JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

שתי אצבעות

הדבר המדויק והמזוקק מחזיר אותנו הביתה אפילו ברגעים הקשים ביותר

שתי אצבעות צייר: חיים מגדלי ז"ל
מרץ 21
10:30 2014

הכותרת יכולה להזכיר לנו נשכחות. לבנון, מלחמה, הרוגים ופצועים. שירים וסרטים. או אולי דווקא משהו מעושן יותר, מטורלל יותר, משהו שיצליח להשכיח את כל הזוועה. אבל ׳שתי אצבעות׳ אלו רחוקות כל כך מהעבר ספוג העשן והירי.

המקור הוא מאיטלקית. ׳דואה דיטה׳. הכוונה להדגים כמות של שתי אצבעות, שהן בערך 2–3 ס״מ של… קפה. אותו נוזל שחור, שכאשר הוא איכותי, ניחוחו המשכר לבדו יכול לגרום לך לקום סוף סוף מהספה ולהתחיל לצעוד. ולצעוד וללכת עוד ועוד. עד הקפה הבא.

אבי, יהודי איטלקי, נולד בליבורנה – עיר נמל בחבל טוסקנה אשר באיטליה. שתיית קפה הייתה חלק בלתי נפרד משגרת היום שלו ושל שלושת אחיו הגדולים. טקס פולחני כמעט שנערך מדי יום לאחר ארוחת הצהרים. אמי, אשר מוצאה מהולנד, נשואה לאבי שישים ושמונה שנים. עם הזמן התרגלה למשפט האלמותי: ״דואה דיטה די קפה״. ומיד היה מתנהל אותו טקס של הכנת הקפה ושתייתו, תוך כדי מצמוצי שפתיים המלווים את לגימת המשקה.

כשהייתי ילדה, מתוך רצון לעזור, הצעתי לא פעם להכין את הקפה של אבי. אבל הוא דחה שוב ושוב את ספלי הקפה שהגשתי לו. אבי היה מביט בספל המלא על גדותיו, וטוען שזה ספל מרק ובשום אופן לא קפה הראוי לשתייה. עם השנים השכלתי ולמדתי להכין את הקפה בדיוק במידה הרצויה, דהיינו ׳שתי אצבעות׳.

בימים אלו אבי מאושפז בבית חולים. מחלקה פנימית, אינפוזיה לווריד, אינהלציה, כדורים, קתטר, מנת דם. ובין לבין אוכל. אוכל של בית חולים. הוריי, שניהם בשנות התשעים שלהם. אבל מי סופר. הרי אומרים שתשעים זה השבעים החדש. יושבים השניים ואוכלים את ארוחת הצהרים של בית החולים. מרק. פירה קציצה וגזר או אורז שניצל ושעועית או דג פירה וגזר. לקינוח רסק תפוחים. שניהם אוכלים בתיאבון עצום. ניצולי שואה? בוודאי. מי יודע מתי זו ׳הארוחה האחרונה׳.

שניהם קטנים. אבי הולך לאיבוד במיטה הענקית המשוכללת שעולה ויורדת ונעה קדימה ואחורה, רק הושט היד וגע בה. הוא נהנה מכל ביס. אמי, שגם היא קיבלה מנה, יושבת לצדו, מגש פלסטיק על ברכיה, מלקקת את השפתיים: ״ממש אוכל של מלון חמישה כוכבים״. ומסבירה: ״כל אחד מקבל מה שהוא אוהב. ואיזה מבחר של מנות יש כאן. יוצא מן הכלל״.

אני, מפונקת שכמותי, מעדיפה לצום ולא לנגוע באוכל הזה. אמנם נולדתי אל תקופת הצנע, אך בבית לא חסר דבר. מפונקת כבר אמרתי. והוריי נהנים ומחייכים, משתפים את כל הסובבים בהנאתם, מציעים ממגש האוכל למי שרק חפץ.  בכלל, הוריי אנשים יוצאים מן הכלל. לא מתלוננים. מודים ללא הפסק לצוות הרפואי – מהרופאים ועד אחרון המנקים. בפרפראזה על דברי אלדוס האקסלי: ״עולם ישן מופלא״. כן. זה עולם הולך ונעלם של אנשים שנולדו בתחילת המאה שעברה, ואחרי כל מה שעברו יודעים להעריך את הערך החשוב ביותר. את החיים.

מתוך אותם חיים של כאוס, אנדרלמוסיה, אפשר לומר אפילו השפלה איומה שאליה נקלע אדם הנתון במצוקה נוראה כאשר גופו בוגד בו זה מכבר. מתוך אותו עולם הזוי, אשר בו הצוות הרפואי עושה ימים ולילות מעל ומעבר (וזו בהחלט אינה קלישאה) כדי להקל ולו במעט על הסבל של החולה, סבל אנושי בלתי נתפס. מתוך אותה אפלה אני שומעת את קולו של אבי. חלוש וקטן אך עם זאת ברור ותקיף: ״דואה דיטה די קפה״. זה היה כמו נס חנוכה, אבל בלי כל השמן.

בלי סבלנות ועם המון רצון  אצתי רצתי במורד המדרגות שלוש קומות למטה. כמעט שעליתי על עגלת הקפה של בית החולים.

״אספרסו בבקשה״, השפרצתי את המילים קצרת נשימה.

״קצר או ארוך?״ שאלה הבחורה שמאחורי דלפק העגלה.

״קצר״, עניתי, ״ממש קצר. לא יותר משתי אצבעות״. הדגמתי לה בידי את הכמות המדויקת.

הקפה הזה, שהיה מדויק במידתו, בעל ניחוח ארומטי טוב והגיע בדיוק בזמן, אחרי ארוחת הצהריים, היה כמו מים המשיבים נפשו של אדם צמא במדבר. דמעות של אושר עלו בעיני אבי, ומלמולי תודה בפיו: ״ממש כמו בבית״.

״ממש כמו בבית״. כמה פשוט. כמה מעט. אין צורך ביותר. ׳שתי אצבעות׳ שעשו את כל ההבדל.

                                                                                               _____________________

חיים מגדלי ז"ל

28.11.1921-13.3.2014

נולד בשם ויטוריו דלה טורה בעיר ליבורנו אשר בטוסקנה, איטליה. ממייסדי מושב מכמורת. עבד כדייג על ספינת דייג ולאחר מכן כמדריך חינוכי בבית הספר "מבואות ים". כתב הומורסקות וצייר.

על המחבר / המחברת

Avatar

מרגלית ליפמן

בוגרת אמנות, תאטרון וקולנוע, אוניברסיטת ת"א. הוציאה לאור את ספר הילדים "פעם".

13 תגובות

  1. שיר
    שיר מרץ 21 2014, 10:51
    מרגש

    מרגש ממש!

    השב לתגובה
  2. ציפי גדיש
    ציפי גדיש מרץ 21 2014, 11:54
    מרגש

    זה מוות בנשיקה.
    אדם מתכנן , אלוהים צוחק והאדם כותב את ספור חיו.

    השב לתגובה
  3. רוני
    רוני מרץ 21 2014, 12:35
    דמעות

    קורא, פעם חמישית, וחושב על האיש המדהים.

    השב לתגובה
  4. בלהה מורנו
    בלהה מורנו מרץ 21 2014, 14:19
    כמה מרגש

    תמיד יש חדש בהיסטוריה של ההורים שלא סופר עליה ,הוריך שהם נוף ילדותי ,מיוחדים במינם ומרגשים.

    השב לתגובה
  5. simbalip
    simbalip מרץ 21 2014, 16:17
    מרגש עד דמעות

    כל מילה חקוקה בסלע. פשוט מרגש ונכון כל כך. להעריך את החיים וכל רגע שאנחנו בקו הבריאות.

    השב לתגובה
  6. עפרה
    עפרה מרץ 21 2014, 17:25
    מוכר לי מהילדות המשותפת שלנו.

    נהנתי כל כך מהמאמר המשובח.
    נפלא ומשעשע . כמו טויו עצמו עם חוש ההומור המיוחד והאיטלקיות שכל כך הרשימה אותי תמיד. עכשיו אני מבינה למה אני מכורה לקפה. ההורים שלי שתו תה.

    השב לתגובה
  7. דנדי
    דנדי מרץ 22 2014, 11:36
    תודה

    בבה איזה יופי של פוסט. מרגש עד דמעות ומעלה ניחוחות של פעם ממכמורת הישנה שבה הכרנו את כולם ובינהם כמובן את שוש וטויו שכמו שתיארת תמיד מרוצים ושמחים.

    השב לתגובה
  8. Yonni
    Yonni מרץ 26 2014, 16:24
    Thank you

    Baba,
    How beautiful, sensative and personal. May we all manage to satisfy our parents just before our goodbuys …

    השב לתגובה
  9. מרים קריזמן
    מרים קריזמן אפריל 09 2014, 16:42
    אבא שלך...

    שמעתי, כאבתי והתרגשתי לקרא.
    מצטערת על שתי אצבעות הקפה שאבדו לכולנו… מבוגרים יותר ופחות.
    חיבוק.

    השב לתגובה
  10. `Emanuele Benzimra Livornese
    `Emanuele Benzimra Livornese יוני 26 2014, 20:26
    מרעיד את נימי הלב

    אשריו שזכה לבת כמוך!

    השב לתגובה
  11. שמואל
    שמואל נובמבר 01 2014, 17:02
    מרגש

    פילח את ליבי

    השב לתגובה
  12. מאיר ניצני
    מאיר ניצני ינואר 13 2018, 14:49
    לזכרום של מגדלי

    חיים היה מדריך חינוכי שלי במשך 3 שנים בבית ספר מבואות ים 63 -66
    זוכר את טוב ליבו ונועם הליכותיו .

    מאיר ניצני

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור