JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

תל אביב קפוט

זיכרון אישי על היום שבו פרצה מלחמת יום כיפור

תל אביב קפוט שאול אייזנברג
ספטמבר 22
00:12 2015

הנה סיפור אמתי שמופיע בספרי "סדום ועמורה 2 – רעידת אדמה בספורט", ואני מביא אותו כאן ככתבו וכלשונו:

חודש ספטמבר שנת 1973 היה חם מן הרגיל. אימוני נבחרת הכדורסל התנהלו בראשית החודש באולמות לחים במיוחד, ללא מיזוג אוויר, ובציפייה ליציאה ארוכה לאירופה, בכדי להשיב את כבודו של הכדורסל הישראלי במשחקי אליפות היבשת בברצלונה ספרד, אחרי מפחי הנפש של אליפויות 1969 בנאפולי, איטליה, ו-1971 בגיסן שבמערב גרמניה. את הנבחרת אימן אברהם חמו, כדורסלן עבר מצטיין וקצין משטרה קשוח, ספוג מנטליות פטריוטית.

התחנה הראשונה הייתה ברייטון שבאנגליה, ומשחקי ההכנה שם הבליטו חריקות לא מעטות של נבחרת מעורבת ב"צברים" וב"אמריקנים", שאך לפני שלושה חודשים הבטיחו בווינה את המקום לגמר האירופי. טל ברודי, בארי ליבוביץ', איתמר מרזל, מולי אבישר, גבי נוימרק ובועז ינאי היו חלק מהשמות שפיארו באותם ימים את הכדורסל הישראלי. והיה גם גור בן דוד, ואליו עוד נחזור.
המעבר המרגיע מהחום הישראלי למזג האוויר הקריר באנגליה קיבל חיזוק נוסף בטורניר ההכנה האחרונה באדינבורו סקוטלנד. התחושה הייתה שהנבחרת תחזיר בברצלונה עטרה ליושנה. לפחות שחזור המקומות 5 – 8 מהאליפויות במוסקבה 1965 ופינלנד 1967.
ברצלונה, לימים אחת הערים המתוירות ביותר באירופה, הייתה בסוף ספטמבר 1973 עיר "קרה", ספוגת קטלונים שמחפשים את יום המחר. מחירו של לילה במלון היה סביב העשרים דולר, התשלום כמובן ב"פזטות". ארוחה במסעדת גורמה הסתכמה בלא יותר מארבעה-חמישה דולר.

הנבחרת התמקמה במלון קלדרון בשדרות הרמבלס, מלון חדש יחסית, עם כל הנבחרות האחרות של הצמרת האירופית. היו שם הרוסים והספרדים, היוגוסלבים והצ'כים, הפולנים, התורכים וכל השאר. אנחנו, אנשי התקשורת, התמקמנו במרחק לא רב, במלון ענק ויוקרתי בשם פרזידנטה. הייתי עיתונאי צעיר, וחלקתי חדר בקומה התשיעית עם ישראל פז ז"ל, מבכירי עיתונאי הספורט של אותם ימים. למעשה השותפות לחדר עם "שרול" הייתה לאורך כל הדרך אנגליה-סקוטלנד-ספרד. ישראל פז היה שליח "חדשות הספורט", אני סיקרתי את האליפות עבור עיתון "הארץ", והעברתי דיווחים לגלי צה"ל. בחדר סמוך התגוררו בצוותא משה לרר ז"ל ודן שילון. לרר מטעם "מעריב", דן שילון היה שדר הערוץ הראשון. המשחקים של הבית הישראלי התנהלו בבאדלונה, הסמוכה לברצלונה, וארבעתנו חלקנו רכב שכור. היו ימים. הנבחרת שיחקה בראש השנה, ובין כסה לעשור. האליפות הייתה מרתקת, ומשחק ה"פינאלה" של ישראל הועיד לה מפגש נגד תורכיה בערב יום הכיפורים, 5 באוקטובר 1973.

המאבק היה על המקום השביעי, המטרה הספורטיבית למעשה הושגה (היינו בין השמונה הראשונות ביבשת, מתוך 16 מתחרות), ועתה היה צורך להקדים את מועד המשחק במספר שעות. פיב"א לא הערימה קשיים. המשחק נערך ביום שישי אחר הצהריים, רשמנו עוד ניצחון, השגנו את המקום השביעי המכובד, ומיהרנו לארוחה המפסקת. יחד עם הנבחרת – שחקנים, מאמנים וכל השאר – צעדנו ברגל לבית הכנסת היהודי של ברצלונה. עבורי היה זה יום כיפור ראשון בחיי מחוץ לבית, ותחושת היחד עם הנבחרת הלאומית חיממה את הלב.
איש באמונתו יחיה, ואני חייב להודות שלא בדיוק צמתי. אכלתי בסתר, וכמוני גם רבים אחרים. בצהרי שבת, 6 באוקטובר, חשתי שעמום נורא. השעות של יום הכיפורים חלפו לאטן ומשחק הגמר של אליפות אירופה בין ספרד ליוגוסלביה נועד רק לשעת ערב מאוחרת. מה עושים עד אז, לכל הרוחות?אייזנברג תמונה למאמר
הכתבה לעיתון "הארץ" על המשחק האחרון של ישראל באליפות כבר הייתה מוכנה, שהרי שיחקנו עוד לפני כניסת החג. החלטתי לעשות מעשה. בברצלונה, כך גונב לאוזני, מתקיימת תחרות יוקרתית של מרוץ אופנועים. מעולם לא ראיתי תחרות שכזו. אמרתי לעצמי שאשבור את השעמום במרוץ אופנועים… התלבשתי מבעוד מועד, כפי שמתלבשים לגמר האירופי – חליפה ועניבה, ואמרתי לשותפי לחדר, ישראל פז, שנתראה באולם הכדורסל לפני משחק הגמר. ישראל, כדרכו בקודש, המסודר שבאדם, ביקש ממני רק לספר גם ל"שכנים", לרר-שילון, שאני יוצא למרוץ האופנועים, וניפגש באולם.

נקישה ועוד נקישה על דלת החדר הסמוך. משה לרר פתח את הדלת בלבוד חלקי, הביט בי ואמר, "משוגע, לאן אתה הולך…?" עוד בטרם הצלחתי להסביר הוא המשיך, "יש מלחמה בארץ!" בחדר הבחנתי בדן שילון משוחח בטלפון, שואל שאלות וארשת כבדה של דאגה על פניו. דן שילון שוחח עם חגי פינסקר בלונדון, והוא זה שדיווח לו שפרצה מלחמה בישראל. למרוץ האופנועים כבר לא הלכתי. מיהרתי לספר לישראל פז, והתכנסנו ארבעתנו. יצרנו כמובן קשר עם הנבחרת במלון קלדרון, וניסינו לדלות כל פיסת מידע. דן שילון "התחבר" עם הערוץ הראשון ככל שאפשר היה, והאינפורמציה שזרמה הייתה קטועה, בלתי ברורה ומאוד מסולפת, לפחות על פי המקורות בספרד.
שבת לפנות ערב, מוצאי יום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973 – בארץ פרצה מלחמה, ואנחנו מחפשים את עצמנו בברצלונה הרחוקה. הגענו לאולם. משחק הגמר האירופי אמור להתחיל בעוד זמן קצר. דן שילון מספר שיש שידור חי לארץ, מה שלרגע נותן תחושה שהכול בסדר, עניינים כרגיל. אני עוד מנסה במרכז התקשורת להעביר את דיווח המשחק נגד תורכיה (זוכרים?) לעיתון "הארץ", אבל המרכזנית בברצלונה מגיבה על הזמנת השיחה שלי (באותם ימים של טרום-פלאפונים לא היה חיוג ישיר בטלפון, היה צריך להזמין שיחות מבעוד מועד) ב"תל אביב קפוט!".

הסתובבנו באולם הכדורסל כסהרורים. הידיעות שהגיעו מסוכנויות הידיעות לספרד היו עוד יותר קשות ממה שהתברר כמציאות הקשה בלאו הכי בארץ. דן שילון שידר את הגמר, למי בדיוק בארץ? לא ברור. התרכזנו כולנו ביחד. המצלמות התמקדו בנו מפעם לפעם, אבל אנחנו לא היינו הסיפור. הסיפור האמתי היה על גדות התעלה. לא עצמנו עין בלילה. ישראל פז לא מצא מנוח. שני בניו, עודד ואורי, שירתו בצה"ל ביחידות מובחרות. לא ניתן היה להשיג קשר עם הארץ, וחוסר הוודאות הרחק מן הבית היה קשה מנשוא. רצינו רק הביתה – ומהר!

השכם בבוקר 7 באוקטובר התחברנו אל הנבחרת. יצאנו יחדיו באוטובוס לשדה התעופה. אני זוכר את שחקני נבחרת ברית המועצות יושבים בשדרות הרמבלס, נפרדים מאתנו לשלום, ובסתר לבם שואלים את עצמם לאן בדיוק אנחנו חוזרים… עד כדי כך קודרת הייתה תמונת המצב. זוכרים? "תל אביב קפוט"… בדרך חזרה לארץ, לא ברור מי חוזר וכמה מקומות יש במטוס. מברצלונה למדריד, ממדריד לרומא, ושם גוברת אי הוודאות. השמועות שהסורים כבר הגיעו לטבריה לא הוסיפו למורל, בלשון המעטה. למזלי הייתי על הפספורט הקבוצתי, וזכיתי לעלות למטוס בדרך לישראל. לא כולם זכו לכך. משה לרר עמיתי נפרד ממני ונאלץ לטוס ללונדון לעוד הרבה ימים, בלי שמצא מקום טיסה חזרה.

מאות פעמים נחַתי בנמל התעופה בן-גוריון במשך השנים, אך רק פעם אחת בחיי נחתי בשדה תעופה בהאפלה מוחלטת. עם הנחיתה, נשלף מיד מכבש המטוס גור בן-דוד, טייס קרבי ושחקן נבחרת ישראל, היישר לקרב. עברו עוד כמה שעות, עד אור ראשון, עד שהבנו שהמצב אמנם קשה, אך תל אביב עדיין לא לגמרי "קפוט". הכדורסל הישראלי, כמו כל ענפי הספורט, שבת מאונס במהלך המלחמה. רוב השחקנים האחרים לא גויסו למילואים. חלקם היו עולים חדשים, כמו טל ברודי ובארי ליבוביץ'. עם הפסקת האש חזרה הפעילות הספורטיבית למסלול. בחודש נובמבר מכבי תל אביב כדורסל כבר הצטרפה למשחקי גביע אירופה, כאשר איניס וארזה מאיטליה וברק מצרפת היו היריבות הראשונות. הצטרפתי אל מכבי למשחקים בחו"ל. סביב הקבוצה הישראלית לא הייתה הילה, אף לא כזו שתזכיר במשהו את השנים שאחרי מלחמת ששת הימים. ישראל שאחרי מלחמת יום כיפור נכנסה לעידן אחר, וכך גם הספורטאים שייצגו את המדינה בחו"ל.
**
הסיפור מופיע בספר "סדום ועמורה 2 – רעידת אדמה בספורט" מאת שאול אייזנברג, הוצאת קונקטו.

על המחבר / המחברת

Avatar

שאול אייזנברג

עיתונאי ועסקן ספורט ישראלי, ובעליה לשעבר של קבוצת הכדורסל הפועל תל אביב.

2 תגובות

  1. אני
    אני ספטמבר 24 2015, 11:23
    מעניין ומרגש מאוד

    תודה

    השב לתגובה
  2. טמירה
    טמירה ספטמבר 26 2015, 12:09
    מאז הספורט שלנו נעשה גרוע יותר

    וכך גם מבחינה מדינית ולאומית

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בספורט

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!