JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

לא קיפוח

ביום הזיכרון אנחנו מחפשים להתרפק על אותם השירים הקבועים

לא קיפוח צילום: Damzow wikimedia commons
מאי 19
06:50 2014

יש לי אוזן קשבת מאוד לטענות בדבר קיפוח היסטורי של המוזיקה המזרחית. אני חושב שיש בהן הרבה מן הצדק, לפחות בכל מה שהתרחש פה עד לתחילת שנות האלפיים. במשך עשרות שנים נרשמה התעלמות אמתית ולגמרי לא מקרית מהמוזיקה הזאת במקומות המכתיבים את דעת הקהל ואת "הדבר הנכון" – טלוויזיה, רדיו, עיתונות. ונוצרו תופעות כמעט מעוותות, שבמסגרתן ז'אנרים כמו הרוק הישראלי, שהוא אמנם יקר ללבי אבל רחוק מלבם של מרבית תושבי המדינה הזו, זכה לחשיפה ולפרגון מטורפים, בעוד המוזיקה המזרחית, הפופולרית בהרבה, נדחקה לגטאות של השמעה בימי שישי בבוקר ברשת גימל.

כל זה כבר נאמר, והושר, וקוטר. והכול נכון. אבל התמונה השתנתה ללא הכר בשנים האחרונות, שבהן המוזיקאים המזרחיים הפכו לפופולריים ולמצליחים ביותר בארץ, בפער עצום מעל נציגי הז'אנרים האחרים. ובכל זאת, דומה שיש דברים שלא ישתנו לעולם. ובכללם הנטייה האינסטינקטיבית של חלק ניכר מאנשי הסגנון המסולסל לקיטורים, ולזעקות מרות בדבר קיפוח המתרחש לכאורה גם כעת.

הזעקות הטריות ביותר נשמעו בעקבות נתוני ההשמעה ברדיו של שירים ביום הזיכרון בעשר השנים האחרונות, שפורסמו בימים האחרונים. הכותרות, שמראש ליבו את האש, קבעו כי "יש הדרה של שירים מזרחיים ביום הזיכרון", היות ואין שום שיר כזה ברשימת 20 השירים המושמעים ביותר. מה שנכון, עובדתית. התגובות לא איחרו לבוא, ביניהן של המוחה הבלתי נמנע, אביהו מדינה. "לא להשמיע שירים מזרחיים ביום הזיכרון", הוא מיהר להצהיר, "זו פלצנות והתנשאות".

האומנם? בואו נציץ לרגע באותה רשימת 20 הגדולים. במקום הראשון: "מה אברך" של להקת חיל הים. בשני: "חורף 73" של להקת חינוך מיוחד. בשלישי: "הנסיך הקטן" של קצת אחרת. ברביעי: "מי שחלם" של להקת גייסות השריון. בחמישי: "שנינו מאותו הכפר" של להקת גייסות השריון. וכן הלאה. ארכאי, ללא ספק. וצפוי. וכן, "אשכנזי" במהותו. מצד שני, אלה שירים המתייחסים באופן ישיר לתכניו של יום הזיכרון. הם שרים על חיילים, על שכול, על אנחנו. אין כמעט שירים כאלה בז'אנר המזרחי, שבהכללה גסה לא מדבר בלשון רבים, אלא מתעמק בעיקר בשירים אישיים בנושאי אהבה/ אכזבה.

ועוד משהו – יום הזיכרון הוא סוג של חוויה קולקטיבית שנבנתה לאורך שנים. דווקא החזרה על אותם השירים, ויצירתו של קָנון שכמעט אינו משתנה, תורמים ליציבותה של אותה חוויה. זהו לא היום שבו המאזינים מחפשים חידושים או צדק חברתי. להפך. הם מבקשים "שירים של יום הזיכרון". משהו מוכר וקבוע שניתן להתרפק עליו. בדיוק כמו הצפירה. או סרטי ההנצחה בטלוויזיה.

ולמי שטרם השתכנע – באותה רשימת נתונים התברר גם שב-20 הגדולים אין שום שיר של אריק איינשטיין ז"ל, של שלום חנוך, של אביב גפן ושל אייקוני אשכנזיות רבים אחרים. יתרה מזאת, ברשימה יש רק שיר אחד שהוקלט אחרי שנת 1990 ("מיליון כוכבים" של עמית פרקש, 2006), וצריך לזכור שהגל המזרחי הגדול החל לשטוף את הרדיו רק משנות ה-90.

במילים אחרות, הרבה מהומה על לא דבר. אבל למה להתחשב בעובדות, כשאפשר לחזור לפוזיציה המוכרת – וכנראה גם הנוחה – של המקופח הנצחי?  

על המחבר / המחברת

שי להב

שי להב

עורך מדור: במה. עיתונאי תרבות, מבקר מוזיקה, מחזאי, תסריטאי ועורך.

5 תגובות

  1. שביט
    שביט מאי 19 2014, 12:18
    למה בכלל צריך כל הזמן להתגונן

    אני לא חושב שיש כיום קיפוח של המוזיקה המזרחית. נהפוך הוא, אני חושב שיש האדרה דוקא של חלקיה הפחות מקצועים ויותר רדודים. לא צריך כל הזמן להתנצל ולהסביר. למי שיש רגש נחיתות שילך לטיפול. צריך להמשיך וליצור דברים טובים ולשפוט אותם במדדים איכותיים בלבד.

    השב לתגובה
    • עוז
      עוז מאי 19 2014, 13:45
      למה להתכחש למציאות

      הייתה אפלייה ויש אפליה בכל התחומים וגם במוזיקה. כדי שהבעייה תיפתר צריך להתמודד איתה ולא לעצום את העיניים

      השב לתגובה
  2. טל
    טל מאי 20 2014, 08:55
    הטענה יכולה לבוא בכוון ההפוך

    למה הזמרים המזרחיים שרים רק על עצמם ועל האהבות שלהם ועל החברות שלהם ולא על אהבתם למולדת?

    השב לתגובה
  3. מזרחי לייט
    מזרחי לייט מאי 22 2014, 16:15
    אותי זה שכנע

    למרות שיש בי רגישות מולדת

    השב לתגובה
  4. יוש
    יוש מאי 26 2014, 13:38
    בדור שלנו אנשים נמדדים רק לפי איכותם

    די כבר לחפש תירוצים

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בבמה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!