JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

האסתטיקה של המוות

על תופעת טיפוח היופי של מנהגי הקבורה והאבלות

האסתטיקה של המוות צילום: lehava ofaqim via the PikiWiki
יולי 06
09:18 2017

המחשבות הבאות מלוות אותי שנים רבות עקב העיסוק שלי בפילוסופיה של האסתטיקה ביהדות. הן קיבלו תמריץ והועלו על הכתב מיד לאחר חנוכת היכל הזיכרון בהר הרצל ובעיקר לאחר מותה של לוחמת משמר הגבול הדס מלכא זצ"ל, שנפלה בקרב נגד מחבלים, לא הרחק מביתי, בשער שכם שבירושלים.

מדוע אנו מטפחים את בתי העלמין הצבאיים יותר מאשר האזרחיים? זוהי אחת השאלות מני רבות המעמידה על שולחן הדיונים את הצורך של אלו החיים לשוות למוות של יקיריהם אופי של יופי. בבתי העלמין הצבאיים יהיו קבורים על פי רוב חיילות וחיילים צעירים לעומת אזרחים מבוגרים יותר במקומות אחרים. החיילים הצעירים איבדו את חייהם תוך כדי קרב עטור תהילה או תוך כדי שליחות למען ביטחון המולדת, למען עמנו האהוב ולמען ארצנו היפה. אזרחים מתים מזקנה או בשל מחלה או בשל חידלון תפקודי.

לעיתים כרוך תהליך הדעיכה באובדן צלם אנוש – הגופני והמנטלי. תהליך זה מותיר בזיכרוננו תחושת ניוול נוראית. לעומת זאת, אנו זוכרים את החייל הצעיר, יפה הבלורית והתואר, שזיו עלומיו עודנו קורן בתודעתנו כל אימת שאנו נזכרים בו. הוא מסיים את חייו באביב נעוריו ומותיר אחריו תמונות המפעימות את כל רואיהן.

על אזרח שנהרג בתאונת דרכים אנו נוהגים לומר שהוא מת לחינם. כאשר חייל נהרג, אנו טורחים למצוא טעמים נכבדים והצדקות נשגבות למחיר הכבד. טעמים אלו עושים את הסתלקותו מאיתנו נאה ומוערכת יותר. בחוגים דתיים נוהגים לצטט את הפסוק הבא כמעין הסבר לשאלה הקשה, מדוע בחר הקב"ה לקטוף את הנערים: "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" (שה"ש ו, ב). האל אוהב את הצעירים הנאים בעיניו כשושנים. אנחנו מגייסים את מיטב מקורות התרבות כדי להעניק נופך אסתטי לתופעת מותם של צעירים בשליחות האומה. כך יוצא שנדרשים לפחות שני מרכיבים לאסתטיקה של המוות. הראשון, הוא הגיל הצעיר והמראה הנאה של המת. השני, הוא הנסיבות המעולות שבגינן בחר להקריב את חייו.

תופעת האסתטיקה של המוות איננה מיוחדת לעם ישראל וגם לא לעת המודרנית. אנשי כל התרבויות בוחרים, לפי דרכם, לשוות הוד והדר למות יקיריהם. כולם מבכרים את המוות הנאה על פני המוות המכוער. יצירות ספרותיות, קולנועיות ואומנותיות אין-ספור הוקדשו לגיבורים ספרותיים, שנהגו בגבורה חברתית או מלחמתית, שנהגו בתעוזה ונכונות ללכת עד קצה גבול החיים.

הפילוסוף היווני הדגול אריסטו מתאר את אופיו של אמיץ הלב כך: "יותר מכול, מטיל המוות אימה; שהרי הוא הקץ… אולם גם לא כל מיתה, בכל המסיבות, תיראה כעניינו של אמיץ-הלב. למשל, לא זו שבים או זו שבמחלות. אם כן, איזו היא עניינו? הרי ודאי זו שמתרחשת במסיבות הנאות מכול; והיא מיתת הלוחם הנופל בקרב; שזו מתרחשת בסכנה הגדולה והנאה ביותר; ואת העובדה הזאת תואם אותו כבוד שנוהגים לחלוק לחללי המלחמות… בצדק ייקרא איפה 'אמיץ-הלב' מי שחסר-פחד הוא נוכח המיתה הנאה" (אתיקה, ליבס 71–72). וכפי שנכתב במקורות שלנו: "לזה נאה להיקרא גיבור" (מגילה כז ע"א).

מתן כבוד למתים, משמעו להעלות על נס את סיפור הנסיבות שבהן מתו ואת הערכים שלשמם נלחמו. אנו מספרים באופן נאה את סיפורם. גם הגמול המועט שניתן להם: הטיפול בצורכי המת, ההלוויה, טקס האשכבה, ההספדים, הקבורה וטיפוח המצבה, כולם על טהרת האסתטיקה. יהדות ארץ ישראל איננה נוהגת לקבור בארון, עם זאת חיילים נקברים בארונות עטופים בדגל המדינה (לא אכנס כאן לסיבות, אבל גם הן אסתטיות לחלוטין).

הטקסים המוקפדים, הלבוש המכובד, הצעידה המסוגננת ועוד מרכיבים טקסיים רבים מיועדים ליצור טקס נאה בעיני הסובבים. ההספדים נכתבים תוך מאמץ ספרותי ונישאים ברגש רב. אנו בוחרים להדגיש את יפי מעשיהם של המתים והקהל יוצא מגדרו ככל שהמעשים יפים יותר. אנו מניחים זרי פרחים מהודרים על חלקת הקבר הטרייה, ובבוא העת מקימים מצבת זיכרון נאה ככל שניתן.

באזכרות אנו נוהגים לשטוף את המצבה, כדי שתיראה רעננה יותר. חשוב לנו עד מאוד שפני הדברים ייראו יפים באופן ההולם את יופיו של יקירנו. בתלמוד מתועדים כמה הספדים על טובי החכמים. כאשר נפטר רבי זירא, פתח הספדן ואמר: ארץ צבי גידלה שעשועיה. אוי נא לעיר רקת, כי אבד כלי חמדתה (לפי מגילה ו ע"א). במעט מילים שם הספדן דגש על יופייה של האבידה. כך דרכו של תלמוד וכך דרכו של האדם.

לעומת זאת, לפי המסורת היהודית, עלינו, האבלים, לפגום באסתטיקה של עצמנו. קריאות כמו "נפלה עטרת ראשנו", מנהג קריעת הבגד, איסור התספורת והתגלחת, הישיבה על הקרקע, כל אלה באים להדגיש את מצבו העגום של האבל. מצבו העגום צריך להיות בולט לעין כול באופן פיזי, וכל מי שבא להמציא לו תנחומים נחשף לתמונה הבלתי אסתטית הזאת. כך נחשפות פניו המכוערות של המוות ויש בכך משום ריסון פולחן האסתטיקה שלו. עם זאת, יש לציין כי בתרבויות המערב שונים הם פני הדברים. הלבוש המפואר של האבלים בשעת ההלוויה לא נופל מזה של מסיבות חתונה או נשפים חגיגיים אחרים.

דוגמאות לנסיבות של מוות מכוער לא חסרות במקורותינו. כדי שלא להעכיר את רוח הקוראים אביא רק דוגמה אחת. בפרשת הקללות שבתורה, מתאר האל את הנוראות שיבואו על הפושעים: "יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם וּבַטְּחורִים… בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב". לא רק הנסיבות מכוערות אלא גם היחס לגופת המת: "וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ, וְאֵין מַחֲרִיד" (דברים כח בדילוגים). אדם סביר לא רוצה למות, אך אם נגזר עליו בוודאי שאיננו רוצה למות ממחלת הטחורים או השיגעון.

נסיבות הפוכות לגמרי, מפוארות ביותר, אנו מוצאים בקינת דוד: "מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים, קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר, וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם… מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ… אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה, צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד… אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים, וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה" (שמ"ב א, כב-כז). כאן מדובר במות גיבורים, שגבורתם ראויה לשיר, לשבח ולהלל. אויבי ישראל של אותה העת ביקשו לפגום באסתטיקה של מות המנהיגים: "וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל… וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ… וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן" (שמ"א לא, ח-י). בסופו של דבר אנשי יבש-גלעד מסירים את החרפה הזאת מישראל. הם מבינים שמות גיבורים צריך להיות נאה יותר ומכובד יותר.

לאסתטיקה של המוות נודעת חשיבות חינוכית רבה מאוד. מנהיגים, מפקדים ומחנכים מעלים על נס את מעשי הגבורה החברתיים או הצבאיים, ומבקשים לחנך לאורם את תלמידיהם ופקודיהם. זוהי כל מטרת שיעורי מורשת הקרב של צה"ל, ויש להניח גם של צבאות אחרים. כאשר נערכת הלוויה של חייל או אזרח, נושאים הספדים ומדברים בשבחו של המת. תשומת לב כל הנוכחים מסורה לדוברים "ציפור לא צווח ועוף לא פורח… הבריות לא מדברים אלא העולם שותק ומחריש" (שמו"ר כט, ט). בשעה זו ניתן להעביר באופן היעיל ביותר את שיעור הערכים הנאים ביותר בעיני החברה. ככל שהערכים נאים יותר, כך מתפעם לב הנוכחים וכך מטביעים בעומק תודעתם את המסרים החינוכיים. אינני רוצה להיכנס כאן לסוגיה חברתית אחרת הנוגעת למניפולציות דתיות, חברתיות או פוליטיות שניתן לעשות בעתות גורל שכאלה.

גם לתקשורת האלקטרונית תרומה רבה למפעל האסתטיקה של המוות. צלמים ועורכים מקדישים תשומת לב עצומה לתמונות שיטלטלו כמה שיותר את הצופים. תמונות המת משעותיו היפות, בעיקר פורטרטים מלאי חיים, ישודרו חזור ושדר. אישה צעירה המספידה את יקירה תזכה לזמן שידור ארוך יותר ולמיקוד הצילום בפניה למשך זמן. תמונות ילדים עצובים המכמירים את הלב יוצגו בהדגשה רבה. המוות והאבלות מצטלמים יפה. ישנו הסכם בלתי כתוב שבו עורכי העיתונות יספקו את התמונות האלה בשפע והציבור יצרוך אותם בתיאבון רב.

את אחד השירים היותר נוגעים אל הלב שמעתי מפיה של הזמרת היוונייה סוֹטִירִיָה בֵּלוּ לפני שנים רבות (Ένας αλήτης πέθανε ): "אביון אחד גווע בגן, שבכיכר העיר. לא דמע ולא החסיר פעימה איש מאיתנו. הייתכן, הייתכן שכך, לאן הגענו. זהו פרצופה של החברה הנפשעת שלנו". זה לא מוות שמצטלם היטב, ועל פי רוב אין עניין לצופים להעכיר את רוחם בתמונות כאלה בשעה שהם חוזרים מהעבודה ומסבים לארוחת הערב בחיק משפחתם. יש דבר אחד, שהצופה מוכן להקריב למענו את הנוחות, זהו המוות האסתטי.

בבואנו לתאר את האסתטיקה של המוות, אין כוונתנו להמליץ על מות גיבורים צעירים כלל ועיקר. הדיון הוא, מדוע, לאחר מעשה בלבד, אנו טורחים כל כך לשוות למעמד נופך אסתטי. על מוראות המלחמה, זו המייצרת לנו גיבורים רבים, נכתב לא מעט. אחת הדוגמאות המובהקות ביותר להסתייגות ממנה מצאתי במכתם של שמואל הנגיד, שבימי הגלות היה שילוב נדיר של רב, משורר, קצין בכיר וג'נטלמן. במחילה מאדוני המשורר, שיניתי מילה אחת שהיום לא מקובל לאומרה: "קְרָב דּוֹמֶה בְּרֹאשׁוֹ אֶל יְפֵהפִייָה, אֲשֶׁר כָּל אִישׁ לְשַׂחֵק בָּה יְאַוֶּה. וְסוֹפוֹ כִּמְכוֹעֶרֶת מְאוּסָה, אֲשֶׁר כָּל שׁוֹחֲרָהּ יִבְכֶּה וְיִדְוֶה" (מהד' טובה רוזן, 192).

על המחבר / המחברת

יעקב מעוז

יעקב מעוז

עורך מדור: דת ואמונה. ד"ר, יו"ר הוועד לתחיית הלשון הארמית. מרצה ליהדות והחברה הישראלית. סופר ומשורר, מחבר הספרים "צדק פואטי" ו"אלוהים, אהבה ואסתטיקה". מנהל פתוח תכנים בחברה למתנ"סים. חבר הנהלת תנועת "תיקון". מנחה אירועים וטקסים.

3 תגובות

  1. נ
    נ יולי 08 2017, 13:07
    רויו ודמותו של אדם לא נעלמים עם מותו

    היפרדות נאותה ותזכורות מכובדות יעצימו את מעשיו וזכויותיו של כל אדם.

    השב לתגובה
  2. י.
    י. יולי 09 2017, 17:40
    דוקא בדתות אחרות יודעים להדר המוות

    לא ביהדות

    השב לתגובה
  3. אהרון פוגל
    אהרון פוגל יולי 10 2017, 12:21
    מאמר טוב

    מחייב מחשבה

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!