שאול אייזנברג
שני משחקי שמינית הגמר אתמול במונדיאל מעוררים בקרבי געגועים לימים שבהם נבחרת ישראל שיחקה באצטדיון הלאומי ברמת גן, והלהיבה חמישים אלף צופים ביציעים ואת המוני בית ישראל בבתיהם. כקצין העיתונות הייתי חלק אינטגראלי מהנבחרת של ש.ג ( שניאור וגרונדמן) שהחמיצה אך במעט את המונדיאל, בשל שער אחד במאבק הכפול נגד קולומביה בברנקייה וברמת גן.
הייתי חלק אינטגראלי מהנבחרת הישראלית הטובה ביותר במילניום הנוכחי, זו של אברהם גרנט, שסיימה בתיקו כפול עם שוויץ, בבית (2:2) ובחוץ (1:1). במונדיאל הנוכחי שוויץ הפסידה אמנם בשמינית הגמר לשבדיה 0:1 אבל אחרי התיקו עם ברזיל והניצחון על קרואטיה לכל בר דעת ברור כי מדובר בנבחרת איכותית שפעם עוד הייתה ברמה של נבחרתנו.
אותה נבחרת ישראל של אז החמיצה את מונדיאל 2006 בגרמניה רק בגלל הפרש שערים. זה לא היה כל כך מזמן כשעוד הייתה לנו נבחרת כדורגל ראויה, אצטדיון לאומי ואפילו אוהדים רבים לנבחרת הלאומית. היום כל שנותר לנו זה רק להתגעגע.
כך או כך, עם הטעם של פעם נותרו בנו געגועים עזים לכדורגל אמתי שהולך ומתרחק מאתנו ממונדיאל למונדיאל, ואין רואים אפילו את האור בקצה המנהרה. למען האמת לא צריך להרחיק עד מונדיאל 1970 במקסיקו, האחד והיחיד בו השתתפנו ועשינו זאת בכבוד, כדי לעשות השוואות. גם אותם משחקים ב-1989 נגד קולומביה (שנפרדה אמש מהמונדיאל בהפסד דרמטי לאנגליה), ונגד שווייץ ב 2005 נראים כיום כמשהו רחוק מהמציאות הנוכחית שלהכדורגל הישראלי. אגב, באותו טורניר קדם מונדיאל עם גרנט, סיימנו גם פעמיים בתיקו עם צרפת 0:0 בפריז ו -1:1 ברמת גן. קשה להאמין אבל הייתה לנו פעם נבחרת.
מה צריך לעשות כדי לשנות המצב הקשה זה העיקר
תראו מי בעלי הקבוצות
תראו מי המאמרנים
תראו מי השחקנים
ותראו מי שרת הספורט!!!!!
ורוב הארצו. מתקדמות בקצב רציני
הלוואי שהבעיה שלנו היתה כדורגל
לשייה גלזר ויעקב חודורוב
נוסטליה ואז היה הרבה יותר חיובי