JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

השיבה לסינגל

מחשבות על תום עידן האלבומים בעקבות מארז חגיגי של הביטלס

השיבה לסינגל החיפושיות צילום:United Press International en.wikipedia.org
ינואר 30
01:06 2014

השבוע צוינו 50 שנה לביטלמניה, לפחות בפן האמריקני שלה. במסגרת החגיגות שחררה חברת התקליטים האמריקנית capitol records מארז חגיגי של כל אלבומי החיפושיות בגרסה האמריקנית שלהם, מארז שהגיע גם אליי.

והנה, אפילו אני, שמחובר בכל נימי נפשי לביטלס כבר למעלה מ-30 שנה, ומכיר כל ניואנס ביצירה שלהם, לא הייתי מוכן למה שקיבלתי. התברר לי שלפחות מחצית מהאלבומים האמריקניים לא היו אלבומי אולפן במתכונתם הקלאסית, אלא אוספים שונים של שירים של הביטלס שיצאו באותה תקופה ואוגדו לאלבום מנימוקים מסחריים בלבד, ללא קשר אמנותי הכרחי ביניהם. וזאת בניגוד לאלבום אמתי, שבו נכנסים לעבודה באולפן מתוך מטרה מתוכננת מראש להקליט כמות מוגבלת של שירים, שיהפכו יחד ליצירה משותפת הקרויה אלבום. יצירה שיש לה אופי מסוים, ולכן יש חשיבות רבה לסדר השירים, לעטיפה, ובעידן התקליטים גם לחלוקה לצד א' ולצד ב'.

תור הזהב של האלבומים החל באמצע שנות ה-60, הרבה הודות לביטלס, ששמו דגש רב על קונספט אחיד ועל החיבור בין השירים במסגרת אלבום. הם גם שיחקו במדיום הזה ללא הרף, אם בצורה של מחרוזת (ב-abbey road), ואם בקטעי קישור קצרים בין השירים (באלבום הלבן). מאז, במשך למעלה משלושה עשורים, כל תעשיית המוזיקה העולמית – שקודם לכן פעלה בעיקר בשיטה של סינגלים, תקליטונים – התיישרה על פי עיקרון האלבום. מבחינה אמנותית, היה בזה משהו מבורך. אף שיר, נפלא ככל שיהיה, לא יכול להתחרות בחוויית ההאזנה לאלבום מלא, חוויה המורכבת מכל כך הרבה רגעים שונים המתחברים יחד לשלם.

אבל העניין הוא שהאמנות הזאת התאימה למוזיקאים מסוימים מאוד. כאלה שחושבים קונספטואלית. שמצוידים בחזון שהוא גדול יותר מרק לייצר שירים טובים (שאיפה לגיטימית כשלעצמה). כל היתר נאלצו להתאים את עצמם לפורמט שכפה עליהם להתנהל בצורה מלאכותית. כדי להוציא אלבום, שכולל בממוצע עשרה שירים, אמן חייב לייצר כל הזמן עוד ועוד שירים, גם אם הוא לא נמצא במוד הנכון מבחינת השראה. במקום לבחור רק את היצירות הכי טובות שלו באותו רגע, הוא נדרש לפתוח כל מגירה אפשרית, ולהפוך כל טיוטה לשיר. התוצאות היו בהתאם. יש מעט מאוד אלבומים שכל השירים הכלולים בהם שומרים על רמה אחידה. וזה נכון אפילו לביטלס.

המחשבות האלה עברו בראשי במהלך ההאזנה לאותם "אלבומים" אמריקניים של הביטלס (שאגב, הוצגו כאלבומים לכל דבר בפני הקהל האמריקני, לא כאוספים). האינסטינקט שלי, כמי שגדל על סרג'נט פפר ועל הצד האפל של הירח, הוא לזלזל מיד באוספים מקריים של שירים ולקדש את מוסד האלבום. ואז לפצוח בקינה על היעלמותו של המוסד הזה מהעולם. הרי היום, בעידן של הורדות באינטרנט, אנשים צורכים שירים בודדים. לא אלבומים. לאף אחד אין סבלנות להקשיב לעשרה שירים חדשים ברצף, ולנסות למצוא את הקונספט המסתתר בחיבור ביניהם.

אבל אם אני בוחן את הנושא בראייה מפוכחת, אני מבין שעידן האלבומים היה אפיזודה נדירה שבה המסחר נכנע לשיקולים אמנותיים. ולכן, זה היה רק עניין של זמן עד שהאפיזודה הזו תעבור מהעולם, כי היה בה משהו לא טבעי. ברגע שמבינים את זה, מבינים גם שמה שקורה היום בעולם המוזיקה הוא לא נסיגה או התדרדרות, אלא שיבה למצב שהיה נהוג לפני עידן האלבום. שוק של סינגלים, של שירים בודדים, שנותנים את הטון. זה אולי עצוב, זה אולי נטול השראה, אבל זה בלתי נמנע.

על המחבר / המחברת

שי להב

שי להב

עורך מדור: במה. עיתונאי תרבות, מבקר מוזיקה, מחזאי, תסריטאי ועורך.

אין תגובות

אין תגובות

אין תגובות כרגע. תרצה להוסיף תגובה?

כתוב תגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בבמה

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!