JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

נקודת תצפית

סיפור קצר עם תפוחים

נקודת תצפית שירי מנשה
מרץ 21
18:21 2015

אף על פי כן יצאו לדרך. בשקית – תפוחים. בקנקן – קפה. רותח. בספסל האחורי, מימין לשמאל, משמאל לימין – מתגלגלים בקבוקי מים. הטויוטה הלבנה היא דגל כניעה, מתפתל בכבישי ארץ ישראל השחורים, השחורה, שמים עשנים והשמש בחיתוליה עדיין. מחיפה לקלי"ה, מחיוּת לשממת רפאים, מהרים מלובשים קטיפה ירוקה לערומים ושותקים וים המלח. הרדיו שר בעברית, שלום ויהודית ואריק איינשטיין אחד, וסיכום הלילה – מה הופגז ומי מת ואוי, איזו טעות שוב קרתה, כישלון צבאי, ואנחה ועוד אחת וההלוויה תצא בשעה — ופסטיבלים בריו.

הטויוטה הלבנה בכבישי היציאה מתל אביב, הריקה בשעה שכזאת, מתהפכת במצעיה, חבלי שנתה נחלי אכזב. "אנחנו שתי משוגעות", אמרה אז הנוסעת. "זה טירוף לנסוע עכשיו. ואם תהיה אזעקה?" הנהגת – אף לא מילה. חייכה לעצמה. כמה אמת במשפט הזה. האחד. כמה אומץ. כמה טמטום. ותום. ריגוש. או איוולת. "פני ימינה", בקע הקול מהמכשיר, והנהגת הטתה את ההגה. העולם התרחב. מימין ומשמאל לכביש המתוח עדיין לא קמו גורדי שחקים, גם לא בניינים פשוטים, רק רוח ועמודי חשמל. "קפה?" שאלה הנוסעת, מוזגת. כבר ניחשה. קפה של שעה עגולה ברדיו, 05:00, דקות של אפוקליפסה, ריטואל החורבן של יולי-אוגוסט, מהמדינה הזאת באהבה (ובשנאה. ובדמע. ובכאב מתמשך, נערם).

שובלי העשן מתכהים כשמתבהרים השמים. כשמצלצל השעון המעורר של השמש, הנוסעת במושב הקדמי מקפלת רגליים, מניחה ראשה, נעצמת. הנהגת פותחת חלון, שואפת מלוא הריאות אוויר של בין תל אביב לכביש 90, כי משם החליטה לנסוע, אוויר הארץ שלה, הבוערת, שדווקא עכשיו לנסוע בה, כן, דווקא עכשיו. בשלט – פתח תקווה, ראש העין, כפר קאסם. כפר קאסם. לא זכרה שעברה מכאן פעם. עלה בה רעד. עלתה על המחלף, וימינה בצומת, התבלבלה, חזרה על עקבותיה, ושוב על המחלף ועוד אחד, וכבר השמש באמצע השמים והשתנו המרחבים.

בשלט – זאוויה. המישורים הרו. האדימו, כעוסים. אבנים קשות צעקו עליה בערבית. היא לא הבינה. הרדיו קרטע. רעש לבן. שלחה יד לכבות. ושלט – מסחה. בטוחה שמעולם לא הייתה כאן. מכונית עקפה אותה. משהו שונה בה. מה זה? מה יש בה? ושלט – חארס, ואז פקחה הנוסעת עיניים. מטושטשת שלחה ידה ראשית אל קנקן הקפה. "קפה?" שאלה, מוזגת. כבר ניחשה. לחצה על מתג הרדיו לשעה עגולה של אפוקליפסה, ואין. "מה יש לו?" רטנה. העבירה תחנות, אצבעותיה שלוחות, שלוות. ידה האחרת אחזה בכוס הקפה בבטחה. בחוסר ידיעה. בפער שביניהם. "זה לא קולט כלום!" והמשיכה. חזרה ל-91.8. נזכרה פתאום שיצאו מתל אביב מזמן. "איזה אזור זה כאן?"

"עזבי, יש דיסקים. יש עידן רייכל", אמרה הנהגת, רק יד אחת אחזה בהגה, בשנייה – כוס הקפה הארורה טפטפה רותחת על הג'ינס. הנוסעת דחפה ראשה בתא הכפפות, מפשפשת בין הדיסקים. הכניסה רייכל. הכביש הנחשי התעקל ועלה ועלה, כמו בי"ב, בטיול למדבר יהודה, כשעלו ועלו בשביל לראות את הזריחה ובסוף היא צחקה עליהם, השיגה אותם בסיבוב.

שוליים לא היו לו לכביש. ממול הגיחה מונית כתומה. בנהגת חלחל דבר. אחריה מכונית. ועוד אחת. "מה זה לוחית רישוי לבנה? חצינו את הגבול לאירופה?" הצטחקה הנוסעת. "דווקא מתאים לי איזה פריז או איטליה."

עיני הנהגת אורו. הלוחית!

"לא, ארגנטינה. תמיד רציתי ארגנטינה". לכל הרוחות, מה זה המקום הזה? "תגידי, זה של האו"ם או מה? הנה עוד אחת", חקרה הנוסעת. שתקו. "איפה אנחנו בכלל?" שאלה. הנהגת – אף לא מילה. דבר לא יחרב לה את הטיול הזה. "ממ? איפה אנחנו?"

"נסעתי לפי הג'י.פי.אס", הצליחה.

הנוסעת נטלה את המכשיר. "סרטא, כפר א-דיכ, קרית נטפים, צומת ברקן? חארס? מרדה? צומת תפוח – "

"מה צומת תפוח?" נבהלה הנהגת.

"כתוב כאן צומת תפוח."

"את בטוחה?"

"זה מה שכתוב."

"זה לא יכול להיות."

"קחי, תסתכלי לבד!"

"אבל איך?!"

"אני ישנתי! לא יודעת איך!"

שתיקה. "אני לא מבינה", אמרה הנוסעת. "תמיד היית נוסעת מכאן? אמרת שאת מכירה את כביש 90."

"תמיד נסעתי דרך בית שאן."

"אז את לא יודעת איך נוסעים."

"לא חשבתי שנגיע לשטחים!"

"אבל הגענו! אולי תסתובבי?"

"לאן?"

"נחזור!"

"את כל הדרך הזאת?! כבר עדיף שנגיע לבקעה."

"הלו! אנחנו בשטחים ויש מלחמה! את קולטת בכלל? ידעתי שלא היינו צריכות לנסוע, אמרתי לך. הנה, יש פה רכב צבאי! תעצרי, תעצר- למה לא עצרת?!"

"ונגיד להם מה?"

"שהסתבכנו, שילוו אותנו!"

"נראה לך שהם יזיזו את הסיור היחיד שלהם מפה כי איזה שתי סתומות טעו בדרך?"

"איך שתי סתומות? אני בכלל ישנתי."

שתקו.

"עוד רבע שעה נגיע לבקעה, בסדר?" ניסתה הנהגת. "עוד קצת." נעלה את דלתות הטויוטה. מוכרחה להיות לבנה דווקא כאן. צד ימין של הדרך הפך מיוער, שטח רחב של עצים צפופים, וערפל, מטשטש בתים-בתים, הרבה בתים, אחד ליד השני, אחד על השני, אחד בתוך השני. הייתה לרגע כמו לפני שנים, ילדה בת חמש, מפחדת שתצא המפלצת מתחת למיטה. עכשיו לא יכלה לעצום עיניים, להעלים אותה. הכביש חד-סטרי. לאן תברח אם יקרה משהו? כל שקע נראה לה חשוד. כל יישוב יהודי נראה לה תמוה. איך גרים כאן? איך משכיבים ילדים לישון? איך שולחים אותם לשחק בחוץ?

שלחה יד והגבירה את עידן רייכל. "הוא המרגיע הפרטי שלנו", חייכה אל עבר הנוסעת המבוהלת עדיין, בכוונה, שלא תעלה על דעתה שוב לחזור הביתה. "את זוכרת איך רעדה לי הרגל על הגז כשנהגתי בפעם הראשונה בגשם? כשהיינו בצבא, זוכרת? היה חורף מטורף."

"לא ראו כלום!"

"נסעתי על 10 וכולם צפצפו", אילצה עצמה לצחוק.

"משוגעים. ומישהו צעק עלייך ברמזור", הנוסעת צחקה אחריה. הנהגת המשיכה – הנסיעה לתחרות ההיא בירושלים, כשהתבלבלו בכבישים, עברו שלוש פעמים אצל אותו בודק בגבול; הנסיעה לשדה התעופה, להביא את אח שלה אחרי טיול של שנתיים בדרום אמריקה; הפעם ההיא בלילה, כשהסתבכו בתוך כפר ערבי. קצת כמו עכשיו.

"וכל פעם אנחנו חוזרות לרייכל."

"תגידי," התפכחה הנוסעת. "צומת תפוח זה לא איפה שנחטפו… אלה? השלושה?"

"זה היה בצומת תפוח?"

"בשטחים איפשהו…"

"אבל לא כאן."

"את בטוחה? הנה, מה זה שם? הגענו לשם?" הנוסעת הזדקפה בכיסא. "בואי נסתובב, נו. תראי, יש שם אנשים!"

הצומת התגלה ככיכר קטנה ומאובקת. במרכזה בטונדה. לא שייכת. עליה בוטקה של שומר, מג"בניק, ילד – ריק עכשיו. אזור מלחמה נטוש. חור במפה. שכחו לתפור כאן? מישהו בכוונה משאיר פרוץ? מימין – תחנת אוטובוס. חדשה דווקא. מכוסה הסוואה צבאית. לא נורמלי. נורמלי כמה שזה לא נורמלי. בהמשך הכביש – בחור מצד ימין, שניים מצד שמאל, צועקים זה לזה. עיניה של הנהגת נפערו. הם הולכים לזרוק עליהן אבנים, היא הרגישה, אולי אפילו איזה בקבוק תבערה. היא לא תתפלא. ואם הם רוצים לחטוף אותן? רכב ישראלי, לוחית רישוי צהובה. הם בטח יחשבו ששתי בחורות זאת מטרה קלה!

בקול רם מלמלה שטויות אחרות שאחר כך לא זכרה, דיברה על פאי לימון, דיברה רק בשביל לדבר, לדבר אל הנוסעת, שלא תפחד, שלא תתחרט, שלא תתקשר פתאום לאמא שלה לבכות שהן בצומת תפוח, תאשים באוזניה שלקחה אותה המשוגעת הזאת למות. מתאבדת. מתאבדת ורוצחת. והיא בסך הכל רצתה לטייל במדינה שלה. שלה! לא לנהוג בה כמו תיירת לא רצויה. ושאחר כך לא יגידו שהיא מתמסכנת ושהם סובלים יותר. כולם סובלים יותר.

בצומת הזאת לא ידעה כבר מה שלה. אם מישהו יכול לזרוק עליה אבן רק כי יש לה לוחית רישוי צהובה, כנראה כבר אין דבר שהוא שלה. הכניסה למתקן מגיל שש עשרה ומעלה, ואת כבר בת עשרים ומשהו, אבל אסור לך. כי אסור. והשער פתוח ורק כשתעלי תביני למה אסור. ואולי אז יהיה מאוחר מדי.

"סעי מהר", ביקשה הנוסעת, ידיה תפסו בירכיה, מלמלה איזה "שמע ישראל" לא אופייני.

"האבן תפגע יותר חזק אם אני אסע מהר."

"אבל אם תסעי לאט הם יוכלו-"

"בסדר", לא חיכתה לתיאור. ניחשה. לחצה על הגז. הידיים מעכו את ההגה. בגבה צמרמורת. כל השרירים העידו על קיומם. עמדו על משמרם. אם כי אם יקרה דבר, מה כבר תוכל לעשות? דמיינה את העיניים שלהם אדומות, דמיינה סכין בכיס האחורי במכנסיים, דמיינה שעוד רגע עוד רגע עוד רגע-

אמא שלה תבכה מעל הקבר, קול ירעד בקדיש, נחלים שחורים, אתי חפירה. לא יכלה לנשום תחת העפר הזה, הדמיוני שלה, אבל התרוממה בכיסא, צריכה להיראות בסדר, לא פחות מבסדר, שתי פחדניות במכונית זה לא עסק מצליח. הגבירה את רייכל. "אפשר קפה?" חייכה, "הכול נשפך לי. תמזגי לך גם."

הנוסעת הרימה גבה. הרפתה מירכיה בחוסר רצון. הן חזרו לצורתן. הניעה את עצמה למזוג קפה בכוס אחת. למזוג קפה בכוס שנייה. הרימה להגיש לנהגת. נשענה לאחור. "עברנו."

"כן."

"לא נָשמתי."

"זה בסדר. זהו."

"אם היה קורה משהו-"

"לא קרה. די. תקשיבי לרייכל. יש מים מאחורה. לא שתינו בכלל. יש תפוחים."

"תפוחים!" הנוסעת צחקה. "ברבים! השתגעת?" שתיהן צחקו. את כל המתח צחקו. את כל הפחד. את כל הפיפי שכמעט יצא במכנסיים.

"מתי כבר נצא מכאן?" שאלה הנוסעת.

"המדינה הזאת הזויה."

"את חושבת שהאזעקה שלהם בכלל פועלת?"

"לחיות ככה, בפחד כזה, כשכל רגע יכול-"

"כי אם היא לא פועלת זאת בעיה. אם ייפול טיל אנחנו נמות על בטוח."

"אנחנו יכולות למות גם ככה."

"כן, אבל כאן… מי ידע?"

"ידעו. יָריחוּ."

"זה לא מצחיק. אני אהיה רגועה כשנקלוט גלגל"צ."

"מה זה שם?"

"לא יודעת. נקודת תצפית?"

הן התקרבו. "כן! זאת תצפית!" הנהגת צחקה. "רוצה לעצור? להסתכל על הנוף?"

"מי שם פה תצפית?!"

"כנראה מישהו שחשב שהנוף פסטורלי."

"מרגיע."

"שלו."

"מנחם."

"נותן השראה."

"את יודעת מה?" הנוסעת הסתובבה בכל גופה אל הנהגת, נחושה. "תעצרי."

"מה?"

"תעצרי, נו. מזמינים אותנו להסתכל."

"אף אחד לא מזמין אותנו."

"נו."

"זאת מלכודת."

"תעצרי!"

"קודם ביקשת ממני להסתובב, עכשיו את מתעקשת לרדת כאן?"

"ותביאי תפוח."

"את לא נורמלית."

"ברומא התנהגי כרומאית."

"את לא ברומא, את בשטחים."

"אז בשטחים התנהגי כ… נו, תעצרי כבר."

על המחבר / המחברת

Avatar

שירי מנשה

סטודנטית לספרות ומבע יצירתי ותקשורת במכללת אורנים.

תגובה אחת

  1. הגר
    הגר מרץ 26 2015, 11:16
    חמודה

    כל הכבוד-תמשיכי.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים ביצירה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!