JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

הסוס של לאונרדו

בסימן איטליה

הסוס של לאונרדו רפליקה של הסוס של לאונרדו בעיר מונטפולצ'יאנו צילום: אבי גולדבר
אפריל 19
19:30 2019

יוליוס קיסר, איטלקי מכובד לכל הדעות, החל את ספרו "מלחמות הגאלים" בקביעה נחרצת כי "גאליה [צרפת] נחלקת לשלושה…". ומתוך כבוד לאיטלקי שזוהרו לא הועם, החלטתי לאמץ את הפתיח ההיסטורי הזה, בהתאמה הנדרשת, לרשימה צנועה זו.

שכבר נאמר שכל הפוסל במומו פוסל, ואם גאליה נחלקה לשלושה על פי הקיסר הראשון, איטליה נחלקה לריבוא נסיכויות, מלכויות, ערים ועמים, שאוחדו בכוח תחת האימפריה שיצאה מגבעות רומא. לאחר מאות שנים, משהתפוררה האימפריה הרומית והשכנים מגרמניה השתלטו עליה והתנחלו בה, שבה איטליה להיות ארץ ובה רפובליקות נסיכויות עצמאיות – ממלכת פיימונטה-סרדיניה, מדינת האפיפיור ברומא, דוכסיות בשליטת אוסטריה וממלכות נאפולי וסיציליה, ועוד כהנה וכהנה. ועד שבאו מציני וגריבלדי ואיחדו אותה – שוב בכוח – ב-1870, לא הייתה לנו אלא טריטוריה דוברת איטלקית בניבים שונים.

ובכן, למרות הריסורג'ימנטו – איחוד איטליה – עולה חשש כי זרע הפירוד האיטלקי חי וקיים, ואין השלווה שורה בין מומחי הפיצה מנפולי ליצרני הפרארי מטורינו ומעצבי החגורות בפירנצה, וזאת נוסף לחמשת המחוזות האוטונומיים – פריולי-ונציה ג'וליה, סרדיניה, סיציליה, טרנטינו-אלטו אדיג'ה (דרום טירול) וואל ד'אוסטה – ואף הנסיכות הזעירה סאן מרינו, היושבת במרכז איטליה, שהיא מדינה עצמאית כמו מדינת הוותיקן.

טוסקנה היא חבל ארץ שלו של מגדלי יין, לכאורה נטול מחלוקות. אך אם נבחן אותה היטב, כאמרי ישעיהו זקננו, ניווכח שגם ייננים מועדים למפח נפש: "וגם יקב חצב בו; ויקו לעשות ענבים, ויעש באושים". בדרומה של טוסקנה, במונטפולצ'יאנו, גדלים ענבי יין בכרמים. שדרות של גפנים גולשות על חמוקי הגבעות בטורים סימטריים להפליא, כמו חיילים במסדר כבוד למלך ויטוריו עמנואל השני, ומהם מייצרים את יינות האזור. בצפונה של טוסקנה, מעבר לקו הרוחב המדומיין העובר באזור העיר סיינה, מגדלים בכרמים ענבים הנראים זהים בצורתם לאלה שמגדלים בדרום – כלומר סגולים, עגלגלים, תלויים באשכולות על גפנים הנמשכים בטורים סימטריים על חמוקי הגבעות בגוון הטרה קוטה – אך מהם מפיקים את יינות הקיאנטי.

עד כמה שהדבר נוגע לגס חיך כמוני, הקיאנטי והמונטפולצ'יאנו דומים זה לזה בצבעם האדום העז ובטעמם. אלא שכידוע למביני גפן, לכל צלע גבעה משתפלת ותחת כל אבן בכרם – תנאי הסביבה המכונים "טרואר" – גדל זן מופלא שונה בטעמו, בעפיצותו ובניחוחו, ועל כן חשוב להפריד ולמשול ולתת לכל רבע דונם אוטונומיה.

עד שאשוב לעניין היינות, שקצת נסחפתי אליו, אספר את אשר היה בדעתי לספר מלכתחילה בעת שנטלתי לידי את נוצת האווז המושחזת וטבלתי אותה בקסת סופרים.

מלבד יריבות הייננים, טוסקנה הייתה בית גידולם של אמני הרנסנאס הידועים, שהגדול שבהם היה מן הסתם לאונרדו, שנולד בעיר וינצ'י. העיר מצויה עד היום במקום בו עמדה לפני חמש מאות שנים, כלומר במחוז הקיאנטי ליד פירנצה. ובכן, לאונרדו, שהיה אמן מבוקש ורב-מוניטין, נתבקש על ידי הדוכס הגדול ממילאנו הדוכס ספורצה (או שמא לאונרדו הוא שהציע לדוכס) לפסל עבורו את הסוס הגדול ביותר שניתן.

אין לדעת אם התכוונו לסוס שגודלו מעבר לסוס העץ שנבנה כדי להכיל את הלוחמים האכאים שנכנסו בבטנו לעיר טרויה, כך או כך ההזמנה הייתה לסוס בעל ממדים אפיים. לדעת מומחים לאמנות, ציור סוס הוא אחת המשימות הקשות גם לאמנים בני-סמכא, ופיסול סוס בברונזה שמשקלו טונות וגובהו כשמונה מטרים – זוהי משימה לא קלה בלשון המעטה.

מלחמה שהתנהלה בין הדוכסות במילאנו למלך צרפת לואי ה-12 במאה ה-15 שיבשה את התכנית של לאונרדו, ודגם הגבס של הסוס שבנו האמן ושוליותיו הושמד. לאונרדו הלך לעולמו מבלי שמימש את השרטוטים והתכניות להקמת פסל הסוס הענק. שנים רבות לאחר מכן, ב-1978, נודע הסיפור על לאונרדו והסוס שלא פוסל לאמריקני חובב אמנות ושמו דנט. דנט לקח על עצמו את המשימה הגרנדיוזית לפסל את הסוס של לאונרדו קשישא.

הוא עמל על הפרויקט במשך שבע עשרה שנים, בסיוע קבוצת משוגעים לדבר שהתגייסו לממן את החלום. אף שדנט הלך לעולמו בטרם הושלם המבצע, חלומם של דוכס מילאנו ובן חסותו לאונרדו דה וינצ'י התממש. הפסל, סוס בגובה שבעה מטרים ובמשקל שמונה טון, הוקם בארצות הברית על פי התכניות של המאסטר בנות חמש מאות השנים. הוא הועבר למילאנו, מתנה ממעריצי לאונרדו, והוצב שם. דגם מוקטן של פסל הסוס הוצב בעיר הולדתו של לאונרדו, במחוז קיאנטי בעיר וינצ'י, מחווה של כבוד לעיר שברחובותיה גדל הזאטוט לני.

ראו זאת המתחרים מהדרום המונטפולצ'יאני, מיהרו והציבו עזר כנגדו – סוס זהה – בכניסה לעירם! למען האמת אין לי פרוטוקול המוכיח כי הקנאה וזרע הפירוד האיטלקי הם שעמדו בבסיס הרעיון להציב סוס מברונזה בפתח העיר מונטפולצ'יאנו, עשרות קילומטרים בלבד מהסוס שבעיר וינצ'י, אך זוהי מסקנה מתבקשת.

כדי להוכיח את המסופר אני מצרף תמונה שצילמתי במחוז היין הדרומי של טוסקנה. ראו את תמונת הכותרת.

נשוב לעניין היין, שבו פתחתי. אדונית בית הארחה שבו התאכסנו בעיבורי מונטפולצ'יאנו, כנראה כהוקרת תודה על כך שלא לקחנו עמנו את המגבות והמאפרות בתום שהייתנו, העניקה לנו שני בקבוקי יין מקומי, לדבריה יין איכותי ביותר שנרקח מענבי סנג'ובזה.

על אף משקלם של הבקבוקים, הודינו לגברת באיטלקית מסורסת וטלטלנו אותם עד לביתנו במזרח התיכון. לימים – כנראה ימים רבים מדי – חלצנו את הפקקים בגאוות מארחים ומזגנו בכוסות בדולח, מתנות שנותרו בלתי מנופצות מיום שאוחדנו, לאורחים שהתכנסו בצל קורתנו. וכדברי הנביא ישעיהו קשישא, קיווינו ליין וקיבלנו באושים. היין החמיץ, ונאלצנו לסלקו מהשולחן בבושת פנים.

על המחבר / המחברת

Avatar

אבי גולדברג

אבי גולדברג עורך דין, מנהל חברות וכותב ספרים.

3 תגובות

  1. א.
    א. אפריל 20 2019, 14:45
    אני אוהבת את היכולת שלך להתעלם

    מכל הזוהמה באקטואליה והתעסקות בהסטוריה, בפינות לא מרכזיות שלה

    השב לתגובה
  2. מלכה מ.
    מלכה מ. אפריל 21 2019, 19:37
    למי שאוהב יין זוהי אכזבה וכאב לב

    וככל שהיין ישן יותר הסיכוי שיהיה חמוץ ומקוקל גדול יותר.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!