JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin
  • ראשי » 
  • הגיגים
  •  » נס תקומת עם ישראל במולדתו – עד מתי? (3)

נס תקומת עם ישראל במולדתו – עד מתי? (3)

פרקים נבחרים מההיסטוריה – סה"כ 70 שנים

נס תקומת עם ישראל במולדתו – עד מתי? (3) דוד בן-גוריון צילום: Hans Pinn commons.wikimedia.org
יוני 23
10:30 2018

בשני הפרקים הקודמים בסדרה עסקתי בתנודתיות שחלה בגודלה של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מימי מלכותו של דוד המלך ועד לימים שלפני קום המדינה. בפרק אחרון זה אבקש לבדוק אילו שינויים חלו בגודלה של האוכלוסייה היהודית בארץ ב-70 השנים לקיומה של ישראל ואילו בעיות עלולות להביא לשינויים באופייה של המדינה.

מלחמת העצמאות שפרצה ב-30 בנובמבר 1947, יום לאחר קבלת תוכנית החלוקה באו"ם, הפכה למלחמה כוללת עם ארצות ערב ב-15 במאי 1948, יום לאחר ההכרזה על הקמת המדינה. הניצחון המתוק היה כרוך ביותר מששת אלפים הרוגים, אך הותיר את מדינת ישראל הצעירה עם שטחים גדולים בהרבה מאלו שנקבעו בתוכנית החלוקה. לעומת זאת, הצד המנוצח נותר עם מאות אלפי פליטים שבמכוון לא נקלטו באוכלוסייה של הארצות השכנות ונותרו כעצם בגרוננו עד היום. הגדילה לעשות מצרים, שכבשה את רצועת עזה בזמן מלחמת השחרור, אך מעולם לא סיפחה אותה רשמית, וגם לא דרשה את החזרתה בהסכם השלום שנחתם בשנת 1979.

דוד בן-גוריון היטיב להבין שהמדינה הצעירה לא תוכל להתקיים במתכונתה הראשונית ובאוריינטציה שלה. צעדים מספר שעליהם הוחלט בשנים הראשונות לקיומה, קבעו את גורלה ל-70 השנים הבאות. הצעד הראשון שנקט ראש הממשלה החשוב ביותר בתולדות עם ישראל (לא ביבי…) היה לאחד את כל ארגוני הלחימה לצבא אחד הנשלט על ידי המדינאים. בחושיו הבריאים הבין בן-גוריון שלמרות התמיכה החשובה מבריה"מ, למרות הנשק שהגיע מצ'כוסלובקיה ולמרות הנטייה הסוציאליסטית/קומוניסטית של מרבית מנהיגי היישוב, עדיף להסתפח למחנה הדמוקרטיות המערביות. כבר בשנת 1955 החלו יחסים חמים עם צרפת שאפשרו אספקת נשק מתקדם ושיתוף פעולה צבאי במלחמת סיני (1956). הנסיגה משם הייתה לאחר לחץ אמריקני וסובייטי. שיתוף פעולה זה הביא לחתימה (שמעון פרס עם האימא הערבייה…) על ההסכם להקמת הכור הגרעיני בדימונה שמעניק לישראל את יכולת ההרתעה.

היחסים עם ארה"ב החלו להתהדק רק בשנות ה-60 בזמן כהונתו של הנשיא הדמוקרטי קנדי. יותר מהכול הבין בן-גוריון שמדינה עם פחות ממיליון נפש לא תוכל להחזיק מעמד במזרח התיכון שלעולם לא יקבל את נוכחותנו ברצון. למרות המחסור הקשה ששרר בשנותיה הראשונות של המדינה הוא פעל ללא לאות להגדלת האוכלוסייה. נחקקו חוקים ותקנות המעודדים את הילודה, שחלקם מיושם עד היום. אולם הצעדים החשובים ביותר הופנו כלפי יהדות העולם. בשנת 1950 נחקק חוק השבות ונעשו צעדים אקטיביים להבאת עולים, בתחילה מאירופה, אחר כך מעירק, תימן וצפון אפריקה ובהמשך מכל קצוות תבל. תוך 7 שנים אוכלוסיית ישראל כמעט שולשה. כדי לממן באופן חלקי את העלויות העצומות שנדרשו, חתם בן-גוריון על הסכם השילומים עם גרמניה למרות התנגדותם הנחרצת של מפלגת חרות בראשותו של מנחם בגין ומהצד השני של הקשת הפוליטית – מפ"ם ומק"י. אחת ההחלטות החשובות שהגה בן-גוריון הייתה שיש ליישב את כל חלקי הארץ. מתוקף החלטה זו נבנו עיירות הפיתוח ומושבים בפריפריה ואליהם הופנו בעיקר העולים החדשים ("סאלח, פה זה ארץ ישראל").

וכך בשנת 1967 צבא של מדינה בת 2.5 מיליון איש ניצח את הצבאות הגדולים של מצרים, סוריה וירדן ואת חיל האוויר העיראקי. מלחמת התגמול של מצרים וסוריה ב-1973 הביאה כמעט למפלה איומה בשתי החזיתות, אך בסופו של דבר אפשרה את הסכם השלום שעליו חתמו מנחם בגין ואנואר סאדאת בשנת 1979. הסכם השלום שנחתם עם ירדן בשנת 1994 הרחיק למעשה את גבול הביטחון של ישראל עד גבולה של עיראק. המשך טפטוף מתמיד של עלייה, פתיחת שערי בריה"מ ושיעור גבוה של ריבוי טבעי הגדילו את האוכלוסייה היהודית בארץ ל-6.5 מיליון, יותר מכל מקום אחר בעולם ואף יותר מחמשת המיליון המפוקפקים של מלכות דוד.

וכך, עם אוכלוסייה של קרוב ל-9 מיליון נפש הפכנו למעצמה אזורית משמעותית שיש לה כלכלה יציבה, תל"ג מרשים, מערכות חינוך ובריאות ממלכתיות מהטובות בעולם, יתרון צבאי על פני המדינות השכנות וביטחון מדיני. בקונסטלציה הנוכחית באזור, לא נשקפת לישראל סכנת קיומית, אם כי איומים אסטרטגיים בהחלט קיימים.

ובכן, אם הכול כל כך טוב, מדוע טרחתי לכתוב את סדרת המאמרים הזאת? להלן אמנה כמה תחומים בעייתיים העלולים להטיל צל כבד על עתידה של מדינת ישראל.

  1. כמו רבים אחרים אני חש שמדינתנו התרחקה ומתרחקת בצעדים ענקיים ממה שהייתה בשנות הקמתה. מישות ליברלית, סוציאליסטית, חילונית ובעלת אוריינטציה תרבותית מערבית היא נעה במהירות לכיוון של מדינה רדיקלית, קפיטליסטית, דתית ומזרחית באופייה. יש שיגידו שככה יאה ונאה, אך חלקי לא עימם. נוסף על כך, כמו שאני ואחרים התרענו, המגמות הדמוגרפיות מכווינות אותנו לקראת רוב חרדי/ערבי בעתיד הנראה לעין.
  2. הבעיה השנייה המעיבה על הצלחת המדינה היא הקיטוב והפלגנות שהולכים ומתפתחים בה, ובחלקם מוזנים על ידי "נבחרי הציבור" שלנו. המחנאות הזאת באה לידי ביטוי ביחסי יהודים-ערבים, חילונים-דתיים, חרדים-כל היתר, ימנים-שמאלנים ומזרחים-אשכנזים, יתר על כן, למרות המצב הכלכלי הטוב לכאורה, פערי ההשתכרות בין העשירונים השונים הולכים ומעמיקים ונוצרה שכבה רחבה של תושבים שחיים מתחת לקו העוני. קיטוב כזה כבר הביא בעבר למלחמות אחים וקירב את חורבן בית שני.
  3. ההסתמכות שלנו על המערב, ובעיקר הקשר של ישראל למעצמת-העל, ארה"ב, הוכיח את עצמו לאורך השנים. מאז היבחרו של טראמפ לנשיא התהדק הקשר עוד יותר. ההתרחקות הבוטה מהמפלגה הדמוקרטית ומהרוב היהודי הליברלי בארה"ב עלולה לחזור אלינו כבומרנג כאשר השלטון שם יחליף ידיים (וזה בוודאות יקרה), או אפילו כאשר נמרה את פיו של הגביר ההפכפך (ראו הספר "הכריש" של מישקה בן-דוד). כמו כן היכולת שלנו להתמודד עם מדינות ערב השכנות ועם המדינות האסלמיות במעגל המרוחק יותר, נובעת מעוצמתנו הצבאית ומניגוד אינטרסים בולט בין רבות ממדינות אלה ומחוזי שלום שנחתמו עם מצרים וירדן. מכיוון שבאף אחת מהמדינות הללו לא מתקיים שלטון דמוקרטי אמיתי, הרי שהן מהוות פוטנציאל לשינויי גישה קיצוניים שעלולים להפר את יחסי הכוחות הנוכחיים.
  4. מספר היהודים בעולם צומח בקצב איטי לעומת העבר, ולאחר ההשמדה ההמונית בשואה שבה אבד כמעט שליש מעמנו, הגענו בשנת 2018 למניין דומה לזה שהיה בתחילת המאה ה-19. אוכלוסיית העולם לעומת זאת שילשה את גודלה במהלך 70 השנים האחרונות, וכך משיעור יחסי של 0.75% מכלל תושבי העולם במחצית הראשונה של המאה ה-19 אנו מהווים עתה רק 0.19%. חלק גדול מיהדות הגולה הולך ומאבד את זהותו היהודית, מתרחק ממדינת ישראל ולא מזדהה עם מדיניותה. המאגר לעלייה הולך ופוחת והשפעת היהודים בעולם הולכת ונחלשת.
  5. אולם הרחק בפסגה, הבעיה העיקרית המעיבה על עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית היא נוכחותם של מעל 6 מיליון ערבים בין הירדן לים התיכון. ככל שהפתרון של שתי מדינות לשני עמים הולך ומתרחק וכל פתרון אחר אינו ישים או אינו קביל, המדינה הולכת ומאבדת את צביונה הדמוקרטי ונותרת עם "פצצת זמן" שרק נס ימנע את הפעלתה.

בטווח הנראה לעין מדינת ישראל תמשיך להתקיים, אך אופייה יהיה שונה לחלוטין מאופייה של המדינה שנוסדה ב-1948.

על המחבר / המחברת

אלון ילין

אלון ילין

עורך מדור: רפואה. פרופ', לשעבר מנהל המחלקה לניתוחי בית החזה ב-שיבא, פרופ' אורח באוניברסיטאות קורנל והרווארד ופרופ' חבר באוניברסיטת ת"א. פרסם כ-130 מאמרים בעולם. כיום בין היתר בבי"ח ברזילי שם פתח שירות חדש לניתוחי בית החזה, מקדיש ממרצו בסיוע לאוכלוסייה בפריפריה.

3 תגובות

  1. גיורא קימל
    גיורא קימל יוני 24 2018, 13:24
    עתידה של מדינת ישראל

    נהניתי לקרוא את הסקירה המאלפת של אלון ילין על תקומת העם היהודי בארץ ישראל. וברצוני להוסיף כמה הערות. אמנם הנוכחות הפיזית של היהודים בארץ ישראל לאחר חורבן הבית בשני הייתה זעומה עד ראשית המאה העשרים, אבל מבחינה רוחנית כל היהודים נכחו בארץ ישראל. הזיקה והכמיהה לארץ ישראל ניזונה מפן הלאומי שקיים בדת היהודית. אם מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ארץ ישראל הייתה תמיד המכורה הנכספת של העם היהודי. כך שבנפשם רוב יהודי הגולה התייחסו לארץ ישראל כארצם. אפילו ברית המועצות הסובייטית נאלצה להכיר בישראל כטריטוריה של הלאום העברי ובעקרון לכל יהודי שם (עברי בלשון הסובייטים) הייתה זכות לעקור לישראל ולישראל בלבד. ברית המועצות הייתה רב-לאומית והיה לאום אחד (העברי) שהטריטוריה שלו הייתה מחוץ לברית המועצות. למעשה ברית המועצות הזדהתה לגמרי עם חוק השבות, חלק מהצלחת המפעל הציוני היה המאמץ הפיננסי של יהודי העולם לקנות קרקעות בארץ ישראל כך שעוד לפני קום המדינה שטחים נרחבים בארץ ישראל השתייכו ליהודים אל אף כל מיני התנגדויות של לא יהודים. בקיצור, הנוכחות הרוחנית הנרחבת של היהודים בארץ ישראל לאורך כל הדורות, שיחקה תפקיד חשוב לנס של תקומת עם ישראל במולדתו.
    וכמה מילים לגבי דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. היהודים בגולה שחיו במדינות נוצריות שבהן הנצרות הייתה דת המדינה סבלו מרדיפות ומאפליות. במדינות בהן הופרדה הדת מהמדינה כגון צרפת או נתנו שוויון זכויות לכל הדתות, היהודים נשמו לרווחה ואף החלו להתאקלם בסביבתם. אינני מתייחס לטמיעה פיזית אלא בעיקר לפתיחות תרבותית ולשונית והזדהות עם הלאום המארח. אם היהדות על רגל אחת היא: ואהבת לרעך כמוך ומה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, אז אין אנו מדינה יהודית כי הדבר הכי שנוא על היהודים זה לחיות במדינות שאין בהן הפרדת דת מהמדינה ויש בהם חוקים שונים לדתות שונות וכל אדם משויך או לא משויך בעל כורחו לדת זו או אחרת. ובזה שאנו מגדירים את המדינה כמדינה יהודית ללא הפרדת הדת והמדינה יצרנו מדינה רב לאומית כאשר חלק מאוכלוסייתה מנוכר לה. הגדרת ישראל כמדינה יהודית לא תועיל ליהודים להיות בעלי הבית בישראל אם הם לא יהוו רוב באוכלוסיה. היהדות של המדינה חייבת לנבוע מעליונות מספרית ותרבותית ולא מחלוקת האזרחים לדתות עם מערכת חוקים נפרדת.

    השב לתגובה
    • אלון ילין
      אלון ילין Author יוני 24 2018, 19:39

      מסכים אני עם רוב דבריך, ובעיקר עם הסיפא.
      אני חולק עליך בנושא הפן הלאומי הניזון מהכמיהה הדתית. במשך מאות רבות של שנים רק מעטים הגיעו לארץ ישאל. חלקם כנוסעים וחוקרי ארצות כמו בנימין מטודלה ויהודה אלחריזי וחלקם מסיבות דתיות כמו רבי נחמן מברסלב, אך הם לא קבעו את מושבם כאן. אירעם (כפי שהזכרתי בסקערה) הגיעו בערוב ימיהם כדי למות ולהיקבר באדמת הקודש.
      ברית המועצות סרבה להכיר במוצא אתני ודתי של תושביה ומבחינתה כול אזרחיה השתייכו לאומה קומוניסטית אחת. בפועל לא התירה ליהודים לצאת והערימה קשיים אדירים על מבקשי אישורי עלייה וזכורים לנו היטיב "אסירי ציון". רק עם "פרוץ" הפרוסטרויקה בימי שלטונו של גורבצ'וב, נפרץ הסכר.

      השב לתגובה
  2. ......
    ...... יוני 27 2018, 16:56
    הואיל וגם אני לא מאמין בניסים

    …….

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!