JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

שואה שלהם

ההררו והנאמה – השמדת העם הראשונה במאה ה-20

שואה שלהם יונתן אורטנר
מאי 05
19:30 2016

החל מסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 שלטו הגרמנים על קולוניה בדרום מערב יבשת אפריקה שאז כונתה "דרום מערב אפריקה הגרמנית". רוב שטחה הפך לנמיביה של היום. השבטים שחיו בשטח זה הפכו לקורבנות של השתלטות הגרמנים, וחוו דיכוי אכזרי שהפך להשמדת העם הראשונה במאה ה-20. קיימים קווי דמיון רבים בין האידאולוגיה והשיטות של הגרמנים אז לבין הגזענות הנאצית ו"הפתרון הסופי".

הגרמנים הצטרפו למרוץ השליטה באפריקה מאוחר יחסית, לכן רצו להדביק את הפער בינם לבין בריטניה וצרפת. בשטח אותה קולוניה נמצאו מרבצי יהלומים ופוספטים שונים וכן שטחי חקלאות פוריים ועדרי בקר, וכל אלה משכו את הגרמנים. נוסף לכך הם רצו מקום שבו יוכלו לבנות "גרמניה חדשה", שתחזור לערכי עיבוד האדמה והחקלאות ושתיתן מענה לפיזור הגרמנים בעולם, להתבוללות שהחלה וכן לעוני הרב ששרר בבברלין. הגיאוגרף הגרמני פרידריך ראצל טען שכדי שאומה תהיה חזקה ומשגשגת היא תמיד צריכה לשאוף להתפתח ולהרחיב את שטחה, ושהאזור המדובר יהיה מושלם לכך.

בתוך שטחים אלה היו כמה קבוצות שבטיות שהעיקריות שבהן היו בני ההררו ובני הנאמה. הכובשים הגרמנים התייחסו בזלזול לבני השבטים המקומיים, שבהם ראו פראים חסרי תרבות שיש לסלקם מהשטח במהרה. רבים מבני השבטים נלקחו לעבדות ועברו השפלות כגון הלקאות ואונס נשים. הם נאלצו להצדיע לגרמנים, נאסר עליהם לרכוב על סוסים או אופניים, ללכת בשבילים ראשיים ברחוב ולרכוש השכלה. מערכת המשפט הפלתה אותם לרעה בעקביות. ב-8 בדצמבר 1903 הכריזו הגרמנים כי בני ההררו והנאמה, מלבד אלה שנלקחו כעבדים וכשפחות מין, חייבים להעתיק את מגוריהם לשטחים מגודרים שנקראו "שמורות" ולמסור את שטחיהם החקלאיים לידי השלטון הקולוניאלי. כדי להראות לעולם שהכול נעשה בהסכמה ובאופן חוקי זויפו חתימות מנהיגי שבטים, כאילו הסכימו למעבר לשמורות.

בעקבות היחס המפלה ומעשי ההתעללות החל מתגבש מרד. צ'יף סמואל מהררו פנה למנהיגי שבטים אחרים באזור בקריאה: "האומות החלשות שלנו ברחבי אפריקה צריכות לעמוד נגד הגרמנים, לא לתת להם שיחסלו אותנו ויחיו רק הם בארצנו". אך דבריו לא עזרו לגיוס שבטים נוספים למאבק, ובני ההררו מצאו עצמם לבד במערכה. המרד פרץ בינואר 1904 כאשר בני ההררו החלו לתקוף חוות של מתיישבים גרמנים והרגו בין 100 ל-150 גברים גרמנים – אך ורק גברים, כי צ'יף מהררו הורה לחייליו לא לפגוע בנשים ובילדים.

לאחר כמה ימי לחימה הצליחו הגרמנים לגבור על לוחמיו של מהררו, אך עצם המרד וכן האבדות שספגו מהמקומיים השחורים השפילו אותם והעלו את חמת זעמם. בברלין הוחלט ללמד את בני ההררו לקח. בשיטתיות ובמהירות החלה תעמולה והופצו טענות שההררו הם פראים צמאי דם, רוצחים כל אדם לבן שנקרה בדרכם וכפויי טובה כלפי הגרמנים, שרק מנסים לעזור להם להתפתח לכדי מדינה עצמאית בעלת תשתיות. קצין קולוניאלי כתב: "הכושי הוא חיית פרא שאפשר לטעת בה יחס כבוד רק באמצעות מבט עינו של המאלף ושוט המאלף". בעיתון שהתפרסם בגרמניה נכתב: "הארץ חייבת להיות מיושבת על ידי מתיישבים לבנים. לכן, הילידים חייבים להיעלם או להעמיד את עצמם לרשות הלבנים."

בעקבות התעמולה עלה רעיון ההשמדה. הגרמנים התבססו על ספרו של פרנסיס גלטון "Narrative of an Explorer in Tropical South Africa". גלטון, סטטיסטיקאי בריטי, ובן דודו צ'רלס דרווין יצאו למסע באזור, ובעקבות תצפיות רבות שערכו על בני המקום כתב גלטון את הספר ופיתח את תורת האאוגניקה, שביסודה התפיסה כי התכונות והיכולות האנושיות הן ברובן תורשתיות, על כן רצוי להשביח את הילודה אצל הכשירים לכך ולהגבילה אצל הלא כשירים. כך, מבלי שהתכוון, יצר גלטון בסיס גזעי ומדעי לרעיון השמדת ההררו והנאמה.

מובילי רעיון ההשמדה היו הקיסר וילהלם השני והגנרל הידוע לשמצה לותר פון טרוטה, שב-1904 נשלח לקולוניה ומונה למפקד הכוחות הצבאיים. ביומנו כתב שמטרתו להרוג ולהשמיד, וכי "רק בעקבות הטיהור הזה יוכל לעלות דבר מה חדש". המושל הגרמני לויטווין, שהתנגד להשמדה, ניסה לשכנע את פון טרוטה להגיע להסדר עם ההררו באמצעות משא ומתן, אך זה השיב לו כי משא ומתן מראה חולשה ורק באמצעות לחימה ניתן להגיע לתוצאות.

מעשי טבח נקודתיים החלו ברחבי המדינה וההררו נסוגו לשטח האחרון שבו נשארו מקורות מים – לפני הכניסה למדבר אומהקה (קלאהרי של היום), למרגלות הר ווטרברג. פון טרוטה פרש כוחות רבים ובבוקר ה-11 באוגוסט 1904 פתח במתקפה. החיילים הגרמנים החלו יורים על בני ההררו והרגו אלפים מהם, וההררו, בדיוק לפי התכנית של פון טרוטה, החלו בורחים על נפשותיהם לתוך המדבר הצחיח. במשך שבועות המשיכו הגרמנים לרדוף אחרי ההררו עמוק לתוך מדבר, לטבוח בהם ולהרעיל את בארות המים המעטות והדלות ממילא. כשהגיעו לבורות המים האחרונים הציבו הגרמנים מאות חיילים והקיפו את האזור, וכך כלאו את ההררו. כל מי שהתקרב לחיילים נורה. אלפים מתו ברעב ובצמא. מעטים מקרב ההררו ניסו להשיב מלחמה, ויש עדויות על גברים שינקו משדי הנשים המניקות כדי להתחזק ולנסות להילחם, אך ללא הועיל.

עד סוף חודש ספטמבר הצליחו הגרמנים להשמיד את רוב בני ההררו. ב-2 באוקטובר יצא פון טרוטה בהצהרה חסרת תקדים שמוכיחה במפורש את כוונות ההשמדה של גרמניה: "אנשי ההררו חייבים לעזוב את האדמה הזאת. אם לא יעשו כן אכריח אותם בעזרת הנשק. כל הררו שיימצא בשטח עם נשק או בלעדיו, יחוסל. לא נקבל יותר נשים וילדים אלא נגרש אותם או נירה בהם. אני מאמין שהאומה צריכה להיות מושמדת כאומה, עדיף שתיעלם ושלא תזהם את חיילינו". ב-9 בדצמבר קיבלו הגרמנים את כניעת ההררו. רק כ-13 אלף מבני ההררו נותרו בחיים. נאמר להם שהקיסר מחל להם ושהם יזכו לשוב לאדמותיהם, אך לא היה זה אלא שקר, כי הגרמנים החלו בשיטת ההשמדה המוכרת לנו משואת יהודי אירופה.

בהתאם לתכנית של הקיסר ופון טרוטה, בתחילת 1905 הועברו ההררו בקרונות משא למחנות ריכוז שונים במדינה. חלק היו באזור החוף, בעיקר בעיר סווקופמונד, שם עבדו באקלים קשה בבניית נמלים, בתחזוקת ספינות ובפריקתן, וחלק אחר בערים גדולות, כמו בבירה וינדהוק, שם נשלחו לעבודות כרייה ובנייה שונות.

נמיביה 1

במחנות היו תחלואה גבוהה ומעט מזון. האסירים הוכו בשוט, חלקם נתלו אל מול חבריהם. חלק מהמחנות היו בבעלות של חברות פרטיות, ואלה ניצלו את האסירים כעבדים. על צוואר כל אסיר הולבשה שרשרת ברזל ועליה קולר עם דסקית ממתכת שעליה היו שמו ומספרו. המתים נקברו בקברי אחים גדולים – אלה החלו להתגלות רק בשנים האחרונות. עד סגירת המחנות בסוף 1908 הושמדו עוד כ-3,000 הררו לפחות.

בסוף 1905–תחילת 1906 החלו בני הנאמה למרוד בגרמנים, כי גם עבורם הלך המצב והחמיר. מעשי אלימות מעטים הספיקו כדי להחתימם בעיתונות הגרמנית, ובטענה שאין עוד טעם בחייהם נלקחו לשלב האחרון בתכנית הנוראה של הגרמנים. בני הנאמה נכלאו ונלקחו למחנות שונים, רובם למחנה בעיר לודריץ, עיר הנמל השנייה בגודלה במדינה. חלקם עבדו בנמל, אך חלקם נלקחו ל"אי הכרישים", אי מבודד מחוץ למפרץ לודריץ שהיה למחנה ההשמדה הראשון בעולם, והראשון להשמדה מכוונת של עם שלם.

החולים והפצועים נורו בדרך אל המחנה, והשורדים נאלצו להתמודד עם תנאים איומים. מזג אוויר מקפיא, לבוש דל, תחלואה גבוהה וחוסר מזון היו רק ההתחלה. עבודת פרך תוך התעללות מצד הגרמנים ושיטות המתה שונות היו עניין שבשגרה. נשים וילדים לא זכו ליחס מועדף ואפילו יש תיעוד של חייל גרמני מכה למוות אישה עם תינוק. חלק משאריות הגופות ולפעמים גם אנשים חיים נזרקו לים למאכל לכרישים.

הגרמנים טרחו לתעד הכול במצלמות, כולל אונס וסרטים פורנוגרפיים עם נשות המחנה, שלאחר מכן הוצגו בתערוכות בגרמניה. יש עדויות לכך שהגרמנים, לשם שעשוע, היו פוקדים על אסירים לעמוד עם סלעים גדולים מעל ראשם על קצות הצוק כדי לראות מי יכול להישאר אחרון. מי שנפל לא שרד כמובן.

חיילים החלו לסחור בגולגולות אשר נשלחו למולדת למטרות מחקר גזעי. בין המדענים הבכירים היו ד"ר אויגן פישר וד"ר הוגו בופינגר. בניסויים שערכו ניסו להוכיח שהאדם השחור הוא חיה ונחות מהגזע הארי, ושעירוב גזעים מחליש את העם הגרמני – בני תערובת נחותים פיזית ושכלית. דבריהם הצדיקו את ההשמדה בעיני הגרמנים. באחד הניסויים שערך בופינגר, הוא לקח 17 ראשים של אסירים, כולל ראש של ילדה, והכריח אסירים – ביניהם אמה של אותה ילדה – להוציא את המוח מהראש ולשים את הראשים בצנצנות פניצילין. כך נשלחו ראשי הנאמה לאוניברסיטת ברלין, ושם הושוו לראשי קופים. ניסויים אחרים נערכו על אנשים חיים כדי לבדוק פתרון למחלות ופגמים שונים תוך הזרקת חומרים מגוונים למגוון אזורים בגוף. התוצאות היו מחרידות ועשרות בני נאמה מתו בייסורים בידי אותו רופא. סך הכול נרצחו באי הכרישים כ-4,000 מבני הנאמה.

בסוף 1908 הורתה ממשלת גרמניה על סגירת המחנות כולם. מבני ההררו, שמנו כ-75 אלף, שרדו את התופת רק כ-10,000. מבני הנאמה, שמנו כ-20 אלף, שרדו רק מעט פחות מ-10,000. כל השורדים נמכרו לעבדות למתיישבים גרמנים, והגרמנים המשיכו לשלוט באזור ולדכא מרידות שונות, עד עזיבתם בסיום מלחמת העולם הראשונה ב-1918.

במשך עשרות שנים לא היה אזכור להשמדת העם בנמיביה בעולם כולו. אנדרטה של פון טרוטה מוצבת במקום מחנה הריכוז הגדול ביותר בסווקופמונד מאז 1908, ובמשך שנים הוגדר הנושא כטאבו. רק אחרי יציאתה של נמיביה לעצמאות החלה ההכרה באותה תקופה אפלה. ב-1985, בדו"ח ויטאקר של האו"ם, הוכר ניסיון ההשמדה של בני ההררו והנאמה כראשון במאה ה-20. ב-1998 ביקר בנמיביה נשיא גרמניה רומן הרצוג, אך לא התנצל באופן רשמי. ב-2004, במלאת 100 שנה לתחילת המרד, שרת התיירות והפיתוח של גרמניה היידמארי ויצ'וק צ'ויל התנצלה בשם ממשלתה ואמרה: "אנו הגרמנים מקבלים את האחריות ההיסטורית והמוסרית שלנו ואת האשמה". עם זאת, גרמניה סירבה לשלם פיצויים לבני השבטים באופן פרטני ונתנה לממשלת נמיביה כמדינה 25 מיליון יורו.

עד היום בגרמניה ובעולם כולו מעט מאוד לומדים ויודעים על ההשמדה בבני ההררו והנאמה. בגרמניה אפילו לא לומדים על כך בבית הספר, ונראה כי גרמניה לא קיבלה את מלוא האחריות באופן רשמי. גם לתייר הפשוט בנמיביה קשה לדעת זאת מבלי לחקור את הנושא מראש, כאז כן היום. לודריץ משמשת עד היום כעיירת חוף, בעיקר לגרמנים, ובאי הכרישים אפשר לטייל ולא להיתקל בכל אזכור לעברו.

הגנטיקאי ד"ר אויגן פישר, שביצע ניסויים איומים, וגם עמיתו ד"ר הוגו בופינגר, שהיה אחראי לזוועות ב"אי הכרישים", היוו מקור השראה לנאצים בתקופת השואה. אדולף היטלר קרא את ספרו של אויגן פישר "עקרון התורשה האנושית וההיגיינה הגזעית" כשהיה בכלא, ומשם ינק את משנתו. בספרו "מיין קאמפף" יש הפניה ישירה לספרו של פישר. ב-1933 מינה הפיהרר את פישר לרקטור אוניברסיטת ברלין, ושם לימד פישר רפואה, גנטיקה ואנתרופולוגיה וחינך דור שלם של מדענים נאצים. אחד מטובי תלמידיו היה ד"ר יוזף מנגלה הידוע לשמצה. ניסוייו של מנגלה באושוויץ דומים לאלה שערכו מוריו בנמיביה. הוא אף היה שולח דגימות וגולגולות לברלין למורו פישר, שנתן לו, בחסות הרייך, רוח גבית מלאה. פרנץ ריטר פון אפ, שלקח חלק בהשמדת בני ההררו והנאמה, והרמן גרינג, שאביו היה המושל הראשון בקולוניה הדרום מערבית, היו בכיריו של היטלר במפלגה הנאצית. היטלר טען שאת יכולות הנאום שלו למד מפון אפ.נמיביה

לכך מתווספים הניסויים האכזריים בבני אדם, מחנות ההשמדה ואי הכרישים, הטלאי הצהוב והמספר על היד המדהדים את קולרי המתכת באפריקה. כך גם השוואת יהודי אירופה לעכברושים, למקקים ולקופי אדם – כמו ההררו והנאמה, וההפרדה המרחבית – שמורות באפריקה וגטאות באירופה. ללא ספק, קווי דמיון רבים נמתחים בין השמדת ההררו והנאמה להשמדת יהודי אירופה.

על המחבר / המחברת

Avatar

יונתן אורטנר

סטודנט למדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. סבו ז"ל היה ניצול שואה והוא גדל על סיפוריו.

9 תגובות

  1. יהודי
    יהודי מאי 05 2016, 20:59
    רק מי שסבל באמת

    יכול להבין סבל של אחרים

    השב לתגובה
  2. ע.
    ע. מאי 06 2016, 07:59
    עם כל הכבוד

    לפני שאנחנו דואגים לאחרים צריכים לדאוג שהשואה שעברה עלינו לא תשכח. במהירות גדולה העולם ואפילו העם שלנו שכח מה קרה לפני כשבעים שנים

    השב לתגובה
  3. נילי דנןן
    נילי דנןן מאי 06 2016, 12:50
    מאמר של סטודנט!

    כל הכהוד לסטודנט הרציני
    כל הכהוד למרצים שלו

    השב לתגובה
  4. אנחנו לא מכירים
    אנחנו לא מכירים מאי 08 2016, 13:53
    כל הכבוד

    עלה והצלח

    השב לתגובה
  5. יונתן
    יונתן מאי 09 2016, 11:37
    שאפו

    כל הכבוד ! מרתק !

    השב לתגובה
  6. טל
    טל מאי 14 2016, 23:44
    מאמר מרתק

    מאמר מרתק! תודה על קריאה מהנה ומלמדת

    השב לתגובה
  7. ס.
    ס. מאי 21 2016, 11:52
    ולא נשכח את שואת הארמנים

    בשנים האחרונות ההתעוררות בנוא יורדת

    השב לתגובה
  8. המרגיז
    המרגיז יוני 28 2016, 14:20
    ומה עם שואת העמלקים?

    … סתם …

    השב לתגובה
  9. תומר
    תומר אוקטובר 07 2017, 08:30
    לא נתפס

    מראה שהדברים לא הגיעו משום מקום

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בסדר בין-לאומי

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!