JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

אחד משלנו

מתאגרפים (3)

אחד משלנו צילום: publicdomainpictures.net
אוגוסט 20
19:30 2019

בכל משפחה יש אחד "דוד משה". אצלנו היו לפחות ארבעה. כשהייתי ילד כל מבוגר במכנסי גברדין עם פס מגוהץ וקשר גנאלוגי כלשהו, שיכול להתגבר על החסר והאובדן של דור השואה, נקרא "דוד". האהוב בין "דודיי" היה משה, שגר בחיפה. ראשית, כדי לבקר אותו היינו נוסעים ברכבת. שנית, הייתה לו קונדיטוריה בהדר הכרמל, ובבוקר היינו מתלווים אליו ללישת בצקים וטעימת קרמים וקצפות, הכול על טהרת המרגרינה. אבל העיקר – הוא היה ספורטאי. עם עלייתו ארצה לאחר תלאות השואה והקמת המדינה הוא חידש במרץ את התחביב שלו כנער – רכיבת אופניים, והיה לאלוף ישראל במשך ארבע שנים. לאחרונה מצאתי ערך בויקיפדיה המאשש את זיכרונותיי המעורפלים.

יום אחד לקח אותי הדוד משה בפיאט טופולינו המסחרית, זו שהקדימה את הוויליס, לגבעות טבעון, והראה לי את פסלו של השומר הידוע אלכסנדר זייד. ליד הפסל המתין לו חברו הטוב יפתח זייד, בנו של השומר אלכסנדר זייד שגבורתו ומעלליו כאיש ללא חת היו לאגדה בכל רחבי היישוב באותן שנים. יפתח היה מתאגרף חובב והוא התגושש עם הדוד משה בעיתות הפנאי, אבל שנים קודם לכן, בתקופת המנדט, נחשב לבכיר המתאגרפים בפלשתינה-א"י. הוא היה מתאגרף בלתי מנוצח שהביס אפילו קצינים בריטים קשוחים.

לזכרו של השומר אלכסנדר זייד, שנרצח על גבעות שייח אברייק, כתב המשורר השומר אלכסנדר פן את השיר הידוע "על גבעות שייח אברייק". פן היה גם הוא מתאגרף חובב, ואגרופיו חבטו גם מחוץ לזירה, כששיעור הטיפה המרה בעורקיו חרג מהמותר. שירי היין שלו רבים.

באותן שנים, במחצית הראשונה של המאה העשרים, לא היה כמעט מקום לאגרוף במדינה שבדרך. היישוב בארץ היה עסוק מדי בטרדות היום-יום ולא הקדיש זמן או מחשבה לספורט השרירים. גם לא ניתן מקום של כבוד לספורט המכות היהודי בגולה. הנהגת היישוב כנראה לא חשבה שכדאי להאדיר את שמם של מיטב הספורטאים היהודים בגלות. מכיוון שלא היה ענף ספורט מרכזי או אפילו מקובל בהוויה הישראלית, האגרוף גם לא זכה לתיאורים בספרות ובשירה העברית. הצייר אורי ליפשיץ, אדם שנוי במחלוקת בשל דעותיו, צייר סדרה מרשימה של מתאגרפים.

אבל המעטה זו בערכם לא תשנה את העובדה כי בקרב הקהילות היהודיות ברחבי העולם, ובעיקר בארצות הברית, קמו מתאגרפים יהודים גדולים. בפולין וברומניה, באוסטריה, יוון ואלג'יריה של טרם השואה, קמו מתאגרפים ששמם נישא ונזכר עד היום בארצותיהם. 26 מתאגרפים יהודיים החזיקו בתואר אלוף העולם בין שנות העשרים עד למלחמת העולם השנייה. בשנת 1928 היו היהודים הקבוצה האתנית הגדולה בין המתאגרפים בארצות הברית, ואחריהם ניצבו האיטלקים והאירים. מאזן זה השתנה בתוך שנים כשהיהודים הפנו את כישרונותיהם הספורטיביים לענפים אחרים.

ביטוי מעניין לדמות יהודי אמריקני מתאגרף נותן ארנסט המינגווי, הסופר האמריקני שהיה חובב אגרוף נלהב בעצמו. וכך הוא מתחיל את ספרו "וזרח השמש" בתיאור הגיבור היהודי: "רובּרט כּהן היה פעם אלוף האגרוף במשקל בינוני של פרינסטון. אל תחשבו שאני כל־כך מתרשם מהתואר, אבל כהן החשיב אותו מאוד. הוא לא אהב אגרוף, לאמיתו של דבר הוא שנא את זה, אבל הוא למד להתאגרף, בכאב גדול ובאופן יסודי, כדי לכפר על רגשות הנחיתות והבושה שהוא הרגיש עקב כך שבפרינסטון התייחסו אליו כיהודי. הידיעה שהוא יכול להפיל כל אחד שהתנשא עליו גרמה לו מין נינוחות פנימית, למרות שבהיותו בחור חביב וביישן מיסודו, הוא מעולם לא נלחם מחוץ לזירת האימון" (בתרגום יואב כ"ץ).

המובהק בין הסופרים היהודיים המתאגרפים היה נורמן מיילר, הסופר האמריקני זוכה פרס פוליצר, שכתב את אחד מסיפורי האגרוף הטובים – "הקרב", שתיעד את הקרב בין ג'ורג' פורמן למוחמד עלי ב-1974. "אם עלי לא יוכל לנצח באפריקה, הוא לא יוכל לנצח בשום מקום אחר", כתב מיילר. עלי אכן ניצח בקרב.

אחד מסופרי-משוררי ארה"ב הבוטים היה צ'רלס בוקובסקי. תיאורי הסקס והשתייה הפרועה שלו, וכן החיים בשוליים, הפכו אותו לגיבור ספרות ולדמות לחיקוי. כמו המינגווי, מיילר ואלכסנדר פן, חיבתו לאגרוף הייתה חלק מדמות המאצ'ו, שאותו חי וכתב. בסיפור קצר שלו "אתה והבירה שלך וכמה חשוב אתה" מתנהל דו-שיח בין המתאגרף החוזר מהזירה לנערה הממתינה לו:

"ג'ק נכנס בדלת ומצא את חפיסת סיגריות על האח. אן הייתה על שרועה על הספה, עותק של קוסמופוליטן לידה. ג'ק התיישב על כיסא. השעה הייתה עשר דקות לחצות.

"צ'ארלי אמר לך לא לעשן," אמרה אן, מרימה עיניה מהמגזין.

"אני חייב את זה. היה קרב קשה הלילה."

"זכית?"

"כן, בהחלטה חצויה. בנסון היה ילד נוקשה, היה לו הרבה אומץ.

צ'רלי אומר שפרווינלי הוא הבא בתור. אני גומר את פרווינלי ואחר כך לאליפות" (תרגום חופשי שלי).

צ'רלס בוקובסקי הכיר את ספורט האגרוף לפני ולפנים ומימש את ידיעותיו בתגרות הבארים שלו, ואלה בתורן הפכו לחומר ספרותי כמו השתייה והסקס הפרועים.

במחצית השנייה של המאה העשרים עברה תהילת האגרוף לידי מתאגרפים אפרו-אמריקנים, אך דמות המתאגרף היהודי עדיין משמשת כחומר גלם בספרות. לא מזמן יצא תרגום ספרו של נד באומן האנגלי "מתאגרף חיפושית", המשלב דמיון פרוע בעלילה מרתקת.

חבר ילדות, רוני טבק, כתב לי והזכיר את מכון הכושר של ז'אק לוי, שבו התאמן בנעוריו. לוי היה ממקימי ענף האגרוף בישראל והמכון שלו שכן בתל אביב בתחילת שנות השישים. רוני זכר גם את המתאגרף ניסים "סיסי" גרבו, מבכירי המתאגרפים בישראל, שאותו ראה בפעולה – כלומר מתאגרף.

בזה מסתיימת סקירה אישית מינורית, קיצית ולא ממצה, על מתאגרפים.

על המחבר / המחברת

Avatar

אבי גולדברג

אבי גולדברג עורך דין, מנהל חברות וכותב ספרים.

4 תגובות

  1. ציניק
    ציניק אוגוסט 21 2019, 13:43
    גם היום יש אגרוף בארץ והרבה

    אבל ברחובות ולא בזירה

    השב לתגובה
  2. יהודית כהן
    יהודית כהן אוגוסט 25 2019, 11:47
    העובדה שאין למעשה אגרוף נשים

    מסבירה הכל מבחינת ההבדל בין המגדרים.

    השב לתגובה
  3. שיר בלכר
    שיר בלכר אוגוסט 27 2019, 12:50
    צנוע

    ונחמד

    השב לתגובה
  4. elroyuri@gmail.com
    elroyuri@gmail.com ספטמבר 01 2019, 06:06
    אגרוף

    כתיבה משובחת בעידן של בלוגיסטים חסרי מעוף

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בספורט

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!