JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin
  • ראשי » 
  • במה
  •  » בתכנית האמנותית: צדקת הדרך

בתכנית האמנותית: צדקת הדרך

ה"אמונה בצדקת הדרך" בזמר העברי

בתכנית האמנותית: צדקת הדרך ד"ר יוסף גולדנברג
מאי 09
22:09 2015

בגיגול מהיר של הביטוי "אמונה בצדקת הדרך" מוצאים התבטאויות רבות של הציבור הדתי-לאומי. בעמוד השלישי של התוצאות צץ אתר קומוניסטי ואחריו שיח קיבוצניקי: "פעם הייתה אמונה בצדקת הדרך"… בכל זאת, התבוננות חדה יותר בנושא עשויה ליצור תובנות מפתיעות. ניעזר במבחר שירים עבריים כדי לבחון עמדות שונות כלפי ה"אמונה בצדקת הדרך".

"אנחנו לשלום ואתם לקרב/אנחנו מעטים ואתם עם רב/דעו לכם זדים עוד כוח איתנו/לעמוד על נפשנו וחצינו נאמנו" (מתוך "לא נזוז" מאת יעקב כהן; http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1850). יעקב כהן כתב את השיר הזה בתרפ"א, זמן קצר אחרי מאורעות תל חי. השותפים לשיח צדקת הדרך המתבטא בו יעלו גם אירועים מאוחרים: בכ"ט בנובמבר 1947 בתל אביב רקדו בכיכרות, ואילו הערבים קמו עלינו לכלותנו; ב"צוק איתן" צה"ל נאבק להגן על האוכלוסייה האזרחית, ואילו החמאס ירה במתכוון מתוך בתי חולים. במהלך "צוק איתן" ביטאו עמדה זו אנשים בעלי תפיסות מנוגדות כנפתלי בנט ואסא כשר, ובעניין המנהרות – אפילו מאמרי המערכת של עיתון "הארץ" תמכו בצדקת המאמץ הצבאי לחסימתן.

צדקת הדרך לפי עמדה זו אינה נתון אפריורי אלא ניתנת להוכחה. לפיכך אולי מוטב לכנותה לא "אמונה" (במשמעה בפילוסופיה של המדע, כלומר דעה שאינה ניתנת לאישוש או להפרכה) אלא "הכרה" או "משוכנעות" בצדקת הדרך. בעלי עמדה זו ינסו לשכנע באופן רציונלי שהערבים הם זדי כנופיות, לא משום שהם ערבים אלא מחמת הפעולות הספציפיות שהם מבצעים.

בספרה "חרב היונה: הציונות והכוח" זיהתה אניטה שפירא את המעבר מהאתוס הדפנסיבי (הגנתי) בשנות העשרים לאתוס האופנסיבי (התקפי) בעקבות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, אך שני האתוסים שותפים לאותו סוג של הכרה בצדקת הדרך. יעקב כהן היה איש בית"ר שכבר בשנות העשרים לא תמך בעמדת הבלגה. בשנות השלושים כתב אלתרמן ב"זמר הפלוגות" ברוח דומה: "את שלום המחרשה נשאו לך בחורייך/היום הם לך נושאים שלום עם הרובים" (http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=133).

השאלה המערערת שמעלים חוגים שאינם שותפים לראייה הציונית הזו היא אם אמנם היינו פועלים אחרת במקום הערבים.

מעניין לעמת גישה זו עם דבריו של עמוס עוז בספרו "במורדות הלבנון" על שידור שירים עבריים נוגים (ולאו דווקא שירי לכת צבאיים) בעת מלחמת לבנון הראשונה: "מה באו הלחנים המתוקים לעורר? אולי זאת: שאנחנו אנשים יפים וענוגים וצודקים ועדיני רגש בלי שום קשר למעשינו". עמוס עוז ביקר במקור זה את מלחמת לבנון, ולא מצא בה צידוק מוסרי (לטענתו שם, בניגוד לכל מלחמות ישראל עד אז). ואולם אפשר גם למצוא את השווה בין הגישות: הקריטריון הוא אותו מבחן מוסר אוניברסלי של טוהר הנשק.

"באר בשדה חפרוה הרועים ועדרי זרים יעטרוה" (מתוך "באר בשדה" מאת עמנואל זמיר; http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=719). השיר מדבר על באר הכולאת מימיה עד שוב בעליה הראשונים. הנמשל ברור: התושבים המקומיים – הערבים – הם הזרים, ואילו השבים מרחוק הם השייכים למקום באמת. שלא ככתוב במגילת העצמאות, "בארץ ישראל קם רק העם היהודי" ועל כן "אנו מקימים בזאת מדינה יהודית בכל ארץ ישראל".

צדקתנו נובעת מכך ש"אנחנו היינו כאן קודם" ולכן "מגיע לנו" להיות כאן. מעניין שזו אינה גישת התנ"ך, שהרי "עמלק יושב בארץ הנגב והחתי והיבוסי והאמרי יושב בהר והכנעני ישב על הים ועל יד הירדן" (במדבר יג, כט), וגם אברהם אבינו היה עולה מעיראק (דווקא מקביליהם של הפוסט-ציונים בחקר המקרא שוללים את יציאת מצרים וטוענים שעם ישראל צמח מראשיתו בארץ).

ההנחה כי "מי שהיה כאן קודם" הוא בעל הארץ ניכרת בתעמולה משני הצדדים: בדרישת האמנה הפלסטינית להשאיר כאן רק יהודים שעלו לפני הצהרת בלפור, ומנגד בהצבעה על שוליותה של ירושלים במקורות מוסלמיים מתקופות שונות, למשל כאשר דניאל פייפס מצטט את דברי הגאוגרף המוסלמי בן יקוט אל חמואווי (1179– 1229) כי "מכה קדושה למוסלמים וירושלים ליהודים".

"באר בשדה" כתוב ברוח פסידו-תנ"כית הכוללת (בעיקר מוזיקלית) התמזרחות לכאורה. תכונה זו נועדה להעצים את זיקת עם ישראל לארץ ישראל, אבל מתוך גישה שוללת-גולה שמנוכרת לחיים היהודיים באירופה.

"ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף" (מתוך "מרדף" מאת ירון לונדון; https://www.youtube.com/watch?v=YC0gF0jZgxs). הארץ עצמה מואנשת כמי שמזוהה עם הצד היהודי בסכסוך, תכסיס שאותו חשף איש השמאל אורן יפתחאל (במאמרו "אנו מייהדים אותך מולדת"). ספק אם אמנם התכסיס הספרותי הוא אשר הפריע ליפתחאל. סביר שהוא מתנגד באותה מידה לשירו של יאיר קלינגר "אצלך כמו תמיד", שיש בו דימוי אחר לארץ, ואפילו מודעות לקיומו של צד שני: "ואם אדע שגם יש אהובים לך מלבדי את תהיי כמו תמיד רק שלי" (https://www.youtube.com/watch?v=nrt80P_MP6s).

"נבנה ארצנו ארץ מולדת כי לנו לנו ארץ זאת" (מתוך "אנחנו" מאת משה ביק ובתרגומו של אברהם לוינסון; http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=117). בשיר זה לכאורה גישה דומה ל"באר בשדה" (באופן מפורש יותר). ובכל זאת מתגנב רושם של פולמוס מודע מעט יותר. לא בכדי היה שיר זה לאות תעמולת הבחירות של מפלגת "מולדת": רחבעם זאבי רצה להראות שעמדתו הלאומנית ממשיכה את עמדות תנועת העבודה ההיסטורית.

ופ"רצת ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" (http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=5136). פסוק זה מתוך חלום יעקב בספר בראשית היה להמנונה הלא רשמי של תנועת גוש אמונים, בלחן חב"די מדוברובנא שבחבל מינסק. פסידו-תנ"כיות מוזיקלית יוק. ההצדקה לשייכות עם ישראל לארץ ישראל היא ההבטחה האלוהית. הרבה אמונה יש כאן, אבל צדקת הדרך במובן המבחן המוסרי האוניברסלי, כמו בעמדה הראשונה שהצגנו, בעצם נמחקה לגמרי.

"מאות שנים אכלנו פיתות ושתינו מפינג'אנים עד שבאו בן-גוריונים ושרתוקים ווייצמנים" (מתוך "אכלנו פיתות" מאת חיים חפר; http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=2654). בשירון "משפחת הפלמ"ח" מסופר על אחד הלילות של 1946, שבו "הופיעו הארטיסטים של הגדוד הרביעי בתכנית אמנותית עשירה, שבה הועלה חיזיון מענייני דיומא". בחיזיון זה הוצגו באורח אובייקטיבי הצדדים לסכסוך על ארץ ישראל. זה השיר שייצג את הצד הערבי.

ואכן, הפלמ"חניקים הצליחו לראות את הצד השני. לא זדים ולא כנופיות, אלא מי שנקלעו לעימות עמנו ורוצים לשמור על צביון ארצם. כפי שאמר מחמוד דרוויש כעבור שנים: "אינני רוצה בייהוד הגליל כשם שאינני רוצה בצִרפות הגליל". מבחינת התושבים המקומיים, אין זה משנה אם המהגרים הזרים בעלי זיקה תרבותית משל עצמם לארץ (כמו בארץ ישראל) או נטולי זיקה כזו (כפי שהיה קורה אילו הייתה יוצאת לפועל תכנית אוגנדה; ועולה השאלה שמא לנו היה משנה אילו המסתננים מאפריקה היו ממוצא כנעני).

ההתבוננות הזו אובייקטיבית באמת, והיא מצביעה, לכאורה, על כיוון פוסט-ציוני. ואולם, ההכרה בסכסוך כגזירת גורל הובעה גם בטקסטים ציוניים מכוננים. זו גישת הספדו המפורסם של משה דיין על רועי רוטנברג בנחל עוז ב-1955: "אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? […] לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו?" 

כעבור שנים טען רחבעם זאבי כי הוא זה המכבד את הערבים ומכיר בכך שלא יוותרו על כבודם הלאומי. גישה זו בעצם זרה לעצם מושג צדקת הדרך. כך הציג אותה בצלאל סמוטריץ' (כיום חבר כנסת בסיעת "הבית היהודי" מטעם "תקומה") בעימות עם יריב אופנהיימר בתכניתם של לונדון וקירשנבאום: "אני לא מהאו"ם, אני גם לא מהצד הפלסטיני, אני מהצד היהודי". סמוטריץ' דיבר במסגרת ההיא (בראיונות אחרים התבטא באופן שונה) כדבר עורך דין עם לקוח פוטנציאלי שאותו הוא חפץ לשכנע שיהיה נאמן לו. כמובן, חזית ההסברה הבין-לאומית אינה יכולה לאמץ גישה זו. שם יש לדבר כדבר עורך דין לשופט. הנימוק "אני בעד צד זה כי זהו מרשי!" לא יצלח.

"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" (מתוך "מדברים על שלום" מאת מוקי; https://www.youtube.com/watch?v=BCNctor2Dek). נקפוץ קפיצה חדה בזמן לשנת 2001, ימי האינתיפאדה השנייה. אחרי כישלון המשא ומתן עם הפלסטינים (ועם הסורים) בימי ממשלת אהוד ברק, עת חילקו פעילי שמאל את הסטיקרים "בירושלים יסתיים הסכסוך".

השיר זכה להצלחה מסחרית הרבה מעבר לאלקטורט היהודי של הרשימה המשותפת, אך אין להבין את משמעותו אלא כך: ישראל צריכה להסכים לדרישות הצד השני (יציאה מהשטחים? פירוק ההתנחלויות? חלוקת ירושלים? זכות השיבה?) לא מתוך כך שבזה יסתיים הסכסוך (כטענת מחלקי הסטיקר לעיל) אלא מתוך כלימה צרופה, אף שכמעט ודאי שבזה לא יסתיים הסכסוך ושמא יועצם. אין אמונה בצדקת הדרך הננקטת בפועל, אך יש חתירה לנקוט דרך צודקת יהא מחירה אשר יהא. מעניין שבמהלך "צוק איתן" התנדב מוקי לשיר לפצועי צה"ל בבתי חולים, ולכאורה בידל עצמו מהעמדה שהביע המפורסם בשיריו.

"נסדר אותם, את הערבים" – וריאנט שתועד בקיבוץ מרחביה לשיר "נסדר אותה את המשטרה הבריטית" (http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=3329). היישום המכונן של גישה זו במלחמת העצמאות הוא הלוחמה הפסיכולוגית שיזם יגאל אלון, למשל כששכנע את ערביי החולה לברוח בלי ירייה אחת. כמובן לצורך זה ניצל את קשריו עם מוכתרי הסביבה, שאותם היה יכול ליצור בזכות היכרותו הקרובה וארוכת השנים עם התרבות הערבית, היכרות שאותה לא היה יכול לרכוש כלאחר יד למטרות תועלתניות טקטיות בלבד.

אין זה מקרה שעמדה זו נמצאת בשיר רחוב (ובעצם בשיבוש מקומי של שיר רחוב) ולא בשיר רשמי של משורר נכבד, שהרי ראוי להצניע העדר יושרה. עם זאת, הערכה מוסרית של לוחמה פסיכולוגית מעלה שאלות אתיות מורכבות המצריכות עיון שקול. האמנם יש בה עוול יותר מאשר בלוחמה עקובה מדם?

"העובדה הפשוטה החותכת שאין לנו בעצם לאן ללכת" (מתוך "ייפוי כוח" מאת דוד אבידן).

לשיר זה לחנים אחדים, למשל לחן של קורין אלאל בביצועה (https://www.youtube.com/watch?v=FMG7i-26kiY). כדרכה של שירה גבוהה שיר זה עשוי להתפרש באופנים שונים. פירוש לאומי מתבקש (לפחות לשורה זו) מכיר בגזירת הגורל שנדונה לעיל, אבל באופן חף מייסורי מצפון, כפי שכתב אפילו אורי אבנרי על מלחמת העצמאות בספרו "בשדות פלשת", כי אלמלא נלחמו "היו שוחטים את המשפחות שלנו פשוטו כמשמעו".

"אצלנו יש כבוד עצמי ויש גם רגש לאומי" (מתוך "כבוד עצמי" מאת חיים חפר; https://www.youtube.com/watch?v=6HwBnXqsBLQ). אני עוסק בזמר עברי בעיקר כמוזיקאי, אך כאן כמעט התעלמתי מהלחנים. כל עוד הלחן תואם את רוח הטקסט הוא אינו ניכר, אבל אילו הולחן "לנו לנו ארץ זאת" כסימן שאלה הייתה משמעותו מתהפכת על פיה. ואולם, לפעמים הטקסט מנוגד ללחן ואפילו במתכוון. שירו של חיים חפר "אצלנו יש כבוד עצמי" משדך טקסט רווי אלימות ללחן צרפתי מהוגן. כבר בשורות הראשונות ברור שאין זה שיר הלל להדר הבית"רי.

בשיח הציבורי מתקיימות תפיסות שונות של האמונה בצדקת הדרך זו לצד זו ואף בתערובות ובתרכובות שונות. הן באות לידי ביטוי במגוון אמצעים ובהם (בעבר יותר מאשר כיום) גם שירי זמר. הצגתי כאן קשת של עמדות (רק כאלו שמצאתי בשירים). הנושא כולו מחייב ליבון רוחבי מעמיק שלמיטב ידיעתי טרם התבצע. ליבון זה מחייב עיון מקצועי בידי פילוסופים, חוקרי מדעי המדינה, היסטוריונים ועוד.

בדיון מקוון שנערך לא מזמן בקבוצת הדיון של האיגוד הישראלי למוסיקולוגיה, טענתי כי כחוקרים שומה עלינו לחתור להצגת עמדות קיימות בפולמוסים באופן ניטרלי ככל שנצליח (גם כשידוע שיש לנו הטיות משלנו), וזאת בפרט כשאנו עוסקים בסוגיות בעלות רגישות פוליטית. דעתי בשבח הניטרליות התבררה כשנויה במחלוקת בפני עצמה. השתדלתי לדבוק בדרכי גם במאמר זה, אף כי אינו אקדמי טהור.

על המחבר / המחברת

Avatar

יוסף גולדנברג

ד"ר, תיאורטיקן של מוסיקה וחוקר מוסיקה ישראלית. מרצה באקדמיה למוסיקה ולמחול שם הוא גם מנהל הספרייה.

6 תגובות

  1. נ.
    נ. מאי 12 2015, 12:36
    ניתוח מעניין

    שמתי לב שאת רוב השירים שהזכרת אנחנו מזמזמים מבלי בכלל לשים לב למשמעות שגלומה בהם.כעת פקחת לי את העיניים.תודה.

    השב לתגובה
  2. ד.
    ד. מאי 14 2015, 12:08
    ומה עם השירים "העממיים"

    מוזיקה של מילים נחותות וזמרים אהובים שלא יודעים מהי מוזיקה. מהמילים שלהן אפשר ללמוד על כוונים שרווחים ברוב העם ולא רק בשכבות הגבוהות לכאורה. גם בנושא בו אתה עוסק. מה עם היצירות של בן עיון

    השב לתגובה
    • יוסי גולדנברג
      יוסי גולדנברג מאי 14 2015, 18:01
      תגובה ל"ומה עם השירים העממיים"

      השירים שהבאתי הם ממשלבים שונים. אשר לעמיר בניון, כוונתך ודאי ל"אחמד אוהב ישראל". הטקסט הבוטה (שלא כדרכו של בניון!) אכן נכתב מתוך תחושת עוול ["כפוי טובה"], העמדה המובעת בו קוראת בעצם למנוע מערבים להתפרנס. זו עמדה נפוצה בציבור שלא בכדי אף גוף ישראלי רשמי לא מאמץ.

      השב לתגובה
  3. ישראל ישראלי
    ישראל ישראלי יוני 07 2015, 11:56
    פה בארץ חמדת אבות

    אחרי שהתקוות התפוגגו, הגיעה העת לזמר העיברי להתבסס על שירי יאוש ודיכאון.

    השב לתגובה
    • יוסי גולדנברג
      יוסי גולדנברג יוני 07 2015, 20:11
      כבר ב1935 טענו זאת

      ראה דברי אורי קיסרי
      http ://www .jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?parm=cR4Z1R07ohfxo7rBKDqhl2xCbNdvyUmVG7IaLcPscsg08empKiycl7UMf07%2B83rAYw%3D%3D&mode=image&href=DHY%2F1935%2F01%2F14&page=3&rtl=true

      השב לתגובה
  4. ע
    ע יולי 17 2016, 18:17
    וכיום יותר ויותר חילים וקצינים

    דבקים בשירי דת ומשיחיות

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בבמה

יתר המאמרים במדור