JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

לקרוא בקול, לא לקרקר

"מחאת" אמנים רק לשם חשיפה

לקרוא בקול, לא לקרקר שי להב
יולי 24
00:56 2014

מאז ראשית ימיי כעיתונאי תרבות, לפני למעלה מ-15 שנה, דבקתי בגישה שהפכה עם הזמן לכמעט אובססיה. ואולי לא כמעט. הפצרתי וגערתי באמני ישראל בנוגע למעורבות פוליטית וחברתית. להביע דעות ברורות. לא להתחבא מאחורי חומת הקונצנזוס הישראלי המדומה והמיופייף. לבטא – גם בגוף העבודה שלהם – אמירות מפורשות המבטאות את השקפת עולמם.

בזתי לכל אלה המייצרים רק שירי אהבה שווים לכל נפש. שמתבטאים בנושאים ציבוריים רק אחרי שווידאו באופן מוחלט שהדבר לא יזיק לקריירה שלהם, אולי להפך. וקידשתי כל סוג של אמנות מחאתית, שבה ראיתי גילוי של אומץ ושל אכפתיות.

אבל בזמן האחרון משהו בסיסי מאוד נסדק בי. ובייחוד מאז שפרצה המערכה, מבצע, מלחמה או כל כינוי אחר שניתן להדביק למצב הדברים הארור הזה. כי גיליתי שבעולם שטוף מידע, שבו כמעט בלתי אפשרי להתבלט כאמן וכיוצר, דווקא אמירות חריגות, שונות, פרובוקטיביות, עשויות לייצר עבור אומרן את החשיפה המיוחלת.

בהכללה גסה עד מאוד, כשאני מביט מהצד על אמנים המעלים סטטוסים נפיצים בפייסבוק ואז מוזעקים לאולפני הטלוויזיה כדי להגן על עמדתם מפני גדודי הטוקבקיסטים העוינים, אני לא יכול שלא לחוש בציניות קלה המלווה בבחילה קשה. כי אני קולט שחלק גדול מהם פשוט נהנה מהרגע. מהזרקורים. שהרי זה מה שהם חיפשו מלכתחילה, כשנכנסו למקצוע.

לא כולם, כמובן. יש גם לא מעט יוצרים וכוכבים שלבבותיהם ופיותיהם שווים. אני מאמין, למשל, לכל מילה של אורנה בנאי, וחושב שנגרם לה עוול משווע ושהיא עומדת בלינץ' ציבורי שנובע מההתלהמות הלאומנית שהמדינה הזו נתונה בה כרגע. אבל רבים אחרים – כולל כאלה המייצגים את הצד השמאלי של המפה הפוליטית, שאתו אני אמור להזדהות – נראים ונשמעים כמעט עולצים לנוכח תשומת הלב הציבורית. גם אם לכאורה הם נמצאים כרגע על תקן הנרדפים והמושמצים.

הנה לכם, עוד אחד מהאסונות שהמיט עלינו האינטרנט (לצד חסדיו המרובים, כמובן). המידע האין-סופי הנאסף תחת כנפיו הביא לתחרות מטורפת על תשומת לב. ובתחרות הזו כבר לא באמת משנה מה אתה אומר, העיקר שיהיה מי שיקשיב.

התוצאה היא שאמירות בוטות וקיצוניות, שפעם התייחסתי אליהן כאל ביטוי של אומץ לב ושל אידאליזם צרוף, הפכו היום לאמצעי לקידום קריירה. עתה, כשאני שומע אמן מוכר המתבטא בענייני השעה – בסטטוס, בשיר או אפילו בסרט קולנוע, אני לא יכול שלא לחשוד במניעיו האמתיים, גם אם אלה תמימים לחלוטין. מסתבר שהייתי תמים כל כך כשהתעקשתי לשמור על התמימות.

על המחבר / המחברת

שי להב

שי להב

עורך מדור: במה. עיתונאי תרבות, מבקר מוזיקה, מחזאי, תסריטאי ועורך.

3 תגובות

  1. אלי
    אלי יולי 24 2014, 10:42
    אם מישהו מביע עמדה זה כבר טוב

    אם מישהו מביע עמדה זה כבר טוב. יותר מידי אומנים לא משמיעים שום דיעה. אם יוצא לו מזה משהו או לא זאת שאלה פחות חשובה.

    השב לתגובה
  2. דין
    דין יולי 29 2014, 22:53
    אם זאת דיעה ימנית אני מבין

    אבל אם זאת דיעה שמאלנית אז איך זה יכול לשרת את האומן
    הרי רוב האנשים אצלנו ימניים

    השב לתגובה
  3. גיא
    גיא אוגוסט 03 2014, 11:57
    יש ויש

    יש אמנים שמחרימים אותם בשל מה שהם אומרים ולכן בטו שהם מאמינים מאד במה שהם אומרים והם עושים זאת למרות שזה לא משתלם להם
    יש אומנים לעומת זאת שיודעים מה הקהל האופייני שלהם רוצה לשמוע והם משמיעים לו את זה
    למשל הזמר איל גולן במה שאמר על האומניות המסוימות מהשמאל. הוא ידע שזה עוזר לו לפרסום
    אבל אני מאמין שהוא באמת מאמין בדיעות שהשמיע
    כך יוצא שבסך הכל האומנים אומרים את מה שהם חושבים וזה הכי חשוב

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בבמה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!