JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

כשיין וריצה נפגשים בצרפת

מרתון בוז'ולה בליון

כשיין וריצה נפגשים בצרפת משתתפים במרוץ הבוז'ולה. צילום: דבי קאופמן
דצמבר 08
19:23 2013

כשהחלטתי לצאת לחצי מרתון בוז'ולה זה לא היה משהו שתוכנן זמן רב מראש. למען האמת תכננתי להשתתף דווקא בטריאתלון אילת שנערך באותה תקופה, אלא שחברים הציעו את היעד החדש ובירור מחירים קצר הוכיח כי יהיה זול יותר לטוס לג'נבה ומשם לליון למרתון מרתק וססגוני, מאשר לרדת לאילת. וכך השתנו התכניות בן רגע.

מרתון בוז'ולה הוא מרתון בין-לאומי, בינוני בכמות המשתתפים (8,000) בהשוואה למרתונים ענקיים כמו פריז, אמסטרדם, ברלין וכדומה. פוקדים אותו בעיקר צרפתים, שנוהרים אליו כדי לחגוג את פסטיבל הבוז'ולה, השקת היין הצעיר הראשון של העונה. סביב המרתון נערכים שלושה ימים של חגיגות ופסטיבלים צוהלים, ובהם ניתן לטעום יינות שונים ולחוות חוויה מיוחדת שמשלבת בילויים ותרבות קצת שונה של ספורט. מבחינתי זה לא היה סתם חצי מרתון, זה היה המרתון של חיי, וסיימתי אותו עם תובנות מפה ועד אירופה.

נחתנו בג'נבה הקפואה בהרגשה מרוממת. הטמפרטורה הייתה אפס מעלות, אבל בחוץ הייתה הרגשה שקר אפילו יותר. התרגשנו. המזל האיר לנו פנים, הרכב ששכרנו הפך מסיטרואן למרצדס. כן, גם השוויצרים יודעים לשדרג כשהם רוצים. הקור לא הפריע בינתיים, גם לא לנו, הישראלים שבאו מארצות החום, אם כי זו טמפרטורה קיצונית אפילו למקומיים, כשמדובר בעונה זו של השנה. קור הוא קור, וכשהוא מקפיא זה כואב, ויש לו בסיפור הזה חשיבות רבה שכן התעתדנו לרוץ מרתון. ביום המרתון, לאחר שיחה עם לא מעט מקומיים שסיפרו לנו שבימות החורף הקפואים הם בכלל לא רצים בחוץ, הבנו שגם הם נבוכים מהקור. אבל בוז'ולה הוא בוז'ולה, ושום קור לא ירחיק את חגיגות מרתון בוז'ולה מהצרפתים, בטח לא מהמקומיים. ההכנות למרתון היו ארוכות, וגם לקור כזה הם נערכו בצורה מופתית.

כאשר הגענו למלון בליון הבנו שיש פה משהו יוצא דופן. האזור כולו נערך לאירוע, שהיה רווי ססגוניות, הוד, תרבות מקומית והרבה נשמה. לאחר השכמת הבוקר החלטנו לצאת לריצת התאקלמות קצרה. להבין את הקור. האזור היה מושלג, ושלג המשיך לרדת במשך כל הריצה – חוויה מעצימה לכשעצמה. גילינו מקום קסום, שופע כרמים וענבים, אבל הריצה הזו לימדה אותנו שלא יהיה פשוט להיערך לקור העז במרתון. הסתבר שתידרש לוגיסטיקה מורכבת, שכן נקודת הזינוק למרוץ רחוקה שבעה קילומטרים מקו הסיום, והרי חייבים להתלבש מיד לאחר הריצה. גם זמן ההמתנה מרגע הפקדת השקים עם הציוד ועד לזינוק הוא בעייתי, כי כאמור קר… והסטרפטוקוקים לא יוותרו לנו בקור הזה. לא יהיה פשוט, את זה ידענו בבירור.

עלו אצלנו שאלות רבות, כמו איפה מחנים, איך מגיעים לקו הזינוק ומה עושים בסיום המרוץ בנוגע לקור. וחוץ מזה – מה לובשים בקור שכזה בעת הריצה, כמה שכבות, איך מורידים בעת הצורך, האם בכלל מתחממים במהלך הריצה, איזו מן ריצה זו תהיה ואיזו דרך נעבור. יהיו עליות, ירידות, רוחות? אלו היו הסוגיות שהטרידו אותנו. והתשובות? בגדר תעלומה.

אבל מסתבר שהצרפתים יודעים את שהם עושים, והם נערכו לכול. הם הכינו אולם מחומם סמוך לנקודת הזינוק ואולם מחומם סמוך לקו הסיום, שם גם חיכו השקים עם הציוד. הם דאגו שכל הרצים יקבלו את הציוד שלהם מיד עם סיום הריצה, ולא יאלצו להמתין בקור העז. המארגנים פשוט חשבו על הכול. הם ידעו שאנשים באו לחגוג, ליהנות ובעיקר לסיים בריאים, ועשו הכול כדי לשמר את תרבות המרתון המופלא הזה גם לשנים הבאות.

ביום המרתון הבנו יותר את הסיפור. גילינו כאמור ארגון מופתי, ובעיקר אנשים שחדורים מוטיבציה לרוץ תחת הילת התרבות הצרפתית ורוחשים כבוד רב לריצה ולספורט, אבל גם לכמה תובנות: לא חייבים לרוץ עם שעון גרמין ולהסתכל עליו כל הזמן. לא חייבים לרוץ אחרי פייסרים (מכתיבי קצב) בלחץ תחרותי מוטרף. אפשר גם לעצור לדרינק, לנשנש גבינה ובעיקר לשמוח הרבה. קבוצות ריצה שלמות הגיעו בתחפושות אחידות מושקעות, וכך – עם פאות, איפור כבד ואביזרים –  רצו לאורך כל המסלול. זמן הריצה לא היה העיקר, העיקר היה לרוץ, ליהנות, לשתות יין. לחוות מרתון או חצי מרתון בשביל ההנאה ובשביל שימור התרבות המקומית, וזאת למרות המסלול והתנאים הקשים.

הריצה עצמה הייתה ריצה קשה. מסלול שבו עליות רבות בשטחים פתוחים, קור ורוחות עזות, ובכל זאת כולם רצו, צהלו, חייכו ושמחו במשך כל הריצה. כל שניים או שלושה קילומטרים עמד דוכן יין וגבינות, כך שהמים הפכו לפרט שולי. הדרך, אם להתעלם מהקור, הייתה קסומה: נוף כרמים, בתי כפריים וגינות ציוריות כמו שאפשר לראות בסרטים הצרפתיים.

עם סיום הריצה חיכו לכל רץ, נוסף על שקי המעילים והציוד, גם בקבוק יין בוז'ולה ושקית שהכילה שתייה, משקה איזוטוני וחטיף, והוגשה סנגריה לחימום האווירה והגוף. החגיגות נמשכו בערב כמו גם למחרת. שלושה ימים של חגיגות סביב מרתון אחד תמו, והניבו הרבה תובנות, מחשבות ובעיקר זיכרון חיובי מאוד שכנראה ייצרב עמוק בתודעה.

על המחבר / המחברת

דבי קאופמן

דבי קאופמן

עורכת: מדור ספורט. מרימת משקולות בעבר. מאמנת כושר וריצות ארוכות, עוסקת כיום בספורט טריאתלון וריצה. עורכת ויועצת תקשורת כלכלית, דירקטורית בחברה ציבורית ומנהלת תקשורת ופיתוח עסקי במוסד שמואל נאמן בטכניון.

תגובה אחת

  1. לימור
    לימור מרץ 08 2018, 18:14
    חצי מרתון

    אם רצים את החצי מרתון איפה לקחת מלון

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בספורט

יתר המאמרים במדור