט שר החינוך וכל היתר. דרך אגב, אני בעד חופש דיעה, אבל לא בכל גיל. לא הייתי רוצה שמורים חכמים ישתלטו על מוחות של ילדים רכים.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בחברה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!