JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

ריצה – מעבר לטבלת אקסל

למה ואיך רצים 200 קילומטר?

ריצה – מעבר לטבלת אקסל גיא זלוף
דצמבר 16
19:30 2014

מה שלא הצלחתי להבין באמת מגיא זלוף, שסיים במקום השני את ריצת האולטרה מרתון – 200 ק"מ – בסובב עמק האחרון, זה אם הכול באמת בראש.

כחובבת ספורט מושבעת, בין השאר גם של ריצה, ובעיקר כמי שסבורה שריצה זה הספורט הקשה ביותר שיש (לפחות לי), היה לי חשוב לשמוע אותו. להבין מה עובר בראשו של אדם כשהוא מחליט לרוץ 200 ק"מ. איך זה קרה לו? ומה הניע אותו להחלטה הזו?

אם להודות על האמת, לא ממש הבנתי למה, וכנראה שאף פעם לא אצליח להבין, כי יש דברים שפשוט אין להם הסבר, בדיוק כמו שלא הבנתי למה אני עצמי רצתי מרתון.

את גיא אני מכירה זה זמן. הוא מאמן הריצה של קבוצת הרצים של מרת"א (מועדון רצי תל אביב) ובכלל איש מיוחד, ולכן כששמעתי שהוא מעביר הרצאה שכותרתה "האימון שמעבר לאימון", הייתי חייבת להגיע. חשבתי שאולי אז אבין למה בחר לעשות את הריצה הזו. אז הגעתי לשמוע אותו בחנות "קולומביה" בתל אביב בצהרי יום שישי. אבל, כאמור, לא הבנתי.

מה שכן הבנתי הוא שהרבה דברים עוברים בראשו של אדם כשהוא מחליט להתמודד על אתגר שכזה, שדורש הרבה לוגיסטיקה ותכנונים לא פשוטים לפי טבלאות אקסל. ההרצאה שלו התמקדה במה שמסתובב בראש באימון מעבר לתכנונים ולטבלאות.

"בשנת 1988 או 1989 עשיתי קורס צניחה. בצניחה השלישית עם שק חזה, כשכל הציוד קשור מלפניי, נזרקתי מהמטוס ואז גיליתי שמשהו הוא לא כמו תמיד. לא כמו כל התרגולים. החופה נפתחה, ומהר מאוד גיליתי שיש לי מצנח קטן ממה שצריך להיות. עוד ראיתי שאני מהיר מכולם. כשניסתי לפתוח את הרזרבי הסתבכתי איתו. אז כבר גיליתי שאני בכלל קרוב לקרקע, ואז התכנסתי לתנוחה מקומרת, מה שהיה אך טבעי ובלי קשר לכל התרגולים שעברתי – בינינו, בסופו של דבר בזמן חירום אין הבדל בין קורס צניחה של שעה או שלושה שבועות. בשני המקרים האינסטינקטים יהיו חזקים יותר ולכן התקמרתי. הבנתי שזה הדבר החכם לעשות כדי לשרוד את הצניחה הזו בחיים. כשצנחתי ראיתי אמבולנסים וצוותי הצלה ומיד סימנתי להם שהכול בסדר".

כך מחליט זלוף לפתוח את ההרצאה שלו. בסיפור על תאונת צניחה שהסתיימה בשלום. אירוע שלטענתו עבר לידו. הוא לא עשה ממנו עניין גדול בדיוק כמו שלא עשה עניין גדול מריצת 200 ק"מ. אירוע שיכול היה להיגמר אחרת. אבל מכיוון שידע אינטואיטיבית בדיוק איך לפעול, ידע שיישאר בחיים ועבר את התאונה בשלום. כך הוא מתייחס לריצת האולטרה. יודע שהוא מסיים אותה ונראה טוב בסופה.

ובכל זאת זלוף מתייחס לתכנית אימונים כהכרחית להשגת המטרה. אם תשאלו אותו "האם הכול בראש?", סביר להניח שהוא ישיב לכם שלא בטוח. מבחינתו הבסיס הוא תכנית אימונים. כדי לעבור ריצת 200 ק"מ נדרשת תכנית אימונים מדויקת שגם תגדיר את זמן המטרה של הריצה. "אם התכוננתי לריצת מרתון בארבע שעות, זה יהיה זמן המרתון. אולי קצת יותר או קצת פחות אבל לא בסטייה גדולה מדי. אנחנו נהיה תמיד היכן שאנחנו מכוונים את עצמנו. אין קסמים. והמרוץ משקף את העבודה וההשקעה. את האמת", הוא מדגיש.

יש משהו בדבריו, כנראה זה העניין בכל דבר בחיים. לכן מבצעים תכניות עסקיות. אבל מעבר לאקסל ולמספרים, יש גם את התחושות שבדרך הזו, ואת ההתנהלות שמסייעת להתמודד, כי בכל זאת ריצה זה קשה.

למשל, זלוף מסביר כי בתקופת הטייפר – תקופת "חידוד" לפני התחרות שבמהלכה מורידים עומס כדי לאסוף כוחות – חשוב להכיר את הדרך. ללמוד כל פינה. לתרגל זמני מעבר בדרכים מסוימות, לדעת מתי פוגשים אנשים ולהפעיל הרבה מאוד דמיון מודרך, כי מה בעצם עושה הראש כשהוא צריך לעמוד בריצה של כ-30 שעות ברציפות.

פתאום, במהלך ההכנות לריצת האולטרה ובריצה עצמה, מגלים שהדברים הטריוויאליים של החיים הופכים ללא טריוויאליים כלל. פתאום כל מפגש עם מישהו מוכר וכל לחיצת יד לשלום מחזקים. הופכים לתקווה ומוערכים קצת אחרת.

דבר אחד כן הבנתי מכל זה – שאולי שם מסתתר הסוד שמאחורי ההחלטה לרוץ 200 ק"מ. אולי מאחורי החשיבה שהיא מעבר לאקסל. אולי שם מגלים משמעות קצת אחרת לחיים.

על המחבר / המחברת

דבי קאופמן

דבי קאופמן

עורכת: מדור ספורט. מרימת משקולות בעבר. מאמנת כושר וריצות ארוכות, עוסקת כיום בספורט טריאתלון וריצה. עורכת ויועצת תקשורת כלכלית, דירקטורית בחברה ציבורית ומנהלת תקשורת ופיתוח עסקי במוסד שמואל נאמן בטכניון.

תגובה אחת

  1. גבריאל
    גבריאל דצמבר 18 2014, 07:52
    לא יאומן

    הוכחה לכח הרצון שחזק מכל דבר

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בספורט

יתר המאמרים במדור