JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

ג'ידו וסיתו

סיפור קצר על געגועים לעולם שחלף לו

ג'ידו וסיתו רחוב אגריפס בירושלים צילום:Hanay commons.wikimedia.org
אוגוסט 17
19:41 2016

סבתא וסבא מצד אבא, שאנחנו קראנו להם ג'ידו וסיתו, גרו בצמוד לבית שלנו, דלת ליד דלת, ברחוב אגריפס פינת מחנה יהודה. אבא שלי רצה אותם לידו, ולנו הנכדים הייתה זכות גדולה, להכיר את סבא וסבתא מקרוב, לחסות בצל אהבתם, לספוג את המנהגים שהביאו איתם מאורפא הרחוקה, למן הרגע הראשון שבו פקחנו את עינינו בעולמו היפה של הקדוש ברוך הוא.

הקרבה הגדולה אליהם אפשרה לנו הנכדים הקטנים לקלוט את שפתם – ערבית מדוברת – כאילו הייתה זו שפת אמנו בנוסף על העברית. בביתם התחבאנו מחרונו של אבא, ובכל בוקר, רצנו לבית השימוש שלהם, כי שלנו היה תמיד תפוס, ולא הספיק לשמונה ילדים שמיהרו לבית הספר ולא יכלו להתאפק.

בִּימות הקיץ, בכל חמישי בצהריים, כשסבא וסבתא נמו את שנתם, התגנבתי בשקט למטבח, טיפסתי על מדף קטן, וחיפשתי את הבקבוק בגוון הירקרק, בקבוק בעל בטן רחבה במיוחד וצוואר ארוך וצר. בבקבוק זה שמרה סבתא את גרעיני האבטיח שאספה במשך כל השבוע, רחצה היטב וייבשה בשמש, ולאחר מכן קלתה בסבלנות בתוך סאג', על להבה נמוכה של פרימוס, לכבוד השבת המתקרבת. סבתא מעולם לא פתרה את התעלומה שחזרה על עצמה כל שבוע, לאן נעלמה מחצית הכמות של גרעיני האבטיח? לא הועילו כל ניסיונותיה להחליף את מקום המחבוא של הבקבוק הירקרק, אני תמיד מצאתי אותו.

בלילות החורף הקרים, לילה אחר לילה, להוציא ליל שבת, התיישבנו על המזרנים שהיו מסודרים בצורת ריש על השטיח בסלון המרווח, והתכרבלנו בשמיכות צמר עבות וחמות. סבא וסבתא הביאו עמם מסורת זו של ריהוט הסלון מאורפא עיר הולדתם, שבה בילו את מרבית שנות חייהם לפני שעלו ארצה. למרגלותינו עמד מנגל ובו גחלים בוערות שהפיצו חום נעים, והגנו עלינו מהקור הירושלמי שחדר לביתנו. כולנו התקבצנו וישבנו בצוותא, סבתא וסבא, אבא ואימא, אחותי הגדולה ואחיי הגדולים ממני, ואני הייתי אולי בת ארבע.

אני עדיין זוכרת את סיפוריו של סבא על הווזיר הרשע מאגדות אלף לילה ולילה, שאהב נשים צעירות ויפות, אך כל אישה אהב למשך לילה אחד בלבד, למחרת ערף את ראשה ומצא לו אחרת תחתיה. עד שהופיעה שחרזדה החכמה, שידעה לספר סיפורים כמו סבא, ובכל ערב השאירה את הווזיר הכול יכול במתח עד ליום המחרת, יום אחר יום. הווזיר שכה אהב סיפורים, לא העז לערוף את ראשה של שחרזדה עד שלא פתרה את התעלומה ביום שלמחרת, וכך ניצלו חייה.

"כאן יה מכאן… – היֹה היה…" כך היה סבא פותח את הסיפור הבלתי נגמר, בערבית מדוברת, מתנגנת כמו עוד, עולה ויורדת, משנה את קולו בהתאם לתוכן, לפעמים זועם וזועף, ולפעמים לוחש, אוהב ומתרפק, ואנו הילדים הקטנים, עוקבים אחרי המילים המתנגנות, שבויים בקסמו של הסיפור. אני שלא הבנתי הכול, נמשכתי אחר קולו, כמו הייתי אחד מהילדים שהוקסמו מנגינתו של החלילן מהמלין, והלכו אחריו עד מעבר לנהר.

אולם כנראה הבנתי מספיק כדי להישאר במתח. סבא היה מפסיק את הסיפור בקטע המותח ביותר, ולמרות כל תחנונינו, לא אבה לספר את סופו של הסיפור בדיוק כמו שעשתה שחרזדה.

"רוחו נמו… – לכו לישון" היה סבא מתעקש יותר מאתנו, ולא שעה לתחנונינו. לנו הילדים לא הייתה ברירה, מילה של סבא זו מילה. נרדמנו למרות המתח, וחלמנו על שחרזדה היפה, שהייתה מספיק חכמה, כמו סבא, לא לגלות לווזיר את סופו של הסיפור ובו הפתרון לתעלומה הסבוכה שרקמה ברוב חוכמתה.

לילה אחר לילה חיכינו לסבא מכורבלים בתוך השמיכות, וכך בקולו העמוק והמתנגן, החזיק אותנו סבא במתח שהלך וגבר מלילה ללילה.

טלוויזיה לא הייתה אז בנמצא, וסיפורי הארי פוטר עדיין לא נכתבו ולא הוסרטו, לא הכרנו את ספיידר מן, ולא את סדרות הגיבורים המצייצים בקולות מעצבנים, יודעים לטוס כמו סילון, לשנות צורות, ולהילחם ברשע, ולהחזיק את נכדיי במתח שעות ארוכות מול מסך מרצד, הממלא את מוחם במוזיקה קלוקלת ומרעישה, בדם, באש ובתימרות עשן.

כאשר הנכדים סוף סוף מתפנים לדבר אתי, הם מדברים כל כך מהר, משום שהמחשבה שלהם מהירה מאוד, ותמיד אצה להם הדרך, ואין להם זמן לדבר בנחת, הם ממהרים לחזור למסך המרתק אותם. הם בולעים חצאי מילים עד שבקושי אני מבינה מה הם אומרים, ואני מבקשת מהם לחזור על דבריהם לאט, ואם אפשר, בחלוקה להברות, כדי שאקלוט את מה שהם רוצים לספר לי.

ובכל זאת הם חמודים עד מאוד, עוזרים לי להתמצא במחשב, מתקנים את כל התקלות ונלחמים בכל הווירוסים, ואני, פעורת פה, עוקבת אחרי האצבעות הקטנות העושות נפלאות בזריזות רבה, ומעלות על המסך כל מה שחיפשתי ולא מצאתי, ומקימים לתחייה קבצים שנמחקו בטעות או שפשוט לא הצלחתי לאתר.

בילדותי היו הדברים אחרת, עולם שחלף לבלי שוב. לי היו סבים וסבתות שסיפרו בשפות קסומות אגדות מרתקות, סיפורי עם העוברים מדור לדור, שלצערי הרב, הפסיקו לעבור מהדור שלי, לדור שבא אחריי – ועל כך אני מְצֵרה, חבל.

על המחבר / המחברת

Avatar

פלורה בן-עמרם

ז"ל. בת למשפחה וותיקה בירושלים. פרסמה עד עתה את הרומנים "נונה פלור" ו"עיניים ירוקות".

7 תגובות

  1. ע. דולג
    ע. דולג אוגוסט 18 2016, 01:13
    חיבוק ירושלמי

    תודה לכותבת שמשתפת אותנו הקוראים בתמונות מהעבר הירושלמי.
    האווירה הכה-מיוחדת של רחוב אגריפס והתושבים שלו שווים הנצחה עדינה שכזאת.

    השב לתגובה
    • פלורה בן עמרם
      פלורה בן עמרם אוגוסט 18 2016, 17:03
      תשובה לתגובתו של מר דולג

      חן חן מר דולג. אני מאוד שמחה שהצלחתי להעביר אליך את אהבתי וגעגועי לבית ילדותי, בברכה חמה פלורה בן עמרם

      השב לתגובה
  2. גדי
    גדי אוגוסט 18 2016, 09:17
    אגדות ירושלמיות

    סיפור משפחתי יפה מירושלים של פעם.

    השב לתגובה
  3. ירושלמי שברח
    ירושלמי שברח אוגוסט 18 2016, 15:08
    פלורה הסיפור שלך החזיר לי את הגעגוע

    למה שירושלים היתה פעם

    השב לתגובה
  4. נ. סלע
    נ. סלע אוגוסט 19 2016, 08:50
    על רקע העבר אני דוקא עצוב

    תראי מה נהיה בעיר הזאת. שנאה בין יהודים לערבים. שנאה לקהילת הלהטבים. שנאה לחילונים ולכל מי שחושב אחרת.

    השב לתגובה
  5. דניאלה אגסי
    דניאלה אגסי אוגוסט 21 2016, 19:29
    פעם המצב הכלכלי היה גרוע יותר

    אבל ידענו שיהיה טוב …..

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור