JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

מלינקולן עד קנדי והנשיאים שביניהם

כוחם של מנגנוני כינון הזיכרון בעיצוב ההיסטוריה

מלינקולן עד קנדי והנשיאים שביניהם קפה קנדי צילום: אבי גולדברג
יוני 04
19:30 2019

העיסוק בשימור זיכרון ובניית תדמיות כהיסטוריה, כלומר עיצוב העבר, הוא סוגיה מקיפה שדנים בה רבות. סופרי חצר ורושמי עיתים ידועים לנו עוד מכתובות ומרשימות עלי אבן וקלף מבבל וממצרים. לדוגמה, שושלת מלכי ישראל ויהודה ומסכת רציחתם מפורטות בספרי המלכים ובדברי הימים שנקבצו בתנ"ך. כתיבת ההיסטוריה ותיעודה הוא מעשה בררני הנקרא היסטוריוגרפיה.

במהלך דיון שקיימתי לאחרונה בנושא "רצח כמכשיר פוליטי", נטען כי הזיכרון ההיסטורי הוא סלקטיבי. לצורך הדגמה עלתה ההשוואה בין התיעוד והדיון הציבוריים הפוליטיים-לאומיים הערים ברצח הנשיא אברהם לינקולן וברצח הנשיא ג'ון פ' קנדי. עוד נטען כי סילוקו של זה האחרון מהבימה הפוליטית בעידן המדיה הכתובה והאלקטרונית רק הגביר את התהודה והפרסום שלהם זכה הרצח.

בין שני הנשיאים הללו נרצחו שני נשיאים אמריקאים נוספים, אשר ההיסטוריה, כלומר מנגנוני כינון הזיכרון, העדיפו שלא לשמר. כוונתי לאברם גרפילד שההתנקשות בחייו הייתה ב-1881 ולוויליאם מקינלי שנורה ב-1901. שמם מוזכר רק לעיתים נדירות וזכרם כמעט אינו מונצח באתרים לאומיים אמריקאיים, הגם שבדומה ללינקולן ולקנדי, שניהם נרצחו בגלל המדיניות שניהלו. הלווייתו של גרפילד הייתה רבת משתתפים בדומה להלווייתו של לינקולן, אך עם השנים נמוג זכרו. המשפט של רוצחו של מקינלי היה מתוקשר והסעיר את דעת הקהל האמריקאית לא פחות מהעיסוק ברוצחו של קנדי, אך זכרו של מקינלי ומעשה הרצח נמוגו עם השנים.

הסרט "הבלתי נסלח" (1992) שביים קלינט איסטווד מתאים לדיון ברצח כמכשיר פוליטי. סצנת הפתיחה של הסרט מתרחשת בנסיעה ברכבת במערב ארצות הברית – בקרון יושב אקדוחן בעל חזות מפחידה, ריצ'ארד האריס, המכונה "בוב האנגלי", ולידו איש ממושקף נמוך קומה, סופר, המתלווה אליו ורושם את זיכרונותיו כאקדוחן, כמחסל וכפותר משברים מטעם הנהלת חברת הרכבות ב"מערב הפרוע".

בוב האנגלי קורא בעיתון על דבר הירצחו של הנשיא גרפילד, הוא פונה לאחד הנוסעים היושב מולו ואומר:

"ובכן, אדוני, שוב, אין ברצוני לפגוע בכבודה של ארצות הברית כאשר אני מציע כי המדינה הזאת צריכה לבחור, אה, מלך או אפילו מלכה במקום נשיא. איש לא יהיה קל על ההדק בבואו לרצוח מלך או מלכה, את הוד מלכותם, אתה מבין."

ג'ו: "טוב, אולי אינך רוצה להעליב, אדוני, אבל אתה אינך רחוק מכך. המדינה הזו אינה צריכה מלכים או מלכות כלשהן, אני מניח. לאמיתו של דבר לפי מה ששמעתי על מלכות…"

ההתנקשות בחייו של גרפילד, נשיא ארצות הברית ה-20, התרחשה ב-2 ביולי 1881, ארבעה חודשים לאחר שהושבע לכהונתו. הוא נורה על ידי צ'ארלס גיטו בתחנת הרכבת פוטומק בבירה וושינגטון. המניע של גיטו היה נקמה כביכול בשל אי-עמידה בהתחייבות פוליטית למנותו למשרה. דבריו של בוב האנגלי מביעים את הבניית המסורת והאמונה שנקטו מלכים שעל פיה כוחם ניתן להם על ידי האל ומשׂרתם קודשה, ועל כן לרצוח מלך מהווה גם פגיעה בבחיר האל. ובנוסף, כאקדוחן מחסל, יודע בוב האנגלי היטב כי קל לירות בעובד מסילות ברזל סיני ללא ייחוס, אולם הידיעה כי הוא עומד לרצוח בן מלוכה, יכולה לגרום לו להסס בעת ביצוע המשימה.

אין ספק כי בוב האנגלי הרוצח קר הרוח יודע משהו על הרג בדם קר. ב-28 ביוני 1914 נרצחו הארכידוכס פרדיננד ואשתו סופיה בעיר סראייבו בבוסניה. הארכידוכס היה יורש העצר של הקיסר פרנץ יוסף השני שמלך על אוסטרו-הונגריה.

מתוך שבעת המתנקשים שנשלחו לחסל את הארכידוכס פרדיננד בסרייבו באותו יום, לאחר שהוכנו לרצח שתוכנן מראש, רק אחד, גבריאלו פרינציפ, השלים את המשימה. יתר השישה פעלו באופן רשלני או לא פעלו כלל מרוב פחד ברגע האמת. ההיסוס שעליו מדבר בוב האנגלי בפגיעה במלכות כנראה אינו חלק מסינדרום ניסיונות חיסולי הנשיאים האמריקאים, שבו ידם של המרצחים קלה על ההדק ונטולת היסוס.

הנשיא מקינלי נרצח כעבור עשרים שנה, ב-6 בספטמבר 1901, על ידי ליאון צ'ולגוש, פועל מובטל בעל עבר של אשפוזים בשל מחלות נפש, במהלך אירוע ציבורי בעיר בופאלו, ניו יורק. הרוצח הוגדר כאנרכיסט, ולטענת המשטרה הוסת לרצח על ידי אמה גולדמן האנרכיסטית הידועה. גולדמן נעצרה אף היא למשך שבועיים בחשד לסיוע והסתה לרצח.

שני הנשיאים הללו היו חסרי מזל, שכן רשימת ההתנקשויות בנשיאי ארצות הברית ארוכה וכוללת שלושים נשיאים נבחרים או מכהנים, ורק סיכול הניסיונות מנע את רציחתם של ג'קסון, רייגן, רוזוולט ואחרים.

השתמשתי לעיל במילה סינדרום, שכן התכיפות שבה מנסים לפגוע בנשיא נבחר בארצות הברית על אף הבחירה הדמוקרטית, מעידה על סלידה ודחייה, אצל חלק מהאזרחים, מהמשטר הדמוקרטי-רפובליקאי שהיה אמור להחליף את עריצות המלוכה ולהשכין בקרב האזרחים הרגשה של שותפות בשלטון.

באופן מפורש יותר ואפילו נבואי, רצח של נשיא ארצות הברית כמטרה פוליטית היה נושא הסרט משנת 1962 "השליח ממנצ'וריה"  The Manchurian Candidate(המועמד לנשיאות המנצ'ורי) בבימויו של ג'ון פרנקנהיימר. בסרט עולה קנוניה קומוניסטית לחיסול נשיא ארצות הברית בדומה לתאוריה המקובלת כי את קנדי חיסל לי אוסוולד, אמריקאי שהתגורר בברית המועצות וחזר לארצות הברית לצורך חיסולו של הנשיא הצעיר בשיאה של המלחמה הקרה בין המעצמות.

על המחבר / המחברת

Avatar

אבי גולדברג

אבי גולדברג עורך דין, מנהל חברות וכותב ספרים.

8 תגובות

  1. ירון פלג
    ירון פלג יוני 04 2019, 20:32
    ומה עם רצח רבין?

    יעשו על זה סרט?

    השב לתגובה
  2. יצחק דגני
    יצחק דגני יוני 05 2019, 03:12
    לאבי גולדברג הנכבד

    הבאת לדיון וחשיבה נושא מעניין וכאוב. ירון פלג הזכיר את רצח רבין. אולם במקומותינו ארעו עוד מעשי רצח נוספים של מנהיגים שהשפיעו על הפוליטיקה המקומית והאזורית במידה רבה מאד.
    ייזכרו מקרי רצח עבדאללה מלך ירדן, אנוואר סאדאת, בשיר ג'מאייל, חרירי האב ואפילו רצח הרוזן ברנדוט וחיים ארלוזורוב.
    אכן רצח מנהיגים במזרח התיכון מהווה פקטור חשוב בפוליטיקה באזורנו.

    השב לתגובה
  3. שאלה
    שאלה יוני 05 2019, 06:50
    מאיפה נולדה היוזמהה לעסוק בנושא

    נושא קשה

    השב לתגובה
    • אבי
      אבי יוני 06 2019, 10:34
      חותם תרבות

      למתעניין
      אנו מקיימים מזה למעלה מחמש שנים
      פורום הנקרא חותם תרבות , המתכנס לדון בנושאים מכלכלה ,פוליטיקה ,ספרות
      וקולנוע.במסגרת זו דנו במשמעות הרצח ככלי פוליטי .
      נשמח לשתף או להזמין כל בעל דעה מהכותבים באתר להשתתף ולהרצות את דעותיו
      המייל שלי נמצא אצל עורך האתר.

      השב לתגובה
  4. אבי
    אבי יוני 05 2019, 13:13
    האם התנקשות משנה מדיניות

    יצחק שלום
    השאלה האם רצח מנהיגים בשל תפיסות פוליטיות נוגדות
    משיג את מטרתו. האם גם בדמוקרטיות די בחיסול ראש הפירמידה בכדי לחבל בקו פעולה מסוים או שהמסקנה אינה בהכרח חד משמעית
    השאלה הנוספת היא כיצד בארה״ב התפתחה ״תרבות״ של התנקשויות בנשיאים?

    השב לתגובה
    • יצחק דגני
      יצחק דגני יוני 09 2019, 12:13
      אבי היקר

      לעתים רצח מנהיג משיג מטרה פוליטית ולעתים לא. המסקנה אינה חד משמעית.
      אני לא בטוח שניתן לומר שבארה"ב התפתחה תרבות של התנקשות בנשיאים. המשטר האמריקני קיים כבר 235 שנים. בזמן זה נרצחו 4 נשיאים והיו עוד מספר ניסיונות להתנקשות בנשיאים שכשלו.
      עצם העובדה ששלטונות ביטחון פנים בכל מדינות העולם משקיעים מאמצי עתק בשמירה על השליטים מוכיחה שזו תופעה כלל עולמית.
      אצלנו רצח רבין ללא ספק שינה את ההתנהלות הפוליטית שלנו. רצח המלך עבדאללה הירדני שינה את המדיניות של ירדן בזמנו.
      לעומת זאת רצח סאדאת לא שינה את ההתנהלות של מצרים.
      ואלו רק דוגמאות על קצה המזלג.

      השב לתגובה
  5. עדי
    עדי יוני 08 2019, 11:42
    העיסוק ברציחות פוליטיות

    מטריד אותי

    השב לתגובה
  6. אבי
    אבי יוני 08 2019, 18:47
    עיסוק ברצח

    עדי ערב טוב
    אותי מטרידות הרציחות ,העיסוק בהן אין בו כל רע.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!