JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

למה לי מרתון עכשיו?

סיום ההכנות למרתון פריז מביא אתו חשבון נפש אישי ונוקב

למה לי מרתון עכשיו?
מרץ 31
06:51 2014

זהו. הגיע שלב הטייפר (תקופה של הורדת עומס עד למרתון עצמו). אחרי כל העומסים וריצות הנפח הארוכות בחודשים האחרונים, סיימתי לפני כשבוע את ההכנות למרתון פריז בריצה מסכמת של 37 ק"מ. הריצה הזו הייתה סיוט, אבל בהחלט סיכמה את הדרך הלא פשוטה הזו שעברתי בחודשים האחרונים ושכנראה תסכם פרק משמעותי בחיי, ולא רק בריצה.

נותר שבוע לדבר האמתי: מרתון פריז. לרגע שבו אעבור בשער הניצחון אחרי ריצה של 42.2 ק"מ. במחשבה שנייה, שער הנצחון מבחינתי הוא לא רק מרתון, הוא גם משהו סימבולי לעצמי. ולכן החלטתי לכתוב את הטור האישי הזה, שכן ההכנות למרתון כנראה חלחלו גם להוויה האישית שלי מעבר לאתגר הגדול של "לרוץ מרתון".

אני מאמינה שזה מה שקורה להרבה אנשים שמחליטים להתאמן למרתון. הדרך למרתון מטלטלת. היא כרוכה בהרבה משמעת עצמית, מאמץ וכאב. בדיעבד הכאב מתגמל. כן, מסתבר שיש כזה דבר כאב מתגמל, בעיקר בספורט, כשעושים אותו בעצימות גבוהה וכשמציבים מטרות. התגמול בא בצורה של אופוריה, סיפוק עצמי והרגשה טובה שבאים אחרי המאמץ, ובדרך הזו לומדים הרבה, בעיקר על עצמנו. אני אישית עברתי תהליך משמעותי. בתור ספורטאית שרוצה לנצח גיליתי שכבר לא אהיה קנייתית ושלא אקח פודיומים בריצה. גיליתי גם שהמהירות והתחרות אינם רלוונטיים, כי התחרות היא בעיקר מול עצמי, מול היכולת שלי. לקצב המרתון כבר אין משמעות מבחינתי. העיקר לעבור אותו בריצה.

אני חושבת שבפעם הראשונה בחיי התחברתי באמת למי שאני. למדתי לאהוב את עצמי, לקבל את עצמי וליהנות ממה שיש לי להציע. הבנתי שזה בסדר גם להיכשל, ושלא חייבים להיות ראשונים בכל דבר. הקשר שלי עם הבן שלי התהדק, והפכתי יותר סבלנית וסובלנית, פחות מופרעת קשב. ובעיקר הצלחתי, בפעם הראשונה בחיי, לחסום מטרדים וגורמים מעיקים, כמו גם לעשות הבחנה ברורה בין בין מה שמתאים לי ומה שלא. מדובר בתהליכים שהתחבטתי בהם שנים רבות, ורק דרך ההכנות למרתון והריצות האין-סופיות לבד עם עצמי, לא בקבוצה ולא במסגרת מסודרת, אבל כן עם מאמן שבנה לי תכנית, הצלחתי פתאום להיות חזקה מספיק להבין מה כן ומה לא. מה מותר ומה אסור שיקרה בחיי.

הפכתי לשקולה יותר ובעיקר למחוברת יותר למי שאני, וזה שווה את הכול, למי ששאל למה לסבול בדרך כל כך קשה של אימונים למרתון. נכון, זו הייתה דרך מטלטלת. היו בה הרבה קשיים, מחלות  והתמודדויות עם החיים עצמם, כמו גם רצון לשלב את האימונים בהתנהלות היום-יומית. אבל כאמור, זו דרך ששווה את הכול.

יש מספר מצומם של אנשים שאני צריכה להודות להם ושאליהם התחברתי בדרך הזו, אבל נראה שאני צריכה להודות בעיקר לעצמי על שעמדתי בה. על שהצבתי מטרה, די קשה, והייתי נחושה מספיק להגיע אליה.

זה הסיכום האישי שלי בנוגע להכנות למרתון הזה. מה יקרה אחרי שאעבור בשער הניצחון? לא ברור. מרוץ החיים ממשיך, וסביר להניח שאמצא אתגר קשה אחר, כי כזאת אני. אבל אין ספק שהמרתון הזה הוא סיכום של תקופה משמעותית בחיי, ושאחריו תבוא תקופה אחרת, לבטח טובה יותר.

על המחבר / המחברת

דבי קאופמן

דבי קאופמן

עורכת: מדור ספורט. מרימת משקולות בעבר. מאמנת כושר וריצות ארוכות, עוסקת כיום בספורט טריאתלון וריצה. עורכת ויועצת תקשורת כלכלית, דירקטורית בחברה ציבורית ומנהלת תקשורת ופיתוח עסקי במוסד שמואל נאמן בטכניון.

2 תגובות

  1. פיצי
    פיצי מרץ 31 2014, 08:57
    כל הכבוד לך

    הלוואי עליי

    השב לתגובה
  2. חני אפשטיין
    חני אפשטיין אפריל 01 2014, 22:11
    מוצאי מרתון

    מכירה מאד את תחושת ה- הי שיש מריצה ארוכה ואת הכיף שיש במאמץ הקשה הזה. אך לכל שבת יש גם מוצאי שבת וגם למרתון יש מוצאי מרתון. יש מחיר גבוה לריצה הזו- נזק גופני מצטבר שיתבטא בעיקר בגיל מאוחר יותר. אני מבינה שבחרת לשלם אותו. אני מקוה בשבילך שהתשלום יהיה קטן , בהצלחה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!