JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

30 שנה ל"אינתיפאדה"

ההתקוממות בשטחים והמעבר לתהליך השלום

30 שנה ל"אינתיפאדה" תא"ל מיל' שמעון חפץ
דצמבר 17
09:30 2017

ב-10 בדצמבר 1987, בימים הראשונים והמתוחים של ההתקוממות בשטחים, התלוויתי אל שר הביטחון יצחק רבין לביקור רב חשיבות בוושינגטון. מטרת הביקור הייתה למצות עד תום את שעת הרצון של האמריקנים כלפי ישראל בעקבות ביטולו של פרויקט הלביא.

בשל רגישות המצב בשטחים הוחלט כי אני אצא עם השר ואילו מזכירו הצבאי אלקנה הר נוף יישאר בארץ, צמוד לראש הממשלה יצחק שמיר כממלא מקום ולרמטכ"ל דן שומרון. רבין, שהיה קשוב למצב בשטחים, רצה לקבל את תמונת המצב העדכנית בעת היעדרו מהארץ ישירות ממזכירו הצבאי הר נוף, שהיה קודם לכן ראש חטיבת המחקר באמ"ן. באותם ימים עמדה ההתקוממות בשטחים על פרשת דרכים, עדיין לא היו סממנים ברורים לחבית חומר הנפץ שעמדה לפנינו ועדיין לא התפתחו המונחים שאנו מכירים היום.

בביקורו בבירה האמריקנית התכוון רבין לוודא שאכן נקבל כל מה שביקשנו וכל מה שסוכם. בראש ובראשונה, הוא הגיע לחתימת ההסכם על פיתוח מערכת ההגנה בפני טילים בליסטיים, ה"חץ" והמערכות הנלוות, ש-80% מהמימון שלה אמורים היו להגיע מסיוע אמריקני ו-20% ממקורות בישראל. נוסף לפרויקט המיוחד של "החץ" הייתה לרבין רשימת קניות רצינית, והוא היה נחוש לפרוע את ההתחייבויות שניתנו לו, לרבות סיוע לתעשיות הביטחוניות.

למזלנו, כל ההתנהלות הייתה מול מזכיר ההגנה החדש פרנק קרלוצ'י, שהחליף את ויינברגר. קרלוצ'י, איש חם ונעים הליכות, הביע את שמחתו על כך שרבין הוא האישיות הראשונה שנפל בחלקו לארח. רבין סקר בפניו את המצב במזרח התיכון ובעיקר באזורנו, והדגיש שהטרור ממשיך להיות גורם מטריד לישראל, אם כי לא ברמה קיומית. השיחה עם קרלוצ'י התנהלה באווירה של הערכה ויחס ידידותי, ובמהלכה אמר רבין: "אנו גאים בעובדה שלביטחוננו אנחנו סומכים רק על עצמנו. מכם אנחנו צריכים את הכלים להמשיך ולעשות זאת לבד. אנחנו מצדנו נעמוד לרשותכם". רבין, שהיה מודע למתיחות בשטחים, לא הזכיר את הטרור במקרה. ואמנם, תוך כדי הביקור, שבמהלכו עתידים היינו לבקר במפעל לייצור מטוסי קרב ובבסיסי חיל האוויר האמריקני, התחילו להגיע אלינו דיווחים על מהומות וגלי אלימות בשטחים.

כאמור, רעשי הרקע נשמעו עוד קודם לכן. ערב נסיעתנו קיים רבין פגישה עם ראשי מערכת הביטחון, שב"כ וצה"ל להערכת המצב בשטחים, ובמהלכה הועלתה ההערכה כי קיימת מתיחות מסוימת בשטחים ואולי אף תחילתן של הפגנות והפרות סדר. אולם כל זה נראה עדיין כחלק מהמסגרת המוכרת והשגרתית. איש לא העלה בדעתו או חזה אז כי אפשר שתפרוץ התקוממות רחבת ידיים ביהודה ושומרון ובעזה.

מיום ליום גברה המתיחות והתפרצו עוד ועוד גילויי אלימות, בעודנו ממשיכים בביקור לפי התוכנית. המזכיר הצבאי הר נוף שמר כל העת על קו פתוח אתנו והזרים אלינו ללא הרף דיווחים על ההתרחשויות, שהלכו ותכפו משעה לשעה. אמנם אלוף פיקוד הדרום איציק מרדכי ומתאם הפעולות בשטחים שמואל גורן אמרו, לפי דיווחי הר נוף, כי בשלב זה עדיין ניתן להתגבר על הלהבות, אך עד מהרה הצטיירה לעינינו תמונת מצב שהבהירה כי ברצועת עזה מתחולל מרי אזרחי החורג בהיקפו ובהתנהגותו מכל מה שהכרנו קודם לכן. הפגנות המונים סוערות שביטאו זעם ושנאה כלפי ישראל, זריקת אבנים בידי בני נוער וילדים על רכבים ישראליים ובמיוחד על חיילים והעזה רבה יותר ויותר – אלה הפכו את המרי להתקוממות כללית כנגד השלטון הישראלי.

הניצוץ שהבעיר את ההתקוממות, שתוך ימים קיבלה את השם "אינתיפאדה", הייתה תאונת דרכים שאירעה ב-8 בדצמבר 1987 ברצועת עזה. בצהרי היום פנתה משאית ישראלית בחוסר זהירות בכביש ראשי בג'בליה ופגעה במכונית פלסטינית. התוצאה: ארבעה הרוגים מקרב יושבי המכונית הפלסטינית ועוד פצועים אחדים. בעקבות התאונה החלה להתרוצץ בעזה שמועה חסרת יסוד כי היה זה מעשה נקם מכוון על רצח הישראלי שלמה סקל, שנדקר למוות בשוק המרכזי של עזה יומיים קודם לכן. בתגובה לשמועות הותקפו חיילי צה"ל שהיו במאחז פלוגתי בג'בליה באבנים ובבקבוקי תבערה, בעוד שהפלסטינים מעודדים את עצמם בשאגות "איטבח אל יהוד" לפרוץ את גדרות התיל של המאחז.

בשלב זה, כשרבין והצוות שלו עדיין בעיצומו של ביקור הקניות הביטחוניות בוושינגטון, התחילה התקשורת העולמית, ובפרט האמריקנית, לגלות עניין במתרחש והעבירה למיליוני צופים ברחבי העולם צילומים של התנגשויות אזרחים חמושים באבנים עם כוחות צה"ל החמושים בנשק חם. תגובות דעת הקהל בעולם לא איחרו להגיע, והן היו קשות.

לנוכח ההתפתחויות היה ברור שאנחנו חייבים להיערך לגל הצונאמי התקשורתי ולסחף לרעת ישראל בדעת הקהל העולמית. נקודת המוצא שלנו, כפי שאמרתי לרבין בהתייעצויות שקיים אתנו, הצוות הקרוב אליו, הייתה "מצלמה לא משקרת, היא משקפת את הנעשה בשטח". איתן הבר, מנהל הלשכה, יועץ התקשורת המנוסה של רבין ואיש בעל חושים חדים של כתב צבאי לשעבר, הפעיל את ידידיו מהתקשורת בישראל, בהם זאב שיף מעיתון "הארץ" ובכירי עיתונות אחרים, וליקט עבור רבין כל מידע אפשרי, בעיקר את רחשי הלב בציבור הישראלי נוכח האירועים שהלכו והתפשטו.

חששנו שהפסקה מיידית של הביקור תיחשב ניצחון של הנהגת ההתקוממות, שתתהדר בכך שהצליחה להחזיר שר ביטחון לארץ, אך במקביל נערכנו לאפשרות שהביקור בוושינגטון יתקצר, אם וכאשר נידרש לכך. וכך, בעוד אנחנו עם היד על הדופק ומוכנים להתארגנות מהירה לחזרה לארץ, עשינו ככל שביכולתנו להמשיך בביקור כמתוכנן. לשמחתנו, משרד ההגנה האמריקני העמיד לרשותנו מטוס צבאי לסיורים בבסיסי חילות היבשה, ובעיקר בחיל האוויר.

ב-17 בדצמבר טסנו למפעלי ה-F-16 בדאלאס, טקסס. כאן אושרה לנו הצטיידות במערכת תרמית מתקדמת, המותקנת במטוסי ה-F-16 ומאפשרת להפוך את הלילה ליום. רבין, אף שמחשבותיו כבר פנו למקום אחר – לאירועים המרחשים בארץ – התעקש ועמד בתוקף על כל פרט ופרט, ולו הקטן ביותר, במערכת.

משם טסנו לבסיס פורט ראקאר באלבמה, בסיס של מטוסי קרב ומסוקי סער מתקדמים. רבין רצה לראותם מקרוב ולזרז את לוח הזמנים להצטיידות של חיל האוויר הישראלי במסוקים אלה. היו שם דונמים על דונמים של מסוקים, אך כל מה שרצינו אנחנו, בשלב הראשון, הייתה רק טייסת אפאצ'י אחת.

בשלב זה רבין כבר הרגיש שהשיג את המרב מתוך רשימת הקניות שלו, ולאור ההתרחשויות שהלכו והתרבו בשטחים ביקש כי ייעשו כל ההכנות לחזרה ארצה. אלא שהוא גם זכר היטב שהבטיח אישית לניצולי שואה מפלורידה כי ישתתף בערב שארגן נשיא הבונדס במקום. כדי לקיים את ההבטחה טסנו לשם, רבין שהה במקום כשעה ומשם המראנו היישר לישראל. בראייה לאחור, בהכירי מקרוב את מכלול האירועים, אני יכול לומר בוודאות כי באותו מסע לוושינגטון היו ליצחק רבין הישגים אדירים בחיזוק כוחו של צה"ל, המתבטאים דווקא בימים האלה בכל תחומי מרכיבי בניין הכוח, מסוללות ה"חץ 3" המבצעיות ועד ספינות השטח "הסער 5", מטוסי קרב ומסוקי קרב ללחימה ביום ובלילה.

עם זאת, במשך כל הביקור, מרגע שהחלו להגיע דיווחים על ההתקוממות בשטחים, הטרידה את רבין המחשבה איך קרה שכל מומחי הביטחון, אנשי קהילת המודיעין, לא העריכו נכונה את העומד להתרחש. אף שלאחר ימים ספורים הובהר כי האירועים שרחשו מתחת לפני השטח עד להתפרצותם האלימה לא באו מהנהגת אש"ף בתוניס, שגם היא הופתעה ורק בהמשך עלתה על גל המהומות כטרמפיסטית, ואף שהסתבר כי גם ההנהגה פלסטינית שגתה בהבנה ובניתוח של התופעות והמצוקה בשטחים, לא היה בכך כדי לנחם את קהילת המודיעין שלנו על כישלונה ועל הפתעתה כשנוכחה לדעת עד כמה שגתה. לא די בכך שלא הבחינה בתהליכי העומק שהתרחשו בשטחים בעת שהיו נתונים לשלטון ישראלי, אלא גם שגתה בקריאת סימני המפה של פני השטח עצמם.

עם חזרתו הבין רבין כי אנו עומדים בשלב חדש בעימות הציוני-פלסטיני. בשטחים מתקיימת היחידה הפלסטינית הגדולה ביותר הקיימת, ובחיכוך בין המסות – ארבעה מיליון יהודים ומיליון וחצי מיליון תושבי השטחים – פלשתינה-א"י המנדטורית היא המובילה במאבק על העניין הפלסטיני. הרחוב הפלסטיני בתוך השטחים פועל ומוביל ואינו מונהג לא מלבנון ולא מירדן, והנה הם מתארגנים במסגרת פוליטית-דתית ומתקוממים כנגד שלטוננו. אין ארגון גג אחוד ומרכזי המכוון את הפלסטינים, אך קיימות השפעות של הארגונים, ועדות עממיות, ועדות ההלם ועוד.

רבין הביע צער על אובדן החיים בשטחים, אולם בה בעת הודיע כי לא נסכים לשימוש באי סדר ציבורי, בטרור. לא נסכים שאלה המשתמשים באמצעים כאלה יצליחו להשיג את מטרותיהם. כבר בארה"ב אמר רבין למארחיו האמריקנים כי עוצמת התגובה העוינת לפעולות ישראל בשטחים מחייבת את החזרת הסדר על כנו וכניסה למשא ומתן מדיני. ישראל אינה יכולה לנהל מו"מ מעמדת חולשה וכניעה לטרור לא תשרת שום מטרה חיובית. את הטרור יש לדכא בכל מקרה, גם אם זו משימה קשה ולא ניתן להשיג הכרעה מוחלטת.

רבין ניגש היישר להערכת מצב בתיאום עם הרמטכ"ל דן שומרון, ראש השב"כ, מתאם הפעולות בשטחים שמואל גורן, אלוף פיקוד דרום איציק מרדכי, אלוף פיקוד מרכז עמרם מצנע, ראש אמ"ן אמנון ליפקין שחק, הפצ"ר סטרשנוב ועוד. רבין הנחה אותם להשיג שתי מטרות: הפחתת האלימות וקיום תקין ככל האפשר של המנהל האזרחי ושל השלטון המקומי. הוא דיבר על העצמה בתגובה להתעוררות הרחבה של תושבי השטחים, שחשו שהצליחו להעלות את בעייתם על סדר היום הבין-לאומי. צריך לדאוג שהחיים ישובו למסלולם התקין, הבהיר רבין, ולכן מדיניות צה"ל אינה לשבור עצמות – אלא לשבור את ההפגנות. רבין היה מודאג מהאפשרות שההרשאה להכות תיצור נורמה מוטעית להתנהגות חיילים, אך עם זאת עמד על כך שזו השיטה הנכונה והיעילה – שילוב של הקפדה על אמצעי הביטחון עם טיפוח תקווה לפתרונות של שלום שתחסוך פגיעה בנפש, והאמין בחיילי צה"ל שיעמדו במשימה בכבוד.

לאחר מכן אמר רבין: "אני אף פעם כשר הביטחון לא הטלתי על צה"ל לפתור את הבעיה אחת ולתמיד, גם כשאני אומר 'רגיעה' זה לא אומר אף אבן או בקת"ב, אלא להוריד את זה לרמה שאפשר לחיות בישראל. ישראל עדיין לא סיימה את מלחמת העצמאות, כל הזמן זו התמודדות."

בצד הפלסטיני המכנה המשותף היחיד היה להיפטר משלטון ישראל. בכל שאר העניינים תמונת המצב הייתה F: F "פאוודה" – תוהו ובוהו, F "פלתאן אמינו" – איבוד שליטה מנהלי, F "פסאד" – שחיתות, F "פיתנה" – שנאת אחים.

מראשית שנת 1985 לא חדל רבין מלחפש דרכים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עתה, בעקבות התפרצות האינתיפאדה, הצורך למצוא את הפתרון הפך בעיניו למרכזי בחייה של מדינת ישראל. זה היה אחד המניעים שהביאו אותו להיפגש עם נשיא מצרים חוסני מובארק, שלא רק עמד בראש המדינה הערבית הגדולה ביותר, זו שלא חששה לעשות שלום עם ישראל, אלא היה גם המדינאי בעל ההשפעה הגדולה ביותר על הפלסטינים.

בראשית כהונתו של פרס כראש הממשלה בקיץ 1984, כשרבין לצדו כשר הביטחון, פתחו שניהם בצעדים שנועדו ליצור בסיס של הבנה עם חוסיין מלך ירדן, כדי לייסד שלטון עצמי פלסטיני בחסות ירדנית. התכלית הייתה שהמלך ייתן את חסותה של ירדן לשלטון הפלסטיני העצמי בשטחים, ובכך תימנע פעילות ארגון אש"ף בראשות ערפאת, שאז ישב בתוניס. במשך המשא ומתן נעשה ניסיון להסכם – הסכם לונדון, שהציע הנחיות לעקרונות המשא ומתן במקום להגדיר מראש את התוצאות – אך הניסיון נעצר עם חילופי התפקידים בממשלת האחדות, כשעל כיסא ראש הממשלה התיישב יצחק שמיר, שלא האמין במשא ומתן הזה.

האינתיפאדה שפרצה בדצמבר 1987 שיקפה, לפי תפיסת הממשל בארצות הברית, את אובדן התקווה לפתרון פוליטי במפגש ישיר עם הצד הפלסטיני, והאמריקנים הושיטו יד לישראל ולפלסטינים ופתחו ביוזמה חדשה כדי למצוא לפתרון. במרץ 1988 יצא מזכיר המדינה שולץ בהודעה על יוזמה המבוססת על הסכמי קמפ דייוויד, בשיתוף פעולה עם נשיא מצרים, בתקווה להביא לסיום האינתיפאדה. לשם כך שיגר שולץ את עוזרו האישי צ'רלי היל אל ראש הממשלה שמיר, אך זה השיב בשלילה ודחה את היוזמה על הסף.

נוכח הקיפאון המדיני והמשך האינתיפאדה נקטה ירדן צעד משלה, ובקיץ 1988 הכריז המלך חוסיין כי ארצו לא תהא שותפה במשא ומתן לשלום, וכי על ישראל וארצות הברית לנהל מגעים ישירים עם הפלסטינים. ואז, מעמדתו כשר הביטחון, הציע רבין לשמיר הצעה לפתרון מדיני לצד המשך הפעילות הצבאית הביטחונית שתעמוד נגד אירועי ההתקוממות בשטח עצמו. אין סתירה בין השניים – מחד גיסא עלינו להושיט יד לתושבי השטחים, למרות העימות איתם, שכן ברצוננו לפעול יחד כדי למצוא פתרון בדרך לשלום סביב שולחן המשא ומתן, ומאידך גיסא לקיים את חובת הממשלה, האחראית לקיום החוק, הסדר והביטחון.

ב-14 מאי 1989 הביא רבין להחלטת ממשלה על תהליך של יוזמה מדינית, וזו שינתה משמעותית את התייחסות ארצות הברית בכל הרמות – העם, הממשל והקונגרס – אל מדינת ישראל. מכאן ואילך הכיר הממשל האמריקני בעובדה שיוזמת השלום הישראלית היא בעצם ההצעה היחידה המצויה בזירה המדינית הבין-לאומית. יוזמה זו הביאה את נשיא מצרים לתהליך מדיני, וביולי 1989 הציע מובארק את תוכנית עשר הנקודות, מדיניות שיש בה הכרה במדינת ישראל ונאמנות לעקרונות הסכמי קמפ-דייוויד, קרי התקדמות אל פתרון הקבע בשני שלבים. שש נקודות מתוך העשר עסקו בעניין הבחירות לנציגות נבחרת על ידי תושבי השטחים ומתוכם.

במחצית אוגוסט 1989 פנה מזכיר המדינה האמריקני ג'יימס בייקר לשר החוץ המצרי ובמקביל פנה הנשיא בוש לנשיא מובארק, והם ביקשו לפעול על הפלסטינים בשטחים ובתוניסיה ולהביאם להסכים לקיום מפגש שתיזום מצרים בין נציגות ישראלית ונציגות פלסטינית, וכך לפתוח בדיאלוג שמטרתו מימוש תהליך השלום, כחלק מההתקדמות לקראת פתרון הקבע. בספטמבר 1989 התלוויתי לשר הביטחון רבין לקהיר, לפגישה עם נשיא מצרים מובארק. מכאן החל להתגלגל התהליך המדיני.

התהליך קיבל דחיפה גדולה עם התפוררות האימפריה הסובייטית. הייתה זו התפתחות דרמטית שכמוה לא נחזתה מאז תום מלחמת העולם השנייה. אף מודיעין, מערבי או מזרחי, לא חזה זאת. נפילת הגוש הסובייטי השמיטה את הקרקע מתחת לרגלי הפלסטינים, שעד אז זכו לתמיכת ברית המועצות. ארצות הברית הפכה למעצמת-העל היחידה בעולם, והפלסטינים הבינו שכדי לזכות בתמיכת האמריקנים הם ייאלצו להגיע להסכם עם ישראל.

עם זאת, האמריקנים למדו לקח בוייטנאם והבינו שיכולתם לכפות פתרון מדיני מוגבלת, ולכן המו"מ צריך להתבסס על ההכרה שאין פתרון מדיני כפוי. עדיף שההחלטה על פתרון תהיה פרי רצון, פרי של הכרה הדדית, פרי של מאזן הכוח בין הגורמים. ברוח זו הובילו את המו"מ בין הישראלים והפלסטינים עד לוועידת מדריד ומשם להסכם אוסלו ובעקבותיו לחתימה על הסכם השלום עם ירדן.

 

על המחבר / המחברת

Avatar

שמעון חפץ

תא"ל במיל'. שימש שליש צבאי לשרי הביטחון ארנס ורבין (כרוה"מ וכשר הביטחון) וכן כמזכיר צבאי לנשיאי ישראל ויצמן, קצב, ופרס.

7 תגובות

  1. יגאל אבוטבול
    יגאל אבוטבול דצמבר 17 2017, 13:25
    אבל התהליך נעצר ויש רק החמרה

    שוב ושוב טילים ומהומות ומחבלים וסכינים. מה יצא מכל ההסכמים?

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני דצמבר 18 2017, 03:30
      ליגאל אבוטבול

      התהליך לא נעצר. ההפך הוא הנכון. אנא לך לאורך ציר הזמן מהסכמי רודוס עד למארג ההסכמים שיש לישראל היום עם מדינות רבות, כולל מצב יחסי הכוחות בין ישראל לאויביה ותיווכח שלא רק שאין החמרה אלא שמצבה האסטרטגי של ישראל הוא הטב מתמיד והוא בהחלט נמצא במגמת שיפור.

      השב לתגובה
  2. אלונה משולם
    אלונה משולם דצמבר 17 2017, 16:32
    נפל בחלקך להיות עד ושותף במעמדים כאלה

    פעם היו לנו מנהיגים עם חזון ומבט קדימה

    השב לתגובה
  3. אבנר יוסף
    אבנר יוסף דצמבר 18 2017, 09:45
    אני זוכר את ההלם שהביאה האעינתיפאדה

    נקווה שנהיה חכמים כדי דלטא תחזור התופעה

    השב לתגובה
  4. פסימי
    פסימי דצמבר 19 2017, 11:53
    30 שנה חלפו וכמעט לא השתנה דבר

    יש שיגידו שהמצב החמיר. אז אנא פנינו מועדות?

    השב לתגובה
  5. יגאל חסיד
    יגאל חסיד דצמבר 20 2017, 18:52
    בסופו של דבר מנהיגי 2 הצדדים יבינו

    רק הסכמה תסיים הסכסוך
    עוד אינתיפאדה עוד שתיים
    מה שפחות יותר טוב

    השב לתגובה
  6. יצחק שפריר
    יצחק שפריר ינואר 05 2018, 12:28
    פרקי הסטוריה חשובים

    אם אנשים כמוך לא יכתבו ויבפרו ממקור ראשון אף אחד לא ידע

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור