JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin
  • ראשי » 
  • במה
  •  » טעם האכזבה החמצמץ מתחיל להיעלם

טעם האכזבה החמצמץ מתחיל להיעלם

מארז חדש של טרילוגיית שלמה ארצי

טעם האכזבה החמצמץ מתחיל להיעלם שלמה ארצי צילום: he.wikipedia.org
ינואר 08
23:10 2014

כשהייתי בן 10, ההורים שלי לקחו אותי להופעה הראשונה בחיי. זה היה באולם "ביתנו", בלב שכונת הדר הכרמל בחיפה. על הבמה היו שני אנשים, אחד קטן ויפה, האחר מזוקן ונחוש, ואני זוכר שכבר אז נורא הרשימה אותי העובדה שהם עשו הכול לבד. כולל לסחוב את הציוד לבמה, ואפילו להפעיל טייפ קטן, כסוג פרימיטיבי של פלייבק.

לא היה שם המון קהל, באולם הקטן ממילא וההסתדרותי כל כך. אבל כל מי שכן היה שם התאהב. איך אפשר שלא, עם שירים כמו "שינויי מזג האוויר", "יום אחד" או "אני נושא עמי", ועם זמר כל כך כריזמטי, שהצליח לייצר אינטימיות מיידית עם הקהל. בקיצור – ככה התחיל הרומן שלי עם שלמה ארצי. רומן שבמשך שנים ספורות היה חוויה כמעט פרטית. סוד כמוס. היו לי עוד שניים או שלושה חברים במועדון האקסקלוסיבי הזה, ויחד נהגנו לנהל ויכוחים ערים בסוגיות בוערות, כמו "דרכים" או "חצות"? תיזהר לפני שאתה עונה. זה קריטי. חמש שנים לאחר מכן, כששלמה החל לכבוש את האצטדיונים, כל שלושתנו חשנו לפתע נבגדים. איך יכול להיות שהזמר הפרטי שלנו, איש ביתנו, הפך לנחלת הכלל? מאז ועד היום, היחס שלי לשלמה ארצי הוא טלנובלה רגשית עמוסת עליות ומורדות, הספוגה בטעם חמצמץ של אכזבה.

מארז חדש המאגד את טרילוגיית "גבר הולך לאיבוד", "דרכים" ו-"חצות" ואת אלבום ההופעה החיה הגנוז של שלמה ואצ'י שטרו בצוותא, אילץ אותי לחזור לשם, לכיסאות העץ של "ביתנו", ולנסות לנסח מחדש את היחס שלי לזמר הכי קרוב שיש כאן ל"לאומי".

קודם כול – זכרתי נכון. אלה אלבומים נהדרים. הזמן לא פגע בהם, להיפך. כל אלבום נהנה מעיבודים מוזיקליים עשירים במיוחד ורבי דמיון של יאיר שרגאי (איפה הוא בעצם?), שנתמכו בנגנים נפלאים כמו גרי אקשטיין, חיים קריו ואחרים, וכמובן הכיל שירים אדירים ממש שכתב וביצע לתפארת שלמה ארצי. ואלבום ההופעה החיה מדגים היטב את היכולת הנדירה של ארצי לגעת בקהל, עידנים לפני שאפילו חלם על קיסריה.

אבל האזנה רציפה לאלבומים הבהירה לי דבר חדש. בשבילי לפחות. תחושת הבגידה שלי לא נבעה רק מכך שפתאום כו-לם הכירו את שלמה ארצי, אלא מהעובדה שארצי עבר מטמורפוזה שבמונחים ישראליים היא לא פחות ממדהימה. נכון, היסודות הארציים כבר מונחים שם, כולל הדימויים הבלתי אפשריים וההכנה ל"נה נה נה נה", אבל הזמר ששר ב"דרכים" וזה ששר היום הוא פשוט לא אותו אדם. בגרסה המוקדמת אנחנו פוגשים זמר רגיש ששר "יפה" בדרך מלאת ניואנסים ועדינות, בעוד שהיום מדובר בגבר-גבר שוויתר על העדינות לטובת המנוניות. ארצי עצמו סיפר לי פעם בריאיון, שבתחילת העבודה על "חום יולי אוגוסט" דרש ממנו לואי להב להפסיק "לשיר לאימא ואבא" ולהפוך להיות גבר. וזה הצליח, אפילו מעל המשוער. גם שלום חנוך עשה מעבר דומה ומדובר ב"חתונה לבנה", אבל כבר קודם הוא נתן בראש עם "תמוז", והרוקנרול היה אצלו בילט אין עוד בימי "שבלול". שלמה ארצי פשוט המציא את עצמו מחדש. לטוב ולרע. ואני בכוונה לא מחליט ביניהם. כי לארצי "המבוגר" היו שיאים יצירתיים מרגשים, כמו "חום יולי אוגוסט" ו"ירח", שארצי הצעיר לא יכול היה להגיע אליהם בלי אותו שינוי.

זה מעורר מחדש את הדילמה האין-סופית שפוקדת כל אוהב מוזיקה, בין הציפייה ממושא האהבה שלך להתחדש כל הזמן, ובין הרצון לקבל ממנו את אותה סחורה ישנה וטובה. דיויד בואי מול ניל יאנג. שלמה ארצי הוא, בסופו של דבר, שניהם. הוא עשה את המטמורפוזה שלו, אבל נתמך כל הזמן על אותם יסודות. וחייבים לזכור לו דבר נוסף: מה שאני ראיתי כ"שלמה הצעיר", הוא בעצם תוצר של מטמורפוזה קודמת של ארצי, שהפכה אותו מפרצוף יפה ששר להיטי פופ ליוצר אישי ומרתק. כך שהמשתנה משינוי פטור. ופתאום, נדמה לי שטעם האכזבה החמצמץ מתחיל להיעלם.

על המחבר / המחברת

שי להב

שי להב

עורך מדור: במה. עיתונאי תרבות, מבקר מוזיקה, מחזאי, תסריטאי ועורך.

2 תגובות

  1. י.
    י. ינואר 15 2014, 14:23
    אם באתר שלכם יהיה הרבה על מוזיקה

    אני אהיה גולש שלכם
    פוליטיקה יש כמו זבל והפסיק לעניין

    השב לתגובה
  2. מיכל
    מיכל מאי 17 2016, 10:24
    בטח מרתק ללא תותים וללא קצפת

    אותו סגנון
    אין חידוש
    כל שיר על מסמרים וברגים וכל מה שהוא פתאום מצא בדרך
    בדיוק כמו הטור שלו בידיעות

    מזמן כבר לא

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בבמה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!