JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

לעצור או לא לעצור?

התלבטויות של נרשמת לתחרות איש הברזל

לעצור או לא לעצור? דבי קאופמן
יולי 11
02:26 2016

מתי נגיד לעצמנו די, באתגרים הפיזיולוגיים שאנחנו מציבים לעצמנו? ובעיקר לאחר שעברנו דרך ארוכה וברגע האמת, רגע התחרות, צצים אירועים לא צפויים?

זו שאלה שמטרידה אותי יותר ויותר. קצת מלחיץ להירשם לאיש ברזל. אולי אפילו מלחיץ מאוד. עזבו כושר, עזבו ראש, עזבו את כל הקלישאות מסביב… ברגע האמת, אחרי שנה של אימונים מפרכים והכנות, תכל'ס, הכול יכול לקרות, גם ביום התחרות.

השאלה הגדולה ביותר היא: האם כשיקרה לנו משהו חריג נעצור או לא? ובכלל, מה זה מצב חריג ומה זה אומר עלינו?

דרור גליס, איש ברזל, בן 45, יזם הייטק מפתח תקוה, שגם היה אחד מחבריו הקרובים של שניאור חשין ז"ל, שנדרס למוות במהלך אימון רכיבה בשנת 2010 – נפצע קשה בכתף במהלך תחרות איש ברזל האחרונה שהתקיימה באוסטריה. בקילומטר ה-92 של הרכיבה התנגש בו רוכב גדול ממדים והעיף אותו על הכתף.

במצב רגיל אנשים מן השורה היו עוצרים הכול ומטפלים באירוע. גם כאלו שהיו באמצע תחרות. גליס החליט להמשיך, ובכך בעצם הציב רף חדש ביכולת לספוג כאב וסבל ולהבליג עליהם.

בכתבה שפורסמה ב"שוונג" טען גליס שהיה בו רצון עז להנציח את חברו שניאור חשין על קו הסיום, ולכן לא עצר את התחרות. הוא המשיך לרכוב עם יד אחת עוד 90 ק"מ ולאחר מכן רץ מרתון שלם של 42.2 ק"מ, עם כאב בלתי נסבל.

בכתבה בשוונג סיפר גליס כי באותו רגע חשב על דברים אחרים לגמרי: "השיקול שלי היה הנזק הנפשי שייגרם לי אם אני לא אסיים את התחרות. אמרתי לעצמי שבטח גם ככה לא אתחרה בשנה הקרובה בגלל הנזק שכבר נגרם והמחשבה הייתה על הנזק הנפשי שייגרם בגלל ויתור – האם המחשבה הזאת חכמה? זה כבר בעיני המתבונן", כך צוטט.

השאלות עדיין מהדהדות. מעבר לסכנה האפשרית לרוכבים אחריו בגלל מצבו הפיזי ומעבר לאחריות שלו כלפי האחרים, עולה שאלה גדולה יותר – מתי באמת נגיד די ונעצור.

כאמור, מבחינת הסובבים של גליס הוא הציב רף חדש בתחרויות סיבולת. רף כזה שלא יאפשר, לפחות לחלק מהחברים הקרובים שלו, לעצור תחרות בגלל כאב כזה או אחר, ולו רק בגלל כבוד – הם, סביר להניח, יזכרו את גליס. ולטוב או לרע, השאלה הגדולה היא האם זה צעד חכם? האם ההתעקשות מלמדת על גדולה, על כוח ועל עוצמה, או על טיפשות ועל חוסר אחריות כלפינו, כלפי המשפחות שלנו, כלפי הסובבים אותנו ובכלל.

גליס סיים את איירונמן אוסטריה עם כתף שבורה, ואני מניחה שהוא בהתאוששות. אין לי מושג מה הנזק שנגרם מעבר לכתף השבורה. אין ספק שהוא סבל נורא במהלך התחרות, אבל הוא חי ונושם. יחד עם זאת, זה יכול היה להיגמר אחרת.

התהליך לתחרות איש ברזל קשה, ארוך ומייגע. כל האימונים הסיזיפיים, היקיצות עם שחר והשעות הארוכות מטרתם אחת: לעבור את ה-226 ק"מ בשלום ובלי תקלות. נכון, אם ברגע האמת לא מסיימים זה מתסכל, אבל מה חשוב יותר – החיים עצמם או התחרות, למרות הזמן והמשאבים שהושקעו עד לאותו רגע מיוחל?!

כמי ששרויה ומצויה בתהליך לאיש ברזל מלא, המחשבות מהדהדות בי כל הזמן. גם אותי יתסכל מאוד לא לסיים. וגם אצלי עולות תהיות אם בהבלחה של רגע אחליט לעצור הכול ולעצור את המסע הזה רגע לפני הסוף, בגלל תאונה, פציעה או הרגשה לא טובה. בכלל, מה זה יגיד עליי אם ברגע האמת, ביום הדין, אחליט לעצור הכול?

תעלומה…

על המחבר / המחברת

דבי קאופמן

דבי קאופמן

עורכת: מדור ספורט. מרימת משקולות בעבר. מאמנת כושר וריצות ארוכות, עוסקת כיום בספורט טריאתלון וריצה. עורכת ויועצת תקשורת כלכלית, דירקטורית בחברה ציבורית ומנהלת תקשורת ופיתוח עסקי במוסד שמואל נאמן בטכניון.

11 תגובות

  1. Rimona
    Rimona יולי 11 2016, 18:50
    Trust yourself

    I admire the fact that you have doubts. I do not understand why, when a particular athlete achieves or overcomes suffering, it becomes the "new plateau" that all athletes have to reach, from now on.
    It was right for Dror to do it, it does not mean it is right for everybody else to do it as well. Trust your individual instincts, trust what your body (and soul) tells you.

    השב לתגובה
    • דבי
      דבי יולי 11 2016, 19:17
      או שכן או שלא

      את כנראה צודקת, אבל הדילמה קיימת. לגבי דרור יש לי בעיה עם זה, כי לרכוב עוד 90 קמ עם כאבי תופת ויד אחת בלבד מתפקדת זה גם סכנה לסביבה. אני אדם חושב, אבל יש לי נטייה ללכת לקצה. במקרה דרור לא הייתי נוהגת כמוהו אבל כנראה שהצליח לו והוא צדק. עובדה שסיים ולא קרה כלום לסביבה. שיקול דעת זו מלת המפתח. באיש ברזל הכל בראש. רק בראש כי זו תחרות קשה.

      השב לתגובה
  2. דרור גליס
    דרור גליס יולי 11 2016, 20:29
    להיות או לא להיות :-)

    היי דבי,
    חבר שלח לי כעת את מה שכתבת.
    אז אני דרור, אב לשלושה ילדים מתוקים שהם כל חיי, איש פשוט מפתח תקווה. לא גיבור ולא דמות הרואית. התאמנתי מאוד קשה לתחרות, הגעתי מוכן ,חזק בראש ובגוף. עשיתי את התחרות קודם כל לעצמי וגם כסגירת מעגל לחברי האהוב שחסר לי עד מאוד. כאנשים בוגרים, כל אחד צריך לחשוב על רמות הסיכון של מעשיו. על בסיס יומי , כל אחד מאיתנו עושה דברים שמסכנים אותו, בכביש, כנהג, בבית ברחוב. אין סוף לסכנות. בנקודת הזמן בה הייתי בתחרות, לא זהיתי סכנה , לא לי ולא לסביבה. כן זהיתי כאב רב ואיתו החלטתי להתמודד. החלטה שלי ולא חייבים להסכים איתה. אני מקווה מאוד שמשהו , שחלילה, יגיע למצב שלי, אותו אחד יפעיל שיקול דעת ולא יעשה לעצמו נזק בגלל שלי זה הצליח. המסר בכתבה לדעתי היה להעצים את נושא כוח הרצון והנחישות שיש לנו כאנשים. אנשים רגילים מכפר סבא, תל אביב ופתח תקווה…. עברתי ניתוח, בשיקום ורק מחכה לחזור, דרור

    השב לתגובה
    • דבי קאופמן
      דבי קאופמן Author יולי 12 2016, 05:55
      דבי

      אתה יודע, בסרטים אנחנו בעיקר נוטים לחבב את הדמות שלך. לגמרי הירואית – האיש הפשוט' מתפתח תקווה שעשה את הבלתי נתפס/אפשרי. גם סיבת האי כניעה שלך למצב הרואית לגמרי. קטונתי לגמרי מלשפוט אותך והמסר, שאתה מציין, עבר ללא ספק, כי הוכחת שניתן לעשות זאת גם עם כאב עצום, כפי שאני מניחה ומאמינה לך חווית. כל שנותר לי הוא לברך אותך על היותך איש ברזל אמיתי וכמובן הצלחה רבה בשיקום. מקווה שלא נגרם נזק גדול מדי ומאמינה לגמרי שתחזור בענק… אם לא הייתי בתהליך' הייתי תוהה לגמרי' מכיוון שאני עצמי בתהליך' הדילמות קיימות אני אולי יכולה להבין ובכל זאת וזו נקודה שצריך להתייחס אליה ובכלל כלפי הסובבים אותך שבתהליך – אלה שבאמת מבינים את מה שעברת, תחשוב על זה גם… ושאלה אחרונה, סתם מתוך סקרנות, מה שניאור היה עושה?

      השב לתגובה
  3. יהושע נאור
    יהושע נאור יולי 13 2016, 12:10
    קדימה דבי כולנו לצד המסלול מעודדים

    לא לוותר

    השב לתגובה
  4. מרים פרחי רודריג
    מרים פרחי רודריג יולי 13 2016, 12:31
    Miriam.farhi@gmail.com

    דבי לא חשובה ההחלטה, חשוב לומר OK NEXT! נראה לי שזה מה שדרור עשה. כמו שאת יודעת הפסקתי מרתון לפני 3 חודשים בקילומטר 35 ועדיין לא הגוף ולא הMIND מצליחים לומר NEXT אלא רק ״אולי, אולי!!!!״ תמשיכי באימונים שלך, את מתקדמת מאוד יפה וזה מה שחשוב ברגע זה. After all tomorrow is another day….

    השב לתגובה
    • דבי קאופמן
      דבי קאופמן Author יולי 13 2016, 20:24

      אני יודעת ודיברנו על זה. התסכול של להפסיק באמצע גדול גם הוא, ללא ספק… בעיקר אחרי כל הדרך הזו שעוברים אבל לפעמים אין ברירה והשאלה מה חשוב יותר ולמה אנחנו צריכים לגרור איתנו תיסכולים – זו בסהכ תחרות. זה הצק פוינט, שהרי הדרך חשובה יותר, לא???

      השב לתגובה
  5. לא ספורטאי
    לא ספורטאי יולי 14 2016, 22:15
    לי ולשכמותי קשה בכלל להבין במה מדובר

    אבל נדמה לי שזה סוג של תשוקה…..

    השב לתגובה
  6. צורי
    צורי יולי 16 2016, 00:53
    הגזמנה בכל כיוון היא תמיד מיותרת

    גם בספורט זה נכון

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בספורט

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!