JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

זיקת היהודים לארץ ישראל (4)

"לבי במזרח ואנכי בסוף מערב"

זיקת היהודים לארץ ישראל (4) ד"ר יצחק דגני
ינואר 06
09:30 2017

בסדרת מאמרים זו אנו בוחנים ומאשררים את הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל, קשר שנשמר במשך אלפי שנים ומגובה בסיפורים שעברו מדור לדור ובממצאים היסטוריים ששרדו את פגעי הזמן. בפרקים הקודמים עסקנו בתחנות בסיפור של עם ישראל וארץ ישראל: תקופת האבות, תקופת ההתנחלות בארץ המובטחת אחרי השיבה מגלות מצרים, תקופת בית המקדש הראשון, חורבנו וההליכה לגלות בבבל. עברנו על שיבת ציון הראשונה ועל בניית בית המקדש השני, שעמד על מכונו בירושלים במשך 554 שנים, עד שירושלים נכבשה בידי הרומאים בשנת 70 לספירת הנוצרים. סיפרנו גם על נפילת מצדה, שלוש שנים לאחר מכן.

הרומאים טבחו ביהודים והקימו בארץ משטר חסות מדכא. 63 שנים אחרי כן פרץ בארץ מרד בר כוכבא. בשנת 136 לספירה הכניעו הרומאים את צבא המורדים של בר כוכבא, השלימו את הרס ממלכת היהודים והגלו את שארית הפליטה לרומא. בנקודת זמן זו מתחילה תקופת הגלות השלישית, והפעם באירופה. מיעוט קטן של יהודים נותר בגליל והמשיך לקיים חיים יהודיים בשפל המדרגה.

בעת הכיבוש הרומאי התחילה להתפתח בארץ הדת הנוצרית, והיא התפשטה דרומה והגיעה דרך עמק הנילוס עד אתיופיה. הנצרות התפשטה גם מערבה, באמצעות אניות על הים התיכון, והגיעה לרומא. הרומאים אימצו אותה ומשם, במשך מאות שנים, הגיעה הנצרות לכל רחבי היבשת והפכה לדת הדומיננטית באירופה, וכך נותרה עד ימינו אלה.

אצל היהודים, עם הכיבוש הרומאי ואובדן הממלכתיות התחילה תקופת התנאים והאמוראים. תקופה זו נמשכה כ-500 שנים, למעשה מתחילת ספירת הנוצרים עד בערך שנת 500 למניינם. ב-200 השנים הראשונות, בימי התנאים, המרכז היהודי הרוחני עדיין התקיים בארץ ישראל. אולם במשך כ-300 השנים שלאחר מכן, בתקופת האמוראים ובעיקר אחרי דיכוי מרד בר כוכבא, המרכז הרוחני בארץ ישראל התנוון ואילו המרכז בבבל הפך להיות המרכז החשוב. שם חובר התלמוד הבבלי, חיבור שהפך לקודקס היהודי המשמעותי וגבר על התלמוד הירושלמי.

אם בתקופת התנאים היחס לארץ ישראל בספרות התיאולוגית היהודית התרכז במצוות עשה ואל תעשה בארץ ישראל, הרי שבתקופת האמוראים, בבבל, התחילה להיווצר גישה חדשה. ברור ששיקוליהם של חכמי בבל היו שיקולים הלכתיים. אולם במערכת המצוות – בעיקר זו שקיימה זיקה לארץ ישראל, יותר מאשר בעניינים הלכתיים אחרים – אנו מתחילים להבחין בשיקולים הנובעים מאירועי הזמן. גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים שנוצרו בגולה השפיעו על חכמי בבל. על כן הלכות שנקבעו בימי האמוראים מתכתבות עם הסביבה והתקופה שבהן חי אמוראי זה או אחר.

לעניין הזיקה לארץ ישראל גורס ההיסטוריון ירמיהו מלחי כי בקרב התנאים רווחה ההשקפה כי הישיבה בארץ ישראל הייתה שקולה כנגד כל מצוות התורה. הוא מצטט מהתוספתא לאמור: "ישהה אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"מ (עובדי כוכבים ומזלות) ולא בחוץ לארץ בעיר שכולה ישראל". כיום אנו יודעים שבתקופה זו התגוררו בארץ ישראל רוב גדול של נכרים ושררה בה אווירה רומאית-הלניסטית. לכן יקשה על יהודי לקיים מצוות ולחנך את ילדיו לקיים אורח חיים יהודי. הגם שכך מורים חכמי התנאים ליהודי לדור בארץ ישראל כיוון שמצוות יישוב הארץ היא המכרעת.

לעומת זאת, בקרב האמוראים ניתן להבחין בשוני ביחס למצוות יישוב הארץ בין החכמים שישבו בארץ לבין אלה שישבו בבבל. ניתן להסביר את ההבדל הזה בגורל ההיסטורי של שני המרכזים הללו. אמוראי הארץ המשיכו בקו של התנאים ואילו אצל אמוראי בבל מבחינים בשינוי, והם מעגנים אותו בציטוטים מכתבי הקודש. למשל במסכת כתובות מזכירים אחד, רבי יהודה, שציטט מהתנ"ך כדלהלן: "בבלה יובאו ושם יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'" (ירמיהו כז, כב). בוויכוח עם רב אחר המשיך רבי יהודה והביא דברים כדלהלן: "השבעתי אתכן בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שיר השירים ב, ז). משמעות פסוק זה, המוכר בתיאולוגיה היהודית בשם "שלוש השבועות", היא: שישראל לא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות העולם ושעכו"מ הושבעו שלא ישעבדו את ישראל יתר על המידה.

נראה אפוא, כותב מלחי, שהמחלוקת בין גישת רבי יהודה לבין מתנגדיו הייתה בשאלה אם איסור העלייה בחומה ודחיקת הקץ, דהיינו שלילת הגלות ועלייה לארץ ישראל (כבר אז נקראה הגירה מהגלות לארץ ישראל "עלייה") חלה על יחידים, או שהיא הוראה גורפת וחלה על כלל ישראל. על פי אותו רבי יהודה חל שינוי שלילי ביחס לעלייה המונית ויישוב ארץ ישראל, כיוון שלא נמצא מצב פוליטי ומעשי שאפשר זאת. אותה התייחסות ממש אנו מוצאים כאלף שנים לאחר מכן ב"איגרת תימן" שכתב הרמב"ם בתשובה ליהודי תימן ששאפו (כן, כבר אז) לעלות לארץ ישראל ופנו אליו בשאלה בעניין זה.

בתקופת האמוראים, בד בבד עם התפשטות הנצרות באירופה, החלו המרכזים היהודיים ביבשת זו להתפתח ולהתעצם עד שהיא הפכה למרכז החיים של העם היהודי. יש עדויות שלפיהן ראשוני היהודים הגיעו לרומא עוד בתקופת החשמונאים ובימי שלטון הורדוס. כך משלהי המאה השנייה לספירה החלה הגולה היהודית האירופית להתפתח.

בשלהי המאה החמישית לספירה החלו שבטים טבטוניים לפלוש מצפון אל תוך האימפריה הרומית והביסו אותה. כאן נכנסה אירופה לימי הביניים, תקופה שנמשכה כאלף שנים. תקופה זו התאפיינה בפיאודליזם כצורת התנהלות חברתית ולחלוקה לממלכות ונסיכויות כשיטה פוליטית. בפני היהודים עמדו קשיים מסוגים שונים, הם סבלו מרדיפות על רקע כלכלי ודתי. אולם ללא כל ספק בעייתם העיקרית הייתה לשרוד כחברה מיוחדת בדתה ובמנהגיה. למרבה הפלא, קהילות יהודיות הצליחו להישמר במקומות רבים באירופה על אף הרדיפות והדיכוי. הקו התיאולוגי הדומיננטי ביותר בכל הקהילות הללו היה שמירת הקשר הרוחני עם המולדת ההיסטורית שלהם. בשל מצוקת העתים התפתחה אמונה חזקה בביאת משיח שיגאלם מהגלות, ישיבם לארצם המובטחת ויקומם את ריבונותם.

אמונה זו התבטאה בחיי היום-יום של היהודים. בתפילותיהם, בחינוך ילדיהם, בארגון חיי קהילותיהם, בלימוד תורה ותלמוד, בפנייה לכיוון ירושלים בעת התפילות ובהצהרה התיאולוגית המגולמת בתפילותיהם: "לשנה הבאה בירושלים".

אחתום פרק זה בסיפור מעשה שאותו חוויתי בעצמי. בשלהי שנת 1981 יצאנו במשלחת קטנה בת שלושה חברים לפורטוגל. היה זה כחמש שנים אחרי שהמשטר הצבאי הדיקטטורי בפורטוגל התפרק וממשלה אזרחית נבחרת עלתה לשלטון. ראש הממשלה הפורטוגזי הראשון היה הסוציאליסט מריו סוארש. הוא קשר יחסים דיפלומטיים עם ישראל. שגריר ישראל בליסבון בעת ההיא היה עו"ד דב מילמן, איש אמונו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין.

תפקידנו היה לבדוק אפשרויות בתחום חקלאי מסוים שהדיון בו חורג ממסגרת מאמר זה. צוות השגרירות הפגיש אותנו עם דוקטור פורטוגזי אשר שמו נשמט מזיכרוני. הדוקטור היה רופא וטרינר ראשי של המחוז המרכזי במזרח פורטוגל. האיש היה נלהב מאוד לפגוש אותנו ובפגישה הראשונה הציע שבמקום לצאת לעבודה נקדיש את היום הראשון לשהותנו במקום לביקור באתר היסטורי מסוים הנמצא על פסגת הר, במרכז אחוזה חקלאית גדולה השייכת זה דורות רבים למשפחתו.

שמחנו להיענות להצעתו. נכנסנו שלושתנו למכוניתו ויצאנו מליסבון מזרחה לכיוון הגבול הספרדי. אחרי כשלוש שעות נסיעה על כבישים ראשיים ירד המארח שלנו עם מכוניתו לדרך צדדית והחל מטפס בדרך עפר לכיוון פסגת הר. התבוננתי במפה שהייתה בידי וראיתי שאנו קרובים, כדי קילומטרים אחדים, לגבול הספרדי. בשלב מסוים נגמרה דרך העפר. המארח שלנו עצר את מכוניתו והזמין אותנו לטפס בשביל עזים אל פסגת הר. צעדנו בשורה עורפית כ-500 מטרים והגענו לפסגה.

על הפסגה התגלו לעינינו כתריסר בתי אבן קטנים שהיו מסודרים משני צדי דרך כבושה שרוחבה היה כחמישה מטרים. במרכז שורת הבתים המזרחית ניצב מבנה שהיה גדול מהאחרים. ללא אומר ודברים הנחה אותנו הווטרינר המארח, דרך משקוף עשוי מעץ ישן ומסוקס שהדלת כנראה נקרעה ממנו, אל תוך המבנה. התבוננו בפליאה עד שלפתע צעק נחום, הגבוה שבינינו: "חבר'ה, זה בית כנסת" (נחום גנץ ז"ל, אביו של הרמטכ"ל הקודם בני גנץ, היה אחד משלושת חברי המשלחת). פנינו אל הווטרינר, שהיה נרגש למדי ומיעט בדברים, ושאלנו: מה הוא המקום הזה? "שמו של המקום הוא Kashtel David", ענה האיש. בתרגום חופשי לעברית: טירת דויד.

נחום, שהיה מלא כרימון ביהדות ובהיסטוריה יהודית, בחן את המבנה והסביר לנו היכן היה מוצב ארון הקודש, היכן הייתה ממוקמת במת התפילה ואף הצביע על במה קטנה מוגבהת שעליה, לפי הערכתו, היה מקום מושבו של הרב או הגבאי. יצאנו מהמבנה ואז התגבר המארח שלנו על מבוכתו ובאנגלית טובה של אקדמאי פורטוגזי הסביר לנו מהו המקום הזה.

לדבריו השטח כולו שייך למשפחתו זה מאות בשנים. בעת גירוש ספרד הגיעה לאחוזה של אבות אבותיו – כך מתגלגל הסיפור במשך הדורות במשפחתו – קבוצה של פליטים יהודים. אחד מאבותיו העניק להם רשות להתגורר על פסגת ההר שבה ביקרנו, כיוון שהשטח לא היה ראוי לעיבוד חקלאי. עם חלוף הזמן היהודים הללו הקימו במקום כפר קטן והתפרנסו מעבודה חקלאית שכירה אצל שועי המקום. המקומיים כינו את הכפר היהודי הקטן "טירת דויד". כילד הוא עוד זכר יהודים שהתגוררו שם, לדבריו אחרי הקמת מדינת ישראל. באחד הימים הם נעלמו. אחד מהסבים שלו אמר שכנראה הם עלו לישראל.

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

9 תגובות

  1. לול
    לול ינואר 06 2017, 10:06
    אני אופטימי

    אני מאמין שגם אחרי חורבן הבית השלישי הזיקה תמשך!

    השב לתגובה
  2. גד
    גד ינואר 06 2017, 21:38
    צריך להתפשר למען השלום

    בסופו של תהליך אנו רוצים בשלום ולכן נצטרך להתפשר על שטחים בישראל.

    השב לתגובה
  3. שירלי
    שירלי ינואר 07 2017, 14:30
    מאמר

    המאמר הזה מנסה להכיל את המרובה ולהקיף הרבה מדי במעט מדי מילים. עדיף להתרכז בנושא אחד ולפצל למספר מאמרים. את נושא ראשית הנצרות באירופה למשל הוא סוקר בצורה חטופה ומאידך מקדיש לנושא האנוסים בפורטוגל אנקדוטה מעניינת אך לא מעמיק ומסביר על תופעת האנוסים בפורטוגל בכללותה כדי שהקורא יבין שבפורטוגל זה לא מקרה חד פעמי אלא תופעה רחבה הרבה יותר.

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני ינואר 07 2017, 22:53
      לשירלי

      תודה והערכה על תגובתך. אכן המאמר עוסק בנושא אחד – זיקת היהודים לארץ ישראל – וכיוון שיש חומר רב לכתיבה על הנושא הוא פוצל למספר מאמרים, ממש כפי שאת כתבת בתגובתך.
      לעומת זאת עניין הנצרות, כמו גם הסיפור של האנוסים בפורטוגל הם עניינים משניים במאמר זה. יכול להיות שראוי לכתוב עליהם בנפרד.

      השב לתגובה
  4. בנימין אוחנה
    בנימין אוחנה ינואר 08 2017, 01:51
    כן ירבו

    וואו! אנקדוטה מרתקת על פורטוגל, נשמח שתפיק עוד מרגליות מעין אלו
    יישר כח דר דגני.

    השב לתגובה
  5. נתן
    נתן ינואר 08 2017, 18:51
    מה ההסבר של כבודו

    שדוקא היהודים הכי קיצוניים בדתם ובאדיקותם הם אנטי ציונים ולא מפריע להם כלל לשבת בגולה?

    השב לתגובה
  6. שמעון בר
    שמעון בר ינואר 09 2017, 09:26
    הזיקה הטריטוריאלית היא במקום השני

    הזיקה הראשונה היא לדת היהודית. רוצים או לא ככה זה. העם היהודי שמר על קיומו גם כשלא היתה לו טריטוריה משלו.

    השב לתגובה
  7. יצחק דגני
    יצחק דגני ינואר 09 2017, 19:22
    לבנימין,נתן ושמעון

    לבנימין – תודה על הפרגון.
    לנתן – ההסבר הוא שבקרב היהודים, כמו בקרב כל קבוצה אתנית אחרת, יש חלוקי דעות. זה לגיטימי. מה קרה לחלק נכבד מאד מהקיצוניים האנטי ציוניים – אתה הרי יודע.
    לשמעון – אתה צודק.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור