JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

שלום מעמדה של חוסן

תשובה לתגובתה של נעמה מורן, "האם לנצח תאכל חרב?"

שלום מעמדה של חוסן תמונה: Orikrin1998ikimedia commons
נובמבר 17
19:30 2017

לא מכבר פרסמתי מאמר על ניסיון הפיוס בין חמאס לבין פת"ח שנועד לכישלון, ועל הקשר שלו לניסיונות התיווך בין הפלסטינים לישראל. חלק מהתגובות, כגון זו של נעמה מורן, נשאו מסרים שאפשר לסכמם במילים הבאות: "האם לנצח נאכל חרב?", "מקבלים את הגזירה?". מאמרי הפעם נועד להשיב לשאלות הללו, הצפות מדי פעם בפעם. אפשר שהאופן שבו הצגתי את המציאות כפי שאני מנתח אותה, אינו אופטימי, אך לדעתי עדיף להתייצב נכחה אל מול המציאות מאשר לשגות באשליות שתוצאתן עלולה להיות קשה עוד יותר. אך לא לדכדוך התכוונתי אלא למעשה.

אף ששלום הוא משאת נפש נאצלה בפני עצמה, צריך לזכור שהשלום הוא אחד האמצעים להשגת מטרה עליונה יותר – המשך קיומה של מדינת ישראל בארץ ישראל לדורות רבים ככל האפשר. אולם שלום לא ניתן להשיג באופן חד-צדדי, ומימושו תלוי, במקרה שלנו, בעיקר ברצונו של הצד השני. נכון לעכשיו הצד השני אינו מגלה נכונות, אם בכלל, וכל עוד הוא מצהיר על כוונותיו ל"שחרר את פלסטין מהנהר ועד הים", שמשמעותן חיסולה של הישות הציונית במזרח התיכון, הרי שמתחייב מכך שלצד החתירה לשלום, יש לאחוז באמצעים נוספים שיבטיחו את השגת המטרה העליונה.

התייחסותה של תרבות המערב לכוח היא אמביוולנטית, ואילו תרבות המזרח התיכון המקומית מייחסת לכוח חשיבות רבה, ורואה בכוח תנאי הכרחי להישרדות. מכאן, כל עוד אלו השואפים להשמדת ישראל מזהים את עוצמת הכוח של מדינת ישראל במונחים של עוצמה צבאית ובעיקר במונחים של עוצמה מוסרית, רוחנית, ונחישות בלתי מתפשרת, הם יהיו מוכנים "לחיות עם המצב" אף כי ימתינו לשעת כושר, לפי דתם, כאשר יאמינו שהעם היהודי בישראל יימצא בנקודת חולשה פנימית כזו שניתן יהיה להביסו, כפי שניסו כבר שלוש פעמים לפחות במאה האחרונה, ונכשלו.

הסכם השלום עם מצרים הוא דוגמה טובה הממחישה את הטיעון שלי. יש לזכור שאומנם נחתם "הסכם שלום" בין ישראל למצרים, אך שלום של ממש לא קיים, במקרה הטוב זהו מצב של "אי-לוחמה", מבורך בפני עצמו, שרק אינטרסים ביטחוניים משותפים, נקודתיים, הדדיים (איום ה"אחים המוסלמים" ודאעש) וסנקציות כלכליות אפשריות (הפסקת הסיוע הצבאי האמריקני) מחזיקים אותו, אך זהו מצב זמני ויכול להשתנות כהרף עין. שהרי לא ייתכן "שלום" אמיתי כל עוד מצרים אינה מוכנה לערוב לחיי השגריר הישראלי המנודה, החי בהסגר ונדרש לנוס על נפשו מחשש לחייו, וכאשר ההסתה האנטישמית במצרים היא החמורה ביותר בעולם, ובעידוד המשטר ומוסדותיו הרשמיים (ומעיד על כך אהוד יערי) ילדי מצרים לומדים מגיל אפס שהיהודים אחת דתם למות, ומצרים מובילה את ההחלטות האנטי-ישראליות בכל המוסדות הבין-לאומיים חדשות לבקרים.

לכן ישראל אינה מקבלת את הגזירה, היא עושה (כך יש לקוות) הכול כדי שיישמר מעמדה האיתן בזירה המקומית והבין-לאומית, למען לא תהיה תקומה לתקווה הערבית-אסלמית שניתן לחסל את המדינה הציונית בכוח. וכאשר תדעך תקווה זו, יהיה סיכוי גבוה יותר שישראל תתקבל במזרח התיכון. כשאת שואלת, נעמה מורן, "אז לא לעשות כלום?" מן הסתם את מתכוונת שישראל לא נסוגה מספיק מכדי לרצות את הצד השני. מתוך הכרת תרבות המקום, קשה להאמין שנסיגה לקווי הגנה בלתי אפשריים, יספקו את שאיפותיהם, שכן הפגנת חולשה רק מזמינה לחצים נוספים (ראו תוצאות הנסיגה החד-צדדית מעזה וזו המבוהלת מלבנון). יש לדבר שלום, לעשות פעולות המקדמות שיח ופיתוח כלכלי הדדי, אך להיות חזקים ובעיקר לשמר את החוסן הנפשי הקולקטיבי, לטפח אופטימיות זהירה (לא זחיחות הדעת), ובשום פנים ואופן לא להיכנס לדיכאון, כי חפצי חיים אנחנו.

על המחבר / המחברת

Avatar

גדעון שניר

ד"ר. מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות".

12 תגובות

  1. רפאל צ.
    רפאל צ. נובמבר 18 2017, 12:14
    לפי הראיה שלי הצד החזק הוא שצריך לוותר

    יותר ולנחות נדיב יותר הרי הוא יכול להרשות לעצמו

    השב לתגובה
    • דר גדעון שניר
      דר גדעון שניר נובמבר 18 2017, 19:18
      מיהו באמת ה"חזק" כאן?

      רפאל
      נגעת בשלוש נקודות חשובות:
      מיהו החזק במקרה הזה?
      -מדוע החזק צריך להפגין נדיבות

      – ואם כן- איזו רמת "נדיבות" נדרשת ממנו

      מיהו החזק? האם זה בעל המטוסים והטנקים הטובים למלחמות עבר אבל חסר אונים מול טרור המסתתר מאחורי אזרחים? או שמא ה"אנדרדוג" שמאחוריו עומדים מילניונים בני ברית בעלי השפעה מוחצת בכול הזירות המשפטיות הבינלאומיות בעולם שבידם לכופף את מי שנחשב "חזק", אבל בפועל הוא אסור באזיקים?
      דבר שני: מי שנחשב "חזק" אולי יכול להרשות לעצמו להיות נדיב, אבל עד לאיזו רמה? האם סיכון חיי בני עמו נחשבים לאתנן מספיק כדי להיחשב נדיב? מה גבול הוויתורים שאתה חושב שיש ללכת לקראת מה שמכונה "קורבנות השלום" שאתה מוכן לשלם?
      ושלישית- למדתי משמעון פרס שבערבית, המילה "פשרה" אינה קיימת!!! כי היא נחשבת להפגנת חולשה המזמינה לחצים נוספים.
      לכן לפי כול העיצות, יש ללמוד ולהכיר היטב את תרבות הפרטנר שלך לשלום, ולהבין כיצד המהלכים הנדיבים שלך נתפסים על ידו, כנדיבות של חזק באמת- או חולשה שרק מזינה עוד יותר את הלחצים והטרור כי לימדנו אותם ש"ישראל מבינה רק כוח"

      השב לתגובה
  2. יצחק דגני
    יצחק דגני נובמבר 20 2017, 00:35
    לרפאל צ.

    ברור שישראל היא הצד החזק. עצמתו של הצד החזק נגזרת בין היתר מהגאוגרפיה שלו. אם ישראל תהיה נדיבה בוויתור על שטח היא תיחלש. אם ישראל תיחלש יגדל הפיתוי לתקוף אותה. כך יגדל הסיכוי למלחמה. על כן המסקנה היא שככל שעצמת ישראל תהיה יותר גדולה כך תקופת השלום (מצב בין המלחמות) תתארך. דהיינו ראשית כל על ישראל להגדיל את כוחה ככל שניתן. וזה בדרך כלל מה שישראל עושה.

    השב לתגובה
    • דר גדעון שניר
      דר גדעון שניר נובמבר 21 2017, 17:53
      מהו "כוח"

      כפי שציינתי, "חוזק" הוא דבר יחסי ותודעתי, ואינו נמדד רק על פי כמות המטוסים והטנקים. היוםבעיקר הוא נמדד על פי היכולת, הרצון, והנחישות לממש יתרון הכלים שעל פני לוח השחמט הזה
      לצערינו ישראל איבדה את כוח ההרתעה שלה נוכח טרור ואיומיה היום כמעט חסרי כול תוקף כאשר היא חצי מנודה מתמיכת מעמצמות מרכזיות.
      ולכן בתנאים אלו, ויתורים גיאוגרפיים עלולים להחליש עוד יותר את מצבה. שים לב שאין מדינה בעולם, ולא חשוב גודלה ,המוכנה לוותר על "גרגר חול של אדמתה הקדושה"
      אפילו מצרים שנתבקשה לספח חלק זעיר מחצי האי סיני למען רווחת רצועת עזה הצפופה, סרבה בכול תוקף בטענה שישראל הקטנה צריכה לספק את הפתרון…

      השב לתגובה
      • יצחק דגני
        יצחק דגני נובמבר 24 2017, 21:39
        לד"ר שניר

        ישראל לא איבדה את כוח ההרתעה שלה. בדיוק ההפך.
        ישראל לא "חצי מנודה מתמיכת מעצמות מרכזיות". בדיוק ההפך.
        אגב – ישראל תומכת בארה"ב בענייני מודיעין וטכנולוגיה וישראל גם נתנה לרוסים רשות להפציץ בסוריה.
        ועוד לא דיברנו על סין והודו.
        בבקשה תתעדכן.

        השב לתגובה
        • גדעון שניר
          גדעון שניר נובמבר 25 2017, 10:18
          על כוח ההרתעה של ישראל

          שתיים מטענותיי שישראל איבדה את כוח ההרתעה, והיא חצי מנודה עי מעצמות מרכזיות עוררו בך ספק ושלחת אותי להתעדכן, אז הבה נעשה זאת ביחד כי נראה שהמחלוקת היא תוצאה של הבדל בתפיסת מושגי הרתעה ותמיכה בינלאומית.
          תמיכה בינלאומית מקומה בהצהרות פוליטיות ומדיניות. תקצר היריעה מלפרט את עשרות ההחלטות האנטי ישראליות שהתקבלו בעשור האחרון ב-או"ם, מועצת הביטחון והמוסדות המסונפים אליו, שהיו חסרות כול פרופורציה מבחינה כמותית וחומרתם בהשוואה לכול שאר העולם. למעט ארה"ב ולעיתים גרמניה, כול השאר- רוסיה, צרפת, אנגליה, ולשיטתך גם סין והודו, תמכו כמעט באופן אוטומטי בכול החלטה נגד ישראל. רק לאחרונה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, נמנעה הודו מאחת ההחלטות של אונסקו. וכאשר צפויים חילופי שלטון בגרמניה ועליית מפלגת הלייבור באנגליה, המצב עוד יחמיר. צרפת היא מהמובילות והמחמירות בכול ההחלטות האנטי ישראליות. אין לה כול בעיה להקריב את ישראל כאתנן, בניסיון להרחיק טרור מאדמתה ולמכור סחורות ונשק לארצות ערב.
          ישראל מנודה בארצות המערב בעיקר עי הארגונים האקדמאים השונים, מי היה מעלה על דעתו שאפילו באנגליה וארה"ב יחרימו ארגוני מורים, אקדמאים, מהנדסים ואומנים "ליבראליים" את ישראל, ידחו סטודנטים ועבודות מחקר מדעיות באוניברסיטאות וישסו סטודנטים במרצים אורחים ישראלים המנסים לקיים שיח פתוח עם אומות העולם הנאורות.
          אין כול קשר בין הנידוי והחרמת ישראל בתחום המדיני ובין ההכרה ביכולות והכישורים המדעיים והטכנולוגיים והמודיעיניים של ישראל. העולם נהנה או אפילו מנצל את כול הטוב שישראל מציעה, אך ברוח הצביעות הפוליטית מנדה ומחרים אותה בזירה הבין לאומית
          לגבי כושר הרתעה. מאז מלמת יום כיפור, מתפוגג בהדרגה כושר ההרתעה. כאשר ה"יהוד" מדמם ולעיתים גם בורח, ולא משנה שהניצחון הצבאי שלנו ביום כיפור היה מדהים נוכח נקודת הפתיחה הקשה. מבחינה תודעתית נחלה ישראל כישלון שבא לידי ביטוי בשלוש מלחמות המשך נגד החיזבאללה בלבנון, שורה של מבצעים מדממים נגד החמאס ברצועת עזה, כאשר אלפי ישראלים נתונים לחסדי "צבע אדום" המאפשר להם 15 שניות למצוא מחסה מהפצצות, וכמה אינתיפאדות בהם נרצחו מאות ישראלים נאלצנו לעבור, ועדיין לא הסתיים.
          זה מתחיל כאשר יורקים בפניו של חייל ואומרים שזה "גשם", בהיעדר תגובה עוברים ליידוי אבנים, ואנו אומרים שזה "מעשה קונדס" של צעירים משועממים, ובהמשך בקבוקי תבערה, ועדיין אנו אומרים שצריך לאפשר לנוער "לפרוק מתחים". בהיעדר הרתעה אפקטיבית עוברים לפצצות מתאבדים, ירי, שריפת מכוניות על יושביהם, ילדים וילדות שולפים סכינים לרצוח יהודים, ואלו שנתפסים הופכים לשהידים ויודעים שישוחררו באלפיהם מיד עם חטיפה מוצלחת של חייל או אזרח. ועדיין אנו אומרים שאלו הם "קורבנות השלום" וש "איפוק זה כוח". הנסיגה של צהל מלבנון 2000, אף שהייתה ראויה מאד, בוצעה בבהלה, שלא לדבר על מנוסה, לימדה את ארגוני הטרור השונים, שישראל איבדה את נחישותה, איומיה הם סרק, וכי ידיה כבולות.
          ושלא יטעו אותך הסכמי השלום למינהם באזור, הם כולם תלויי אינטרסים ולא מישום חששם מפני ישראל. זה שינוי טקטי זמני, האסטרטגיה לא השתנתה .
          מן הסתם נראה שיש לנו הבנות שונות מהי הרתעה וכיצד היא צריכה להתבטא בשטח, מכאן הפרשנות והציפיות השונות שלנו בעת בחינת המציאות, בה יש לנו נקודות מבט שונות.
          אז אני מקווה שהתעדכנו הדדית..

          דר גדעון שניר

          השב לתגובה
          • יצחק דגני
            יצחק דגני נובמבר 25 2017, 23:25
            לד"ר שניר היקר,

            ראשית – תודה על תשובתך המושקעת. מה לעשות – אני יודע אחרת. אנא קרא את סדרת המאמרים "השינויים בסביבה האסטרטגית של ישראל" שאני כותב באתר זה. תמצא שם ב- 19 פרקים, התייחסות פרטנית בתחומי הסביבה האסטרטגית של ישראל. כל אלו הם רק חלק מן העניין כיוון שעל חלקים נוספים אי אפשר לכתוב. גם מה שכתוב הוא די והותר. אני גם ממליץ שתקרא את מאמרי על "קיבעון תודעתי" שפורסם באתר זה לפני שנה ורבע (בערך).
            לדבריך על מה שקורא באו"מ אזכיר את דברי בן גוריון – או"מ שמום. הקשקושים באו"ם (סליחה על הבוטות) לא שווים את זמן המסך שלהם. על הערצת הרוסים החדשים את ישראל ועל סט ההסכמים שהם חתמו עם ישראל – ארחיב במאמר אחר.
            אני מתנצל על דברי – אבל הטיעונים שהעלית בתשובתך לשלי עבר זמנם ובטל קרבנם.

            השב לתגובה
            • דר גדעון שניר
              דר גדעון שניר נובמבר 26 2017, 18:19
              האו"ם קובע את גבולות המדינה

              דר דגני, מאחר ואני חדש באתר , רק בהפנייתך היגעתי קראתי את מאמרך
              מסתבר שלגבי הנתונים על מצבינו בזירה הבין לאומית בעיקר אירופה אין מחלוקת משמעותית אלא יותר לגבי הפרשנות והשלכותיהם, כמו למשל האם החרם על מוצרים ישראלים מהשטחים או נטישתם של משקיעים מסקנדינביה למשל מהכלכלה הישראלית וכדומה.
              לגופו של עניין, האו"ם שמום שאתה מציין הוא זה שקובע את גבולות המדינה שלנו ולכן להחלטותיו יש השפעה דרמטית על עתידינו. על השאר נוכל אולי להתגבר, אבל על זה- לא!!

              השב לתגובה
  3. דורית פלג
    דורית פלג נובמבר 21 2017, 12:58
    עד מתי יכולים אנשים יפי נפש לחיות בללהלנד

    ללא כוח להגן על עצמנו לא נשרוד יום אחד
    ההסטוריה הוכיחה את זה מספיק פעמים גם בקשר לעם שלנו וגם בקשר לעמים אחרים

    השב לתגובה
  4. צבי גושן
    צבי גושן נובמבר 22 2017, 12:56
    לא מעט מדינות חזקות התפוררו

    ואפילו אימפאיות
    צריך כוח אבל צריך באמצעותו לבנות מעבר לכך
    כי כוח לבדו איננו ערובה

    השב לתגובה
    • גדעון שניר
      גדעון שניר נובמבר 22 2017, 15:03
      לא על הכוח הפיזי לבדו

      אתה צודק במובן שכוח פיזי לבדו אינו ערובה להישרדות. באופן שאני מדבר על כוח אני מתכוון גם לחוסן הרוחני, הנפשי, תחושת הצדק, שאתה קיים כאן בזכות ולא "קולוניאליסט" רחמנא ליצלן

      השב לתגובה
  5. יצחק דגני
    יצחק דגני נובמבר 25 2017, 23:38
    לד"ר שניר הנכבד

    שמתי לב שבתגובתי האחרונה שכחתי להתייחס להערותיך בדבר היחס לישראל באקדמיה. ובכן נהפוך הוא. לישראל שיתופי פעולה אקדמיים עם מיטב החוקרים בעולם המערבי בכמה תחומי מחקר חשובים. ישראל היא המדינה היחידה מחוץ לאירופה שמשתתפת בתכנית המחקרים החשובה ביותר בעולם – אופק 2020. אוניברסיטאות בישראל קיבלו על עצמן לקדם את האקדמיה במדינות חשובות כגון סין והודו. קיימים עשרות אלפי פרופסורים יהודים מן המניין באקדמיה האמריקאית. ואני יכו להמשיך.
    נכון שבמספר עשרות קמפוסים במערב קיימים מפגנים אנטי ישראליים. נכון שקיימת תנועת BDS. אולם אלה בטלים בשישים אפילו לנוכח העובדה שגרשו את חוטובלי מקמפוס אמריקאי.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור