JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

ביזיון, קיבעון, ראשומון או דמיון?

תשקיף על מאמרו של ד"ר אורי מילשטיין

ביזיון, קיבעון, ראשומון או דמיון? ד"ר יצחק דגני
אוקטובר 24
11:00 2018

הד"ר אורי מילשטיין מפרסם זה שנים רבות מאמרים וספרים העוסקים בענייני צבא ואסטרטגיה של מדינת ישראל וצה"ל. במאמרו "לקחים ושקרים", שעסק בחקר ההיסטוריה בכלל ובוועדות חקירה בפרט, הוא יצר תיאוריה משל עצמו. בכישרון כתיבה ראוי להערכה הוא שרטט, על סמך תקלות וטעויות שוליות יחסית, תיאוריה שגויה לחלוטין. אם היה בה שמץ של אמת מדינת ישראל כבר מזמן הייתה נעלמת מעל מפת המזרח התיכון. אני מהסס להתייחס לסוגיה מה היה גורלם של כשש מאות אלף היהודים שחיו כאן ב-1948. כך או כך, אם התיאוריה של מילשטיין הייתה תקפה, לא היו חיים כאן כעבור שבעים שנים יותר משישה וחצי מיליון יהודים. לפיכך נטלתי על עצמי להתייחס בהרחבה למאמר זה.

אתחיל מהסוף – ד"ר מילשטיין מסיים את מאמרו כך: "בניגוד למצעד האיוולת של המערכת הפוליטית והביטחונית, המערכת המשפטית ממצה את הדין ברוב המקרים. ועל כך אמר מנחם בגין: 'יש שופטים בירושלים'". לפני שאתייחס לאמירה הסתמית הזאת (בלשון המעטה, בשל הציווי – אחרי מות קדושים אמור) של מר בגין, אצטט להלן מדברי מר משה פורמן (תגובה מס' 7 למאמר של מילשטיין) כדלהלן: "לא ברור לי מאין האופטימיות שלך על המערכת המשפטית אחרי כל המינויים הכל כך שקופים של איילת שקד".

"מינויי איילת שקד" הם לא עיקר העניין. השופטים בישראל מתמנים מקדמת דנא על ידי ועדה מיוחדת. מאז ומעולם היו המינויים הללו נתונים בידי ילודי אישה. באופן טבעי חברי ועדת המינויים היו חשופים למשבי רוחות העונה. על כן עקרונית במינוח "מינויי איילת שקד" אין כל חידוש או ייחוד. מערכת השיפוט היא רק חלק קטן, אמנם חשוב, ממערכות החוק ואכיפת החוק בכל מדינה, כמו גם במדינת ישראל.

בשל סיבות שונות, שמחמת קוצר היריעה לא נעסוק בהן כאן, המערכת החוקית-משפטנית בישראל עמוסה בעורכי דין, בחוקים משתנים ומתחדשים וביותר מדי הליכים משפטיים. בשל "גמישות המחשבה" נמצא נותני חוות דעת משפטיות, לעתים כאלו הסותרות זו את זו, והכול בחסות אותה מערכת חוקים. לרוע המזל אין בישראל חוקה, כך שכמעט איש הישר בעיניו יעשה.

עד לתקופת כהונתו של נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק היה לבית המשפט העליון בירושלים מעמד מורם מעם ונכבד ביותר. מציאות זו החלה להשתנות אחרי הצהרתו המיותרת, בלשון המעטה, של השופט ברק ש"הכול שפיט". על הצהרה אומללה זו התנצל השופט ברק בחלוף הזמן, ולדעתי גם היכה על חטא. מהצהרה זו, דרך פסק דין "נוהל שכן" עד לימינו אלה, גלש מעמדו של בית המשפט העליון במורד. עד כדי כך שחבר כנסת, לאו דווקא מהחשובים ביותר, הציע לעלות על בית המשפט העליון עם בולדוזר D9.

דעיכת מעמד בית המשפט העליון אינה אלא אינדיקטור למצבה ולמעמדה של מערכת המשפט כולה. בכך צודק מר משה פורמן וטועה ד"ר אורי מילשטיין. על מנת לסבר את דעת הקוראים אציע למתעניינים לקרוא את הספר "תיק ליברמן – כתב האישום שלא הוגש" (מאת עו"ד אביה אלף, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2015). הרשות המשפטית בישראל אינה מתנהלת כפי שד"ר מילשטיין קובע במאמרו דנן. בעייתה העיקרית היא השילוב המסוכן עם הרשות המבצעת והחדירה לתוכה, והאמביציה של חלק מהשופטים הנחשבים להתערב בניהול השוטף של החברה בישראל.

עניין זה עומד בניגוד לבסיס הנורמטיבי של חברה דמוקרטית מודרנית, דהיינו לעיקרון הפרדת הרשויות. הרשות השופטת חייבת לפעול על פי חוקים שנחקקו על ידי הפרלמנט. הפרלמנט נבחר על ידי העם, שהוא הריבון. בחוקה של מדינה קיימת בדרך כלל מערכת איזונים ובלמים שמפקחת על פעולות הרשות המבצעת. במקרה שהרשות המבצעת מפרה את הוראות החוקה, המערכת המשפטית יכולה להתערב בפעולות הממשלה. למשל אם הממשלה מקפחת זכויות מיעוט. לישראל אין חוקה. לפיכך החליטה הכנסת שאוסף חוקי היסוד, שיחוקקו עם חלוף הזמן, ישמשו כחוקה בהתהוותה. לשם כך למשל נחקק לאחרונה חוק הלאום. המפליא הוא שחלק מאלה שבעבר צידדו בגיבוש חוקה מתנגדים בקולניות ובפורומים בין-לאומיים לחוק הלאום. חומר למחשבה.

לעניין "פסק הדין" של ד"ר מילשטיין על לקחי ושקרי מערכת הביטחון אבקש להעיר: האם ד"ר מילשטיין שכח שהמנדט של ועדת אגרנט היה לטפל בפן הצבאי של המערכה במלחמת יום כיפור ולא בפן האזרחי? האם לא היו קצינים בכירים שתפקודם היה ראוי להערכה? למשל האם יש לגזור גזירה שווה על גורודיש ועל דדו? אם צה"ל לא היה מוכן למלחמה איך בכל זאת ניצחנו ניצחון מזהיר שאין כמוהו בתולדות המלחמות? אמרו שהסדיר יבלום עד בוא המילואים. האם לא כך בדיוק קרה?

ד"ר מילשטיין הנכבד – אתה הרי יודע שהסורים אפילו לא התקרבו לכנרת, אף שיחסי הכוחות בינינו לבינם ביום כיפור היו בערך 1:8 לטובתם. אתה הרי יודע שהמצרים לא פרצו את קו בר-לב כיוון שהוא היה בנוי משלוש שכבות: מעוזים, תעוזים וקו החת"ם. אתה יודע שהמצרים הצליחו לעבור רק את קו המעוזים, אף שיחס הכוחות בינינו לבינם היה בערך 1:15. אתה יודע איך הסתיימה מלחמת יום כיפור זמן קצר ביותר לאחר שפרצה. אתה גם יודע ואף רמזת על כך שבישראל ידעו שעומדת לפרוץ מלחמה.

אני מניח שאתה מכיר את הפרסומים של קלאוזביץ' ולידל הארט. אני מניח שידוע לך כי מלחמת הגנה היא צורת קרב איתנה יותר ממלחמת התקפה. אני מניח שידוע לך כי בתכנון התקפה יש להבטיח שגודל הכוח התוקף יהיה גדול פי שלושה לפחות מהכוח המגן. על כן אנא שער בנפשך שישראל הייתה תוקפת ראשונה את המצרים והסורים, ביום כיפור או אף לפניו – האם לא היו לצה"ל יותר אבדות בנפש, בפצועים ובמטוסים? האם אז לא היינו מתעמתים עם האמריקנים ללא צורך ונותרים לבד במערכה נגד הסובייטים? (בהנחה שעם הערבים היינו מתמודדים בעצמנו). האם לא היינו מרוקנים את מחסני התחמושת בשל פיזור מטרות, המתחייב מהתקפת נגד? האם מחיר כספי של מתקפת נגד תחילה לא היה גבוה יותר? האם האמריקנים לא היו מזדרזים להשלים את החוסרים שלנו בעזרת רכבת אווירית?

עברו 45 שנים ממלחמת יום כיפור. ארכיונים נפתחו. ספרים רבים נכתבו על המלחמה. האם לא הגיע הזמן להעריך את ההישגים חסרי התקדים של ישראל במלחמה זו? האם לא הגיע הזמן לשקם את יוקרתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, שניהל את המלחמה עד לניצחון? האם לא הגיע הזמן להעריך את ההחלטות האסטרטגיות החשובות שראש הממשלה גולדה מאיר קיבלה על עצמה?

אני מבקש להדגיש בהדגשה יתרה – אינני מקל ראש בקורבנות שישראל שילמה עבור הניצחון במלחמה זו. בעצמי השתתפתי בלחימה ברמת הגולן והייתי עד לגבורתם של לוחמי חטיבה 188 שמסרו את נפשם על הגנת המולדת. את חלקם הכרתי אישית. אינני מתעלם מתקלות, מטעויות ומהזנחה חלקית שהתגלו בפינות שונות בצה"ל בין שתי המלחמות. אולם יחד עם זאת, לעניות דעתי, ניתן לצפות מפרשן בכיר כד"ר אורי מילשטיין לביקורת מאוזנת יותר ואמיתית על הצבא וההנהגה האזרחית שעמדו בפרץ ביום הכיפורים ההוא.

בעשור האחרון, בהרצאותיי הרבות בפני סטודנטים באוניברסיטה, בפני תלמידי תיכון ובפני צעירי הקד"צ, אני מוצא שבקרב הדור הצעיר שלנו הסאגה של מלחמת יום כיפור קיבלה תדמית מעוותת לחלוטין. הצעירים מתבטאים: הותקפנו, חדלנו, הובסנו, הסורים כמעט כבשו את רמת הגולן, המצרים הכניעו את קו בר-לב, ועוד כהנה וכהנה "אמיתות היסטוריות" מסוג זה. הבל ורעות רוח. תיאוריה מדומיינת המבוססת על קידוש השלילה, כפי שגיבש ד"ר אורי מילשטיין, מסייעת לניפוח רוח תבוסתנית בקרב הדור הבא. מטעויות העבר צריך ללמוד, אולם לא זו הדרך.

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

11 תגובות

  1. אורי מילשטיין
    אורי מילשטיין אוקטובר 24 2018, 12:11
    חשיפת עובדות ורזולוציה גבוהה

    יצחק דגני ידידי!

    א. תודה על התייחסותך המושקעות למאמרי.
    ב. אשר להערתי על מערכת המשפט ולא רק בישראל אלא במערב בכלל, ההקשר היה חשיפת העובדות ולא פרשנותן המשפטית.
    ג. אשר למלחמת יום הכיפורים: על פי הפתגם הצרפתי – אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ניתוח ברזולוציה גבוהה של תפקוד צה"ל מלמד על תפקוד באיכות ירודה. שתי דוגמאות מסוף המלחמה: קרב העיר סואץ בדרו וקרב החרמון בצפון כשצה"ל "חזר לעצמו" מן ההפתעה.
    ד. לעניות דעתי הניתוח שלך על מלחמת יום הכיפורים הוא ברזולוציה נמוכה מאוד המאפיינת את תרבות הביטחון של ישראל לא רק בציבור הרחב אלא גם במערכות הפוליטית, הביטחונית והאקדמית. מכאן שתאה בחברה טובה.

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני אוקטובר 27 2018, 14:25
      לד"ר אורי מילשטיין הנכבד

      א. לכבוד הוא לי.
      ב. אין רבותא בהמשך הדיון על מערכת המשפט.
      ג. כנגד הפתגם הצרפתי אביא מדברי רבי הלל הזקן "אל תקיש מן הפרט אל הכלל". אפשר להביא עוד הרבה דוגמאות נוסף על החרמון וסואץ. אפשר להיכנס לרזולוציה "מיקרוסקופית" כגון כח צביקה וגבורת יוסי לפר. השאלה למה זה טוב. מרוב עצים לא תראה את היער.
      ד. שאני בחברה טובה – נכון. אבל החברה הטובה כוללת גם מומחים מרוסיה ארה"ב וארצות אחרות. החשוב הוא הרזולוציה הנמוכה כיוון שהגבוהה מעוותת את המציאות.

      השב לתגובה
  2. גדעון שניר
    גדעון שניר אוקטובר 24 2018, 14:13
    יכול היה להיות אחרת

    דגני
    עם כול הכבוד, מאחר וגם אני הייתי שם, אני מרשה לעצמי להגיב לכמה נקודות.
    נתחיל במטה הכללי. הרמטכ"ל דדו ידע בוודאות מוחלטת (כפי שאני וחברי ידענו מתוך תדרוך אגם מבצעים), 30 שעות קודם לפרוץ המלחמה על השעה המדויקת בה היא תפרוץ. אף שגיוס המילואים המידי שדדו דרש, נאסר עליו עי שר הביטחון משה דיין, ניתן היה להיערך למניעת המלחמה, או להפחית מפגיעותה גם ללא הצורך להימנע מ "הירייה הראשונה" שגולדה הבטיחה לקיסינגר. דדו יכול היה להכניס את הסדיר ואת כול מוצבי התעלה לכוננות, ולהפעיל את תכנית ההגנה של קו בר-לב עי קידום חטיבת הטנקים ואיוש המוצבים, וזאת מבלי לירות כדור אחד. ניתן להניח שהצבא המצרי היה רואה את ההיערכות הישראלית, ומן הסתם שוקל שוב את צעדיו…
    מספר מפקדים נקטו יוזמה, כמו חקה שהעלה שתי חטיבות לרמת הגולן ובכך מנע את כיבושו, כך גם חיל הקשר וחיל הים גייסו בשקט את אנשי המילואים ונערכו היטב, ואף חיל אוויר התארגן, אף אם בחופזה להתקפת נגד, אך דיין החזיר את המטוסים שכבר נעו על המסלולים לדיריהם בשבת 11:00. אי אפשר להסביר את היאלמותו והיעלמותו של גורודיש אלוף פיקוד הדרום, שלא הכניס את הסדיר לכוננות עליונה, ולמעשה הפקיר את חיילי המילואים של החטיבה הירושלמית לגורלם המר שעה ששיחקו שש-בש בגופיות על גדות התעלה… ועל כול זה אחראי הרמטכ"ל!!
    לחליפין, גם אם ננסה להבין את הקיפאון של הרמטכ"ל ברוח הקונספירציה שרקח קיסינגר, לאפשר לסאדאת הישג צבאי כל שהוא שישיב את הכבוד המצרי הפגוע, כתנאי לכניסה למשא ומתן שגולדה הציעה קודם לכן, הרי שניתן היה להסיג את כוחותינו משפת התעלה, לאפשר למצרים "לכבוש" רצועה מסוימת מסיני, ואחר כך לשבת למשא ומתן. וכול זה במינימום נפגעים לכוחותינו, אבל גם זה לא קרה, ונוח היה להסתתר תחת המנטרה השחוקה של "הופתענו" שבפועל לא הייתה. לאמור: "היערכות מנע" הייתה יכולה להשיג את המטרות המדיניות, ללא פתיחה ראשונה בירי, ובכמות נפגעים מינימלית!.
    זה שצהל ניצח בקרב הירואי, לא קרה בגלל תחכום צבאי של המטה הכללי, חרף התארגנות ימח"ים לקויה, למעט היוזמה, אף אם בעייתית משהו, של אריק שרון שהעביר את הקרב לשטח המצרי, אלא מישום הקרבה הנאצלת של חיילים ומפקדים מרמת הכיתה ועד הגדוד, שחרפו נפשם. והמחיר הכבד ששילמנו על מחדל ההיערכות וההתנהלות הצבאית, שלא לדבר על כישלון הדרג מדיני, בו נמחק דור שלם של צעירים, על כך שילם הרמטכ"ל במישרתו, ובצדק.

    השב לתגובה
  3. חמוץ
    חמוץ אוקטובר 24 2018, 19:08
    השמאל כל כך חמוצים

    שהם מסתיררים ניצחון שהובילו מנהיגי השמאל?

    השב לתגובה
  4. משפטן
    משפטן אוקטובר 25 2018, 05:40
    מי יקבע אם חוק הוא חוקתי?

    סמוטריץ? עבריינים מורשעים?
    מי יפרשן? אנשי מקצוע או כאלה שלא יודעים אפילו לדבר בלי שגיאות?
    ולמה אתה חושב שחבר כנסת שאיים לעלות על בית המשפט עם בולדוזר הוא ההוכחה לכך שמערכת המשפט נכשלה?
    להיפך הוא ההוכחה לכך שלבית המשפט צריך לתת יותר כוח וסמכויות ולא לאותו גאון שהנו מחוקק!!!
    בדיוק כמו חברת כנסת שיוצאת מול חיילי צה"ל בכאשר הם ובכל מעשה שלהם זה שהיא מחוקקת הופך אותה לצודקת?

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני אוקטובר 25 2018, 12:17
      משפטן אלמוני יקר

      מי שיקבע הוא בית המחוקקים.
      בית המשפט ישפוט בדיוק על פי החוק. זה תפקידו ותו לא.
      כאשר בית המשפט חורג מתפקידו נוצרת תופעה כדוגמת ה- D9 (ראה כב' השופט ברק עם האג'נדה, פסקי דין נוהל שכן, קעדן והכל שפיט).
      הערתך בעניין חברת הכנסת לא ברורה. מה בכוונתך לומר בזה?

      השב לתגובה
  5. אמנון ויצמן
    אמנון ויצמן אוקטובר 26 2018, 15:14
    גם אם חושבים אחרת

    אפשר להתייחס לדעות אחרים בנימוס

    השב לתגובה
  6. יונתן קורפל
    יונתן קורפל אוקטובר 27 2018, 15:56
    יצחק הנכבד, חולק עליך !!!

    אני סבור כי נסחפת כאשר קבעת נחרצות כי במלחמת יום הכיפורים "…ניצחנו ניצחון מזהיר שאין כמוהו בתולדות המלחמות…"
    בסופו של דבר השגנו אמנם ניצחון, אולם כזה עליו אפשר להגיד "עוד ניצחון כזה ואבדנו"
    במשך חודשיים שימשתי מפקד מעוז בתעלה, ועד ימים ספורים ממש טרם פרוץ המלחמה. במלחמה עצמה לחמתי במסגרת גדוד שהגיע בסופו של דבר הכי קרוב לקהיר
    לדעתי הצבא לא היה מוכן, הציוד שלו בהרבה מובנים היה חסר ועלוב, האימונים לא הכינו לסוג המלחמה שפרצה, התוכניות לא היו טובות, הצפי לא תאם את שקרה, ניהול קרבות רבים היה גרוע, המודיעין לקה מאוד בחסר, וזו רק התחלת הרשימה
    הייתי נוכח בתדריכים לפני המלחמה ובמהלכה, האזנתי לרשתות הקשר, ראיתי במו עיני את התעוזים (בקו השני) שננטשו בהיסטריה בעת שכבשנו אותם בחזרה, אספתי תוך כדי תנועת קרב חיילים ישראלים פליטים שנותרו לבדם בשטח, ראיתי את הפגיעות מסביב בזמן אמת, שמעתי עדויות של חברים ומכרים בכל הגזרות ובכל החזיתות
    הוויכוחים אם ידענו על כוונות לפתוח במלחמה 30 שעות טרם פרוץ המלחמה או פחות, כלל אינם רלוונטיים לשאלה אם היה זה ניצחון שיש להתפאר בו. אולי להיפך. כי הרי ככל שידענו מוקדם יותר, התוצאות הנן עוד יותר עלובות. למלחמה לא נערכים בתוך ימים ואפילו לא בחודשים
    הניצחון הושג במחיר של אלפיים וכמה מאוד הרוגים. אוי ל"הישג". בנוסף היו לא מעט אלפי פצועים. לשמחה והתפארות אין מקום עם תוצאות שכאלה. כשאפשר היה לדעתי למנוע חלק משמעותי מן המכות שספגנו
    גם הקביעה הנחרצת שלך כי לו היינו תוקפים תחילה היו לנו יותר נפגעים, איננה מקובלת עלי. אני מבין שלעיתים עושים הערכות שגויות, אבל להפוך אותן בדיעבד למעשה חוכמה זוהי גישה לא בריאה. אינני מעוניין להיכנס לוויכוחים פרטניים, אזכיר לכן רק את מה שקרה במלחמת ששת הימים. תקפנו ראשונים וראה מה היו מספרי הנפגעים
    הניצחון הושג בסופו של דבר תודות לשני גורמים. ראשית, אויבינו ניהלו וביצעו את לחימתם גרוע יותר מאתנו. שנית (הסיבה העיקרית), גבורה והקרבה יוצאת דופן של החיילים וקציני השטח שהביאו לניצחון הקשה תוך שהם משלמים מחיר כבד מנשוא

    השב לתגובה
  7. יצחק דגני
    יצחק דגני אוקטובר 27 2018, 23:16
    יונתן היקר

    הגם שאתה חולק עלי איני חולק עליך. אין לי ספק שתיאור הטראומות שחווית במלחמה ההיא הן אמתיות. הגם שחוויותיי מהמלחמה בגולן הן אחרות לא על זה הנני מבקש להעיר.
    כשאני דן על המלחמה ההיא הקריטריונים שאני מתייחס אליהם נמצאים בתחום של רזולוציה (מונח מושאל מדברי ד"ר אורי מילשטיין) אחרת.
    מה דעתך – במצב שישראל הייתה אז – אחרי מלחמה שנמשכה יותר משש שנים – מה היה על ישראל לעשות?
    להגיב לפני ההתקפה ולאבד את הגב האמריקאי?
    ובאשר לתוצאות המלחמה עצמה – האם תוכל להביא לי דוגמה לניצחון יותר מהיר ומשכנע מאשר, למשל, קרב השריון (כנראה המרשים ביותר בהיסטוריה) ברמת הגולן?
    אני מסכים אתך לחלוטין שהניצחון הושג בזכות הלוחמים והמפקדים בשדה שחרפו נפשם על הגנת המולדת. מסכים לחלוטין שהמחיר ששילמנו היה מחריד.
    אולם אשמח אם תלמד אותי מה היה ניתן לעשות אחרת ולצאת עם אותם הישגים שבסופו של דבר הביאו לנו שלום חוזי עם מצרים וירדן ושלום דה פקטו עם סוריה.

    השב לתגובה
    • יונתן קורפל
      יונתן קורפל אוקטובר 27 2018, 23:40
      יצחק נכבדי,

      אין לי כוונה לדון בסוגיה אם היינו צריכים לפתוח במלחמה או אולי להמתין
      ביקשתי רק לחלוק על הקביעה הרועמת כי היה זה ניצחון מזהיר, הגדול ביותר בהיסטוריה הצבאית
      הטעויות, בעיקר לפני פרוץ המלחמה, אך גם במהלכה היו קשות וניתן היה למנוע אותן
      היינו צריכים להיות יותר מקצועיים ופחות זחוחים עם בטחון עצמי לא מוצדק
      ביום השנה למלחמה שמעתי בגלי צה"ל שני שדרנים ימניים מהגל החדש שיודע הכול ובז לאחרים. הם טענו כי יש נטייה שמאלנית להיות חמוצים, והיא שעומדת במרכז העצב שרוצים להלביש על יום השנה לאותה מלחמה
      אנשים שבמקום לראות במלחמה ניצחון מפואר ולהתגאות בו טוענים שהיה מחדל
      וזה בדיוק מה שמוביל אותנו ללא ספק אל הכישלון טבול הדמים הבא
      חייבים ללמוד מטעויות

      השב לתגובה
      • יצחק דגני
        יצחק דגני אוקטובר 28 2018, 23:44
        יונתן יקירי

        אם כך "בסופו של יום" המחלוקת שנותרה בינינו מתמקדת במשפט שכתבתי כי הניצחון ביום כיפור היה מזהיר והגדול ביותר בהיסטוריה הצבאית. לנוכח הפרוטוקולים מתקופת המלחמה שמתפרסמים עכשיו, לנוכח יחסי הכוחות בין הצדדים בפתיחת המלחמה שהמעצמה הסובייטית נטלה בה חלק פעיל ולנוכח המהירות שבה הסתיימה המלחמה – אין לי ספק שהגדרתי היא נכונה ואף ממעיטה.
        לעניין השדרנים, החמוצים וכיו"ב אינני רצה להתייחס. זה לא שייך לעניין הנדון.
        לגבי התחזית שלך לעתיד – אתה יודע למי ניתנה הנבואה.
        מכל מקום – כל הכבוד על הדיון המקיף, המנומס והרציני.

        השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

שדות חובה מסומנים *

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!