JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

הראשון הוא לא חודש ינואר

הארעיות של סוכות והנצחיות של עם ישראל

הראשון הוא לא חודש ינואר צילום: פלורה בן-עמרם
אוקטובר 09
09:30 2017

העיתונאי רוגל אלפר כתב פעם בעיתון "הארץ" ש"ארוחות החג בפסח ובראש השנה מהוות את האירועים המשפחתיים החשובים ביותר בלוח השנה העברי, בקרב יהודים בישראל וברחבי העולם – חילוניים ודתיים. אבל סוכות?! החג הזה בצמוד לשמחת תורה, נחגג כאן בחופש אימתני, שמשתרע על פני כעשרה ימים. סוכות מצוין כאן באופן לא מידתי, שלא משקף את מעמדו המינורי בהוויית האומה. החילונים לא צריכים את סוכות. בשביל חקלאות יש את שבועות ובשביל יציאת מצרים את פסח. סוכות מיותר מבחינתנו והחופש שבא איתו הוא מטרד אמיתי. קיומו בלוח החופשות הוא סממן של כפייה דתית, שלא משרתת את צרכינו…".

רוגל אלפר צודק לגמרי, מבחינתו. הוא מקבל את לוח השנה העברי בלי אלוהים. את פסח הוא מסכים לקבל בגלל יציאת מצרים ואת שבועות בגלל עולם הטבע. כעת נתקענו עם סוכות. אם לא מבינים שיש משהו מיוחד בעם היהודי ובתורה, קשה מאוד לקבל שהמדינה הזאת היא מדינה יהודית. זה לא מקרי שצעירים רבים מחפשים את עתידם מעבר לים. זה לא מקרי שאותו רוגל אלפר עצמו כתב באותו עיתון עצמו בהזדמנות אחרת: "ישראל לא שווה את המחיר שהיא גובה מאיתנו […] איני יכול להצדיק בפני ילדַי את המשך החיים כאן. ישראל היא מקום מסוכן, שלוקח מהם הרבה יותר ממה שהוא נותן, מסיכות שאינן מקובלות עלי". מה אפשר לענות ל"אלפרים" שלא מבינים למה הילדים שלהם לא לומדים שבוע וחצי בגלל חג סוכות ושלא מבינים למה להישאר כאן בארץ הזאת? התשובה פשוטה. אין מה לענות. התשובה שלי מגיעה ממקום שהם לא מוכנים לקבל. אין מה לשכנע ואין מה לכעוס. מהזווית שלהם הם צודקים. אם אין כאן משהו מיוחד, מה יש לחפש כאן?

ובאמת, כדאי להבין – מה ייחודו של לוח השנה העברי? בדתות ובתרבויות אחרות החגים, המועדים והזמנים לא קשורים למעשיו של האדם. בלוח השנה העברי האדם הוא הקובע מתי ראש חודש על פי גרמי השמים ומולד הירח, ומשם מתחיל כל לוח השנה העברי לשנה זו או אחרת. עם ישראל יוצא ממצרים מעבדות לחירות ובשעה זו הוא חייב לתת משמעות מיוחדת לזמן שבו הוא הופך מקבוצת עבדים נמלטים לעם. החירות מתבטאת בראש ובראשונה בשליטה של האדם על זמנו. הזמן מקבל משמעות על פי התוכן, ואת התוכן האדם יוצק לתוכו. כל שנה אנו זוכרים את יציאת מצרים, שבמהלכה נוצרנו עם, הנתבע לשלוט על זמנו ולהעניק לו משמעות. הנוצרים מתחילים את שנתם באחד בינואר. בכל תחום עסקי אנו נדרשים לציין את התאריך הלועזי. אך בחגי ישראל ניתנת לנו ההזדמנות לשלוט על הזמן שלנו כעם ולהוכיח שאנו ראויים להיות עם, לא ככל העמים. ואין כאן אמירה מתנשאת או מתבדלת. זוהי אמירה שצור מחצבתהּ הוא דתנו השונה מכל הדתות, שמכתיבה לוח שנה שונה מדתות אחרות. עוד לא שמעתי בחיי מוסלמי אחד שיתלונן על חודש שלם של צום הרמדאן, שאין תאריך קבוע לתחילתו, ועוד לא שמעתי בחיי נוצרי אחד שיתלונן על חודש שלם של הכנות, פקקים, תורים והוצאות ענק לקראת השנה הנוצרית החדשה. שלושת החגים שלנו – סוכות, פסח ושבועות – מהווים מקשה אחת, ואין זה עומד בלי זה. אין חירות לאומית (בפסח) ללא חירות רוחנית (בשבועות, חג מתן תורה) וללא חירות חומרית בסוכות.

מדוע חירות חומרית? כי בדרך כלל אדם יוצא מביתו עם בוא האביב ומתכנס אל ביתו-מבצרו עם בוא הסתיו, כאשר רוח קרירה נושבת ומבשרת על החורף הקרב. והנה דווקא בסתיו אנו נדרשים להחליף את בית-הקבע שלנו לבית ארעי, שהופך במשך שבוע לבית-קבע: אוכלים, ישנים וגרים בסוכה, שבוע ימים. חג הסוכות הוא החג היחיד שאנו חוגגים מחוץ למסגרת הביתית. בחוץ, בטבע, כמו אנשים חסרי בית. להרגיש את החום, להרגיש את הקור ולהבין כמה אנו משועבדים לצרכים הפיזיים הבסיסיים שלנו וכמה אין אנו יכולים בלעדיהם, אף לא לשעה אחת. בעולם המודרני כולם חותרים "להגיע לדירה". להיות בטוחים שיש לנו דירה קבועה, עבודה קבועה, רכב קבוע ועוד. היציאה מהבית היציב שלנו, אשר נקנה במיטב כספנו ובעינינו מסמל שהגענו "אל המנוחה ואל הנחלה" – היציאה ממנו אל הסוכה הרעועה והארעית מטרתה לאפשר התבוננות על כל המרוץ אחר הקביעות. רק אז יהיה לנו קל יותר להבין את אלה שבאמת אין להם. רק כאשר נתבונן בכוכבים מבעד לענפי הסכך נקבל קנה מידה ונבין את הקטנוּת שלנו בהשוואה לעולם האדיר העוטף אותנו. זו סדרת חינוך המלמדת אותנו שאין בעולם "יציב וקבוע", כמה חסרי יציבות הם חיינו וכמה תהפוכות ושינויים עוברים הפרט והכלל. כל ניסיון להיאחז בדברים הגשמיים והחומריים מתגלה כחסר תוחלת. כמו ילדים הבונים ארמונות חול על שפת הים וגל אחד מפרק להם את כל עבודתם. הצל בסוכה צריך להיות מרובה מהשמש שחודרת לתוכה, ומה בחיינו חולף מהר יותר מהצל? על כן יובן גם מדוע נקרא חג הסוכות "זמן שמחתנו". אין שמחה גדולה מזו של אדם המגיע לשלווה ולרוגע ממרוץ החיים, מהרכושנות והחמדנות, יושב בסוכה הארעית ומהרהר בדברים החשובים באמת בחיים: ההשקעה במשפחה, בעזרה בבית, בחינוך הילדים, בשיפור המידות, בשיבה אל הפשטות ואל הטבעיות. מרוץ החיים ולחציו לוקח אותנו למחוזות של מחלוקות, שנאות, כעסים וקנאות, ובלהט המרוץ אנו שוכחים לפעמים: בשביל מה נולדנו? בשביל מה אנו חיים? מה תכלית חיינו? אין כמו חג הסוכות לסייע לכולנו לחשב מסלול מחדש ולהגדיר מחדש את היעד הסופי.

קראתי פעם קטע שכתב הזמר אהרון רזאל על פועל ערבי שעבד בשכונתו, שכונת נחלאות בירושלים. הוא הגיע לסלע קשה ועם הקונגו חפר וטרטר כמה ימים ולא הצליח לשברו. תוך כדי שיחה קלה עם רזאל אמר לו: "אצלנו קוראים לסלע כזה 'מיזה יהודי' – סלע יהודי, על שם עקשנותו". ומוסיף אהרון רזאל וכותב שאותו פועל ערבי לא התכוון לשם גנאי, אלא אמר בפשטות שיהודי אצלם זה סמל לעקשנות. של התמדה. יהיה בזוי ונרדף אבל לא יתייאש. גם בספר "המלחמה בסלמנדרות" מאת הסופר הצ'כי קארל צ'אפק תופתעו לגלות תוך כדי קריאה את הביטוי: "הוא היה דבוק לסלע בחוזקה, כמו יהודי לאמונתו". המתרגם העיר שזהו פתגם נפוץ בצ'כית המציין חיבור חזק ועיקש בין שני דברים. מחמאה שכזו מפי סופר לא יהודי היא דבר נדיר. צפוי יותר לשמוע ביטוי בנוסח "דבוק בחוזקה כמו יהודי לכספו". הביטוי המתייחס לעקשנות מתאר היטב את התכונה הבולטת שלנו – האמונה, שבזכותה התקיים עם ישראל אלפי שנים בשעה שאימפריות גדולות לא שרדו. לפעמים קמים בתוכו אנשים מפקפקים האומרים: "מי אמר? תוכיח!", אבל ברוב המקרים אנו ממשיכים להאמין ולקיים גם ללא הוכחות.

בתפילה שנזכה לחג שמח בסוכה תחת מעטה הכוכבים. גם ל"אלפרים" חג סוכות שמח. שנזכה כולנו לשבת בסוכת שלום שיש בה מקום לסמליותם של כל ארבעת המינים. חיבור לשורשים ולזהות יתרום לחיבור לארץ ולטבע. 70 שנים אחרי הקמת המדינה, ישראל מבררת את תרבותה. האלפרים ואני שונים, יש לנו עמדות שונות והשקפות עולם מנוגדות, אבל אסור לנו לוותר על הזהות המשותפת. זו ששמרה עלינו אלפי שנים כעם אחד מאוחד.

על המחבר / המחברת

ניצה דורי

ד"ר, המכללה האקדמית הדתית לחינוך "שאנן", חיפה.

3 תגובות

  1. אילת מינץ
    אילת מינץ אוקטובר 09 2017, 12:21
    אני אוהבת את החיוביות

    ואת האופטימיות שלך

    השב לתגובה
  2. מביטה מן הצד
    מביטה מן הצד אוקטובר 10 2017, 16:06
    האמונה כבודה במקומה מונח כמובן

    אבל עם ישראל גלה כבר פעמיים מארצו וידע שואות. אם לא רוצים שזה יחזור צריכים כאמור אחדות והבנה פנימית.

    השב לתגובה
  3. כואב
    כואב אוקטובר 13 2017, 03:24
    החג מאחורינו

    אפשר כאב לחזור ולריב ולהתפצל ולנסר הענף עליו אנו יושבים

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

שדות חובה מסומנים *

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!