JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

הרוח של איש הברזל

מחשבות אישיות שעוררה בי תחרות ישראמן 2014

הרוח של איש הברזל ישראמן אילת 2014 תמונה: רן צחור RUN TNT
ינואר 20
14:27 2014

ישראמן אילת, ואני לא נכחתי. בשנה שעברה כן השתתפתי בתחרות. הייתי חלק משלשה, רק שחיתי. והשנה לא. אני מודה, זה צבט לי בלב, אבל הרי אי-אפשר הכול.

ישראמן היא תחרות איש ברזל. דומה לטריאתלון, רק ארוכה יותר וקשה יותר. מה זה אומר להיות איש ברזל? זה אומר להתמודד באתגר של 4 ק"מ שחייה, מיד אחר כך לצאת לרכיבת אופניים של 180 ק"מ ולסיים בזמן קצוב, ואז לצאת מיד לריצת מרתון של 42.2 ק"מ. כל זה דורש כמובן אימוני סיבולת קשים,התכוננות נפשית ותכנון לוגיסטי של התחרות: קצבי הפעילות, סוגי מזון וכדומה.

לישראמן באילת יש משמעות עבורי, מעבר לעובדה שמדובר באחת מתחרויות איש הברזל הקשות בעולם (נחשבת בין ה-10 הקשות ביותר) בגלל הטופוגרפיה והאקלים. אילת היא עיר הולדתי, וחזרה אליה לישראמן היא עבורי מעין סגירת מעגל. אבל כאמור השנה לא נכחתי בה, בעוד רבים מחברי התמודדו בה ונלחמו לסיים את האתגר המפלצתי הזה.

פעמים רבות שאלתי את עצמי מה אני מחפשת בדרך הסיזיפית הזו. אמנם כל חיי עסקתי בספורט, וכל חיי הייתי תחרותית וחיפשתי מקומות לנצח בהם. בכלל בחיים אני אוהבת לנצח, מי לא? אבל אם נחזור לספורט, סיבולת תמיד הייתה החוליה החלשה אצלי. אף פעם לא אהבתי לרוץ, רכיבת אופניים בכביש הפחידה אותי (ואני עדיין חוששת, למרות העיסוק בטריאתלון) ושחייה בבריכה בכלל לא הייתה בלקסיקון שלי.

 פעם הכרתי רק משקולות. במשקולות "גומרים הולכים". 4 שניות וזהו. במקרה הגרוע 24 שניות (6 כניסות בתחרות: 3 בהנפה, 3 בדחיקה). 4 שניות על הבמה לבד והשמיים הם הגבול. אימונים במקומות סגורים, בשעות שפויות, קצר ולעניין.

עם הכניסה לעולם הטריאתלון והריצה נאלצתי פתאום להתמודד עם שעות של סיבולת. לרכוב שעות, לשחות קילומטרים, לרוץ המון בשעות לא שעות ולצאת לתחרויות סיבולת נגד עשרות ומאות מתמודדים. ההתחלה הייתה איומה. רוב המתמודדים היו אתלטים מלידה, כולם גמעו שעות של אימונים בשקיקה ורק אני השתרכתי מאחור.

אני, שתמיד חייבת לנצח, לא עמדתי בקצב. לא הייתי בין הראשונים. אלא שבכניסה שלי לעולם הזה הבנתי שהתחרות היא בעיקר מול עצמי. מול חיי. אפשר לקרוא לזה משבר גיל המעבר או כל כינוי אחר, אבל בסופו של דבר המטרה שלי בכניסה לעולם הזה הייתה לנצח בעיקר את עצמי, ולהגיע לשיאי סיבולת של עצמי כדי להתחזק מנטאלית ולהמשיך הלאה בתקופת משבר.

לפני שהתחלתי היה חסר לי משהו בחיים. חיפשתי שינוי אמתי, משמעותי, וידעתי שהשינוי צריך לבוא במקום שמפחיד אותי יותר מכל. חיפשתי את המקום הפיזי שקשה לי אתו, שחוסם אותי, ושאם אסיר ממנו את החסם אצליח להתגבר על הכול. מבחינתי היה ברור שהפתרון נעוץ בספורט ושהסיבולת היא החסם. רק מי שנמצא פעם במצב הזה מסוגל להבין.

האמת היא שתמיד סבלתי כשרצתי על המסילה בחדר הכושר. בספינינג דווקא נהניתי, אבל לא נתתי את כולי. וזה לא התקרב לאימוני טריאתלון, לא בעצימות ולא בזמן שהקדשתי לעניין. אחרי אחד משיעורי הספינינג סיפרה לי חברה למכון על רכיבות אין-סופיות ועל אימוני טריאתלון בקבוצה שנקראת רוד-ראנר. הסתקרנתי, הרמתי טלפון למאמן הקבוצה וסגרתי עניין. התחלתי בקטן, רק ריצה. לאחר חודשיים הבנתי שאני רוצה יותר. הבנתי שזו דרך לחיים. לא חשבתי לעומק, פשוט הצטרפתי כי הרגשתי שזה הדבר בשבילי. כי בחיים או שעושים, או שלא. ואני מזמן בצד של העושים, של מי שהולכים על כל הקופה. וכדי לנצח אין דרך אחרת, בטח לא בטריאתלון התובעני כל כך.

שודכתי למאמן אחר, וכמו בכל שידוך בהתחלה היו בעיות. לא הייתי בטוחה, לא ידעתי ולא הבנתי. הכרחתי את עצמי להתאזר בסבלנות. חברים חדשים שהכרתי מהתחום עזרו לי להבין מהו טריאתלון ומהי סיבולת. זה האיר את עיניי כי הרי באתי מעולם המשקולות וכל הזמן סחבתי לכיוון תובנות של משקולות. לאט-לאט זנחתי את המשקולות והתמסרתי לסיבולת, והגוף התחיל להתמכר.

עם הזמן פיתחתי סיבולת. הרגליים נהיו כבדות פחות והריאות נפתחו. האימונים הפכו להרגל והשתלבו בהתנהלות היומיומית שלי, למרות ההשכמות עם שחר והרכיבות והריצות בקור אימים, וגם אם מדי פעם צצו מחשבות כמו "למה אני צריכה את זה".

הגוף והנפש דורשים עוד, והתחושה היא שיש לי מטרות ויעדים שאני פשוט חייבת להשיג. היום אני יודעת שאף אחד לא יכול לעצור אותי. אף אחד לא יכול לעצור את הטירוף הזה, את ההתמכרות לתחושות של הסיבולת שמתפתחת. היום אני כבר מתאמנת לבד, בלי קבוצה ובלי תמיכה מסביב, מלבד חברים מאמנים שעוזרים לי לבנות תכניות אימונים.

הבחירה בדרך הזו יכולה לסלק מטרדים וחסמים, כי התמדה, פיתוח כוח סבל ותכנון הם ערכים שעוזרים בכל תחומי החיים. לא רק בטריאתלון, בריצה או באיש הברזל, שהוא הקיצוני מכול. בתחרות ישראמן אפשר למצוא המון אנשים אמביציוזיים. המון מנכלים ובעלי תפקידים בכירים במשק ובכלכלה. כולם אנשים שיודעים להתמודד ולהילחם, ובעיקר להיות חזקים ברוחם. אנשים שמבינים שרק דרך מתוכננת ומושכלת, בדיוק כמו תכנית האימונים לישראמן שחייבת להיות מדויקת, מביאה לתוצאות.

 תחרות ישראמן אילת התקיימה בתאריך 17 בינואר 2014.

על המחבר / המחברת

דבי קאופמן

דבי קאופמן

עורכת: מדור ספורט. מרימת משקולות בעבר. מאמנת כושר וריצות ארוכות, עוסקת כיום בספורט טריאתלון וריצה. עורכת ויועצת תקשורת כלכלית, דירקטורית בחברה ציבורית ומנהלת תקשורת ופיתוח עסקי במוסד שמואל נאמן בטכניון.

אין תגובות

אין תגובות

אין תגובות כרגע. תרצה להוסיף תגובה?

כתוב תגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בספורט

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!