JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin
  • ראשי » 
  • הגיגים
  •  » אי-אפשר להשוות בין דרי המעברות לבין חלוצים

אי-אפשר להשוות בין דרי המעברות לבין חלוצים

זיכרונותיי כ"בוגר מעברה" בעקבות הסדרה "מעברות"

אי-אפשר להשוות בין דרי המעברות לבין חלוצים משה גרנות
מרץ 23
09:30 2019

כיוון שבנתיבות חיי חוויתי גם את העלייה ארצה וגם שהייה במעברה, התעניינתי תמיד בספרים ובכתבות בטלוויזיה שעסקו בתקופה כאובה אך גם מעצבת זו בתולדותיה של ישראל המתחדשת. בסדרה התיעודית החדשה על סיפורן של המעברות, מבקשים אלי עמיר ויוסי אלפי שנתייחס אל השנים במעברות כאל תקופה של חלוציות וגבורה, ואלי עמיר אף מדמה אותה לימי "מייפלאואר" של ההגירה החלוצית לצפון אמריקה. לדעתי, שניהם מבקשים להעניק לתקופה הכואבת הזאת מחלצות שאינן לפי מידותיה.

אני, כאמור, "בוגר מעברה", ואף התמזל מזלי לעבוד שכם אל שכם עם חלוצי העלייה השנייה והשלישית. אין בכלל מקום להשוואה ביני, בינינו, ובין הענקים ההם. עם הגעתנו ארצה ב-22.2.1951, הוסעתי עם משפחתי במשך יום שלם למעברת באר-שבע. שם קיבלנו אוהל, ארבע מיטות ושמיכות. בלילה התחוללה סופת חול עזה והאוהל עף. קשה לתאר את הייאוש שאחז בנו: איך אפשר לחיות כאן (ים של אוהלים, אין שיח, אין עץ, אין צל!)? איך נתפרנס? מה נאכל? איזה סיכוי יש במקום הזה לחיי רוח? אולם אבא שלי, ששרד את מחנה הכפייה הפשיסטי ואת ההתנכלויות של המשטר הקומוניסטי, הצליח בתושייתו הרבה להוציא אותנו מהמעברה, ולשכן אותנו ב"ארמון" (צריף שוודי) במושב עובדים.

תשאלו ודאי כיצד עשה זאת אבא? הרי במכס הקומוניסטי הפשיטו אותו כדי לחפש דברי ערך מוחבאים על הגוף, אפילו את טבעות הנישואין הסירו מידיהם של הוריי. המטען שהרשו לנו להביא ארצה היה זהה לרכושו של קבצן. אבא ידע שבארץ יש משבר כלכלי גדול, הייתה זו תקופה ה"צנע", והוא הצליח להגניב במטען שני נקניקי סיביו. סיביו היא עיר יפיפייה בטרנסילבניה, הידועה בשל האדריכלות הגרמנית של בתיה, אך גם בשל הנקניק הטעים.

אבא לקח את שני הנקניקים ומכר אותם בשוק של באר-שבע. בכסף שקיבל תמורתם הוא נסע לאורכה ולרוחבה של הארץ לחפש מקום סביר לשכן בו את משפחתו. אבא מצא מקום כזה בכפר יהושע, שם שוכנו עולים חדשים ב"ארמונות" – צריפים שוודיים, שהיה בהם מטבח ובו מים זורמים, נוחיות ומקלחת בחוץ (היה קיץ, והמים בצינורות הגלויים היו רותחים) – ממש אמריקה!

אלא שהמקום הובטח לנו רק לזמן מוגבל – כעבור חודשים אחדים נאלצנו להצטרף להתיישבות במושב עובדים, ואומנם הגענו למושב הוותיק כפר יחזקאל. שם קיבלנו צריפים צנועים הרבה יותר, מחופּים בגג פח, ללא מים זורמים וללא חשמל. בחורף הקשה של שנת תשי"ב (1952-1951) ראיתי לא פעם את אבא תומך את הגג במוט ברזל, כדי שלא יתמוטט עלינו. כעבור שנתיים קיבלנו שיכון ללא תקרה (ראו מלמטה את הרעפים), ללא מרצפות, ללא מים זורמים וללא חשמל. אבל במקום הזה שמתחת לפני הים זכיתי להכיר את ארץ ישראל הוותיקה.

הייתי בן שלוש עשרה או ארבע עשרה כשפגשתי את דור הנפילים, הגיבורים ואנשי המידות, אנשי העליות השנייה והשלישית. עמדתי משתאה לנוכח טוהר מידותיהם, וידעתי אז בחוש פנימי שלעולם לא אשתווה אליהם, אולי רק אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע ממעשי ידיהם. הם אלה שמרדו בהורים ובמסורת, חתרו בהחלטיות לברוא יהודי חדש שמתעב מסחר ועסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה, הם ביקשו לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו, שאיננו מתייאש מן העשייה.

בעשר אצבעות הם הקימו כפרים יפהפיים בלב השממה והגנו עליהם מפני מתנכלים. הם הקריבו את מרב הקורבנות לפני מלחמת השחרור ובעת המלחמה עצמה. לנו, העולים שזה מכבר באו, באמת לא היה כלום, ואילו להם כבר היו בתים קטנים ויפים טובלים בירק, פרות גועות ברפתות ותרנגולות מקרקרות בלולים. המטעים, שדות הבר והשלחין הרנינו את הלב ביפעת עלוותם, והאותיות החרותות בשיש הזכירו את מחירה של החירות, את מחירו של החלום. וכשבאנו להסתפח לכפריהם, הם הפשילו שרוולים ולימדו אותנו לעבוד בשדה, ובערב, כשהם וגם אנחנו היינו סחוטים מהעבודה הרבה, הם היו מכנסים אותנו ומלמדים עברית, שרים עימנו מזמירות הארץ ומספרים לנו את סיפורי ארץ ישראל החדשה.

עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בליבי ייאוש נורא משום שידעתי כי לעולם לא אצליח להתחרות עימם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. למרות גילם, הם היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים. בעיניי הם היו יצורים על-אנושיים. מעולם לא חשתי יחס של התנשאות מצידם, מה שאינני יכול לומר על נכדיהם שהיו בני גילי, ושבוודאי לא היו זכאים להתחלק בתהילתם.

הם היו שזופים, לבושים בפשטות נזירית – "א"ד גורדונים" מהלכים במרחק של מגע יד! וכשהמולדת נזקקה להם (ומתי היא לא נזקקה להם?), הם ובניהם התנדבו ליחידות הצבא הקרביות ביותר. בניהם היו קצינים בכירים בצה"ל, מג"דים ומח"טים, ובילו חודשים במילואים, כשמשקיהם משוועים לידיים עובדות.

ובכן, אין חולק על כך שאנשי המעברות חוו חוויות איומות של עוני מחריד, של השפלה, של חוסר תקווה, אבל הם לא היו חלוצים ולא היו גיבורים, כפי שיוסי אלפי רוצה שנאמין – הייתי במעברה, וראיתי הכול במו עיניי, ואין כלל מקום להשוות אותי, אותנו, לאנשי העלייה השנייה והשלישית.

רוב העולים היו בטוחים שהם מגיעים לירושלים עיר הקודש, שיפגשו כאן דמויות מהתנ"ך. אולם מוסדות המדינה, שידעו אילו קשיים ועניות מצפים להם, היו מביאים אותם בחשכת הלילה למעברה, כדי שלא יידעו מה מחכה להם. רימו אותם שהמעברה ממש קרובה לתל-אביב, וכשראו עיניהם לאן הובלו, הם הצטערו על היום שהסכימו לעלות ארצה (הגם שלא היה לאן לחזור – הארצות האסלאמיות שללו את הדרך חזרה, ולארצות הקומוניסטיות ממש לא היה כדאי לחזור).

בדרכנו ארצה באונייה "טרנסילבניה", כשהגענו לים האגאי, היטלטלה האונייה כמו שיכור, וכולם הקיאו את נשמתם. אני זוכר ששאלתי את בני, אחי: "פה על האונייה נורא רע, אבל בישראל יהיה לנו טוב, נכון, בני?", והוא חייך חיוך עצוב והסביר לי שאין סיכוי לחיים טובים בארץ ישראל – על סיפון האונייה הזאת יש כאלפיים עולים, לאף אחד אין שום רכוש (לא לאלה שהגיעו מאירופה ומן הסתם גם לא לאלה מארצות אסלאמיות), איש לא יודע את השפה, לרובם אין מקצוע (עסקיהם של הרוב היו "לופט געשעפטן"), וכל שבועיים מגיעה אונייה כזאת לארץ, ועוד אוניות מארצות אחרות – איך יהיה טוב?

ובכן, אנחנו היינו מוכנים למצוקה שמחכה לנו, אבל רוב העולים היו בטוחים שהם מגיעים, כאמור, לארץ זבת חלב ודבש, והאכזבה הייתה קולוסאלית, תחושה עמוקה שהוליכו אותם שולל, שרימו אותם. חבל שאיש מפוכח כמו אחי לא טס עם העולים מעיראק, או שט באונייה מצפון אפריקה כדי להבהיר להם נכוחה לאן הם מגיעים. רבים מדרי המעברות רצו לחזור לארצות מוצאם (כך גם אימו של אלי עמיר), היה אפילו עולה חדש שמכר את התינוק שנולד לאשתו כדי להשיג כסף לחזור לצרפת. במעברה הובעה שנאה ענקית למדינה, לבן-גוריון, למפא"י, שנאה שלא שככה גם כאשר המעברות חוסלו.

בפרק השלישי בסדרה "מעברות" מספר פרופ' סמי שלום שטרית איך יום אחד נעלמו הרומנים מהמעברה, ונותרו בה רק יוצאי ארצות האסלאם, ומסביר: המוסדות העדיפו את הרומנים, והעניקו להם שיכונים. ובכן, עוד אגדה חסרת שחר שליבתה את השנאה לאשכנזים, שנאה שהתפרצה בצורה מזוויעה בשנות השמונים של המאה הקודמת ("אשכנאצים!", "אשכנזים לבוכנוואלד!"). הרי תיארתי לכם את הוויה דולורוזה שעברה משפחתי עד שקיבלה שיכון, שלמענו חתם אבא על משכנתה לעשרים שנה – והכול בזכות נקניק סיביו. זה בוודאי לא מצדיק את קיתונות השנאה שהופנו כלפינו מאז ועד היום.

מי שצפה בפרק הרביעי בסדרה, התוודע לעובדה המוזרה שדרי המעברות לא היו מוכנים לעזוב את מגוריהם שם ולעבור לשיכון, כי המעבר הצריך חתימה על התחייבות כספית. משום החשש שתיוולד במעברות שכונת מצוקה, ערש לאלימות ופשע, נאלצו המוסדות לפנות את המעברות בכוח, ולהרוס את הצריפים כדי שלא יהיה לאן לחזור.

ובכן, תקופת המעברות הייתה באמת תקופה איומה של ייאוש, של עניות מנוולת, של מצוקה, ומי שחווה אותה, לרוב זוכר אותה בכאב גדול, אבל ההשוואה בין דרי המעברות לבין החלוצים שיזמו מהלך היסטורי חד-פעמי בדברי ימי עם ישראל, ואולי אפילו בדברי ימי העולם – היא חסרת שחר, ואני אומר זאת מניסיון ומידע אישי כ"בוגר מעברה" וכחניכם של החלוצים.

על המחבר / המחברת

Avatar

משה גרנות

סופר, מבקר, עורך. פרסם 57 ספרים (סיפורת, ספרי ילדים ונוער, הגות) וכאלף מאמרים ורשימות.

9 תגובות

  1. דרור לוי
    דרור לוי מרץ 23 2019, 12:11
    כל הכבוד על האומץ

    רבים חושבים כמוך ומפחדים להגיד את האמת.

    השב לתגובה
  2. ד.
    ד. מרץ 24 2019, 13:13
    גם משפחתי הגיעה מאירופה

    ולא קיבלנו כלום מעבר למה שקיבלו יוצאי ארצות המזרח. בכיינות לא משפרת ולא מועילה.

    השב לתגובה
  3. אלון ילין
    אלון ילין מרץ 24 2019, 18:20
    עד מתי!

    איני רוצה להיכנס לויכוח העובדתי. לכל אחד יש את האמת שלו ויש "עובדות אלטרנטיביות". כל עוד מפלגת השלטון מעונינת ללבות את הנושא לצרכיה האלקטוראליים, הנושא ימשיך להעיב על חיינו.

    השב לתגובה
  4. חדוה
    חדוה מרץ 25 2019, 08:21
    מה קרה שאחרי כל כך הרבה שנים

    אחרי שהיה נדמה שהנושא העד.י עבר מהעולם פתאום הוא מתעורר מחדש וביתר עוצמה

    השב לתגובה
  5. שאלה
    שאלה מרץ 25 2019, 19:13
    למה בקרב עולי רוסיה אחוז ההולכים לאקדמיה

    גבוה יותר?
    סדרי עדיפויות שונים בין הקבוצות השונות

    השב לתגובה
  6. עוזי בר
    עוזי בר מרץ 26 2019, 17:32
    אמירה נוקבת

    אבל בעדינות ובלי הסתה

    השב לתגובה
  7. הדסה וינשטיין
    הדסה וינשטיין מרץ 27 2019, 06:35
    לעובדות ולאמת את מקום כיום

    ממציאים מציאות שלא היתה ולא נבראה. מי שרואים עצמם מסכנים משנים את ההיסטוריה רטרואקטיבית.

    השב לתגובה
  8. עמוס אריכא
    עמוס אריכא מרץ 27 2019, 18:59
    מאמר בעל ערך חינוכי חשוב

    כמי שמכיר את כתיבתו העשירה של משה גרנות ואת יושרו המושחז יודע כי מאמר חשוב זה ראוי להימצא בין חומרי הלימוד על ארץ-ישראל בכל רמות החינוך העברי.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!