הצילום המפורסם של החייל המנשק עם תום מלחמת העולם השנייה בטיים סקוור צילום של Lt. Victor Jorgensen de.wikipedia.org
אין ספק שהמבע האנושי הבסיסי של מגע שפתיים לחלוחי, הקרוי נשיקה, אינו זקוק להנהרה. כל דרדק בן יומו זוכה מרגע היוולדו לאין ספור נשיקות אהבה, כל זוג צעיר שההורמונים שלו מתפרצים כגרגירי רימון בשל של יֶרַח תשרי, מכיר את מגע השפתיים הטבעי והמתבקש, הנעשה מתוך אהבה ותשוקה.
אבל כמו בכל נושא גם לעניין פשוט זה יש רבדים נוספים, שאמנם הם אינם נסתרים מין העין לחלוטין, אך משום מה אינם זוכים לדיון מעמיק הראוי להם.
ברצוני להתחיל דווקא באנטי תזה לנשיקות האוהבים – בנשיקה המרתיעה. חישבו למשל על נשיקה מיאסר עראפת. המנהיג הפתטי הצליח להמאיס על מיליוני בני אדם את המגע האינטימי, נוכח מראה פניו עטורי הקוצים ושפתיו העבות הנצמדות לפניהם של מנהיגים, תומכים וסתם כאלה שנקלעו למחיצתו. מבחינה תיאורטית מה שאירע באינטראקציה הזאת בין המנהיג הפלסטיני לבין "קורבנו" היה אקט הנתפס כנשיקה, אבל אין ספק שהיא עוררה דחייה ומיאוס.
בין נשיקת אוהבים ונשיקת זאטוטים מתוקים לבין נשיקתו של האיש בכפייה מתקיים מגוון גדול של נשיקות שבמשמעותן במרחב החברתי יש לדון ברצינות, ולא ולהתעלם מקיומן.
אפשר לחלק את החברה האנושית לשלוש דרגות של חיבה: חֲבָרוֹת מנשקות ומחבקות (ואם מדובר בכוהני דת – גם סטירות מותרות), חברות לוחצות ידיים או לכל היותר טופחות בידידות על השכם, וחברות "קרירות" ומאופקות יותר המסתפקות בקידה, בהרמת כובע או בברכת שלום. זוהי חלוקה גסה אבל מקובלת של מחוות החיבה השכיחות.
העם הצרפתי הוא פרדיגמה לחברה מנשקת: בין שמדובר בנשיקה אחת על הלחי, הרווחת בפאתיה הצפוניים של ארץ הגאלים או בין שמדובר בשתי נשיקות, אחת על כל לחי, באזור איל דה פרנס, או אפילו ארבע נשיקות בעת מפגש ובעת פרידה הנהוגות בדרום הפרובנסיאלי. גולת הכותרת היא כמובן ה"נשיקה צרפתית", המפורסמת בעולם אף יותר מהסיטרואן ד.ס. כך או כך, צרפת ידועה כמֶכָּה של הנשיקות.
ישראל לעומת זאת מצויה על קו התפר שבין הנשיקה האירופית לבין הנשיקה הלוונטינית. בין גינוני הנשיקה הצרפתית על כל גווניה הדקים לבין חיבוק ונשיקה גבריים המקובלים בקרב השבטים השֵמיים הסובבים אותנו מכל עבר.
במהלך המהיר מדי של שינוי פני החברה הישראלית, מחברה צברית צעירה לחברה הסוגדת לערוצי הטלוויזיה, חברה שדבקו בה גינונים של רוכשי דירות באשדוד ובנתניה שהגיעו מגלות צרפת, הוחלפו הטפיחה הצברית על השכם, קריאת "אהלן, אהלן", ולחיצת היד הצברית המזיעה בתערובת נשיקות בסגנון שטרם התגבש.
התוצאה היא "נשיקת סחבק", תערובת מבוישת של נשיקות בעלות אופי סחבקי. המנשקים שגדלו על לחיצות ידיים אינם יודעים מי מנשק את מי, ועל איזו לחי, וכמה פעמים, ומתי. למנשק הישראלי אין מדריך או מנטור לעת צרה.
מי באמת צריך להתנשק ומתי? חברים הנפגשים מדי יום שישי מתנשקים? ואם מגיע אורח חדש – גם הוא מתנשק? מפגש בבית קפה בין חברות מחייב נישוק? גם אם בעקבות כך מתהפך שולחן הקפה? בכניסה לבית קברות? יושבי שבעה מתנשקים?
ונשאלת השאלה, שאיש אינו מעיז להעלותה לדיון, האם בין יוני לאוקטובר רצוי, צריך ואפילו מותר לנשק? האם הקיץ הישראלי שגורם לנו להזיע עד בלי די, אינו מהווה לגיטימציה להשהיית הנישוקים עד לאחר היורה?
ברור שבמסה קצרה ושטחית זו אין מקום להשיב על כל השאלות, אלא רק להציפן ולעורר את הדיון בהן. אבל פטור בלא כלום אין זה יאה כלפי הקורא שטרח והגיע עד הלום, לכן אביא דוגמאות אחדות לנשיקות רווחות בין ים סוף לים כנרת.
נשיקת דודה חוה: השם לנשיקה זו בא מניסיון אישי אבל הוא אוניברסאלי. בכל משפחה טובה יש לפחות דודה אחת גדולה, שופעת איברים, ששפתיה משוחות באדום בוהק, זו שהלנה רובינשטיין ואליזבת ארדן מייעדות עבורן את קו השפתונים בגוון אדום דם.
הדודה היא אישה חמה וטובת לב המביעה את רחשי שפתיה בהטבעתן על לחיי כל ילדי המשפחה שטרם עלו לתורה. החיבוק האוהב שלה משאיר אחריו לחי מרוחה בשני וניחוח בושם שממשיך ללוות את הילד למשך שבוע.
נשיקת הדוד הנייק: שוב השימוש בניסיון אישי מקל על הכללה מתבקשת. הדוד הנייק הוא בדרך כלל איש מבוגר, שכנראה כבר הפסיק לנשק את אשתו לפני שני עשורים לפחות, והוא מנצל כל אירוע חברתי משפחתי לנשק את הדור הצעיר במשפחה שנע מסביבו בחן.
הוא לא בוחל בכלה ערב חופתה או בחברותיה, שאותן אינו מכיר כלל, אך השמחה וההתרגשות באירוע החברתי שבו הוא נמצא, בר מצווה או ברית המילה, משמשות כעילה להביע את רגשותיו בהתחככות בצעירות נדיבות מחשוף ובנישוק אבהי מזויף. הנסיבות מאפשרות לו נגישות אל לחייהן של עלמות חן שטרם עמדו על קנקנו של הנייק המנשק הסדרתי.
נשיקת ה"ממוש" וה"ביוש": סדרות הטלוויזיה ודימויים סלבריטאים יצרו אצל הדור הצעיר הגדל במחוזותינו, מודל לדבק חדש, סמיך ולח המשמש אותם בכל מפגש בין ממוש לנשמה, מפגש המתחיל ומסתיים בגיפופים ובנשיקות בין בנות אותו מין ובין בני זוג משני המינים, תוך פליטת צווחות שמחה מדומות והארת פנים מלאכותית, לעניינינו: קריאות "היוש, ממוש" ונשיקות לחיים רבות, נשיקות פרידה וקריאות "ביוש".
ולסיום: פתחתי בפני הקורא הנאמן והמנשק, פתח ראשון וצנוע למחשבה אמיצה ועצמאית על מהות הנשיקה במקומותינו, חישבו על כך בפעם הבאה שתתנשקו או תנושקו.
התמונה
והמאמר
מירה תודה על תשומת הלב
נשיקה או אונס?
איזה ימים יפים היו
הצעירים של היום פחות מתלהבים מנשיקות והחליפו אותן בדברים הזויים
הנשיקה של חיים רמון.
נשיקות מתוקות מיין?