JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

קורותיו של מר מאוטנר

גורל יהודי הזוי שאין כדוגמתו (3)

קורותיו של מר מאוטנר ד"ר יצחק דגני
אוגוסט 18
19:30 2019

בסוף הפרק הקודם סיפרתי על תחילת פגישתי עם מר מאוטנר. הסברתי לו מהי מטרת ביקורנו בפורטוגל. מר מאוטנר התעניין בישראל והביע צער על שלא הזדמן לו לבקר בה. אמר שהוא מקווה שבעתיד ימצא זמן לביקור בארץ. אומנם הוא מאוד עסוק, אבל מכיוון שמר אולמן קארפ טלפן וביקש שהוא יסייע לנו ככל יכולתו, ומכיוון שבקשתו של אולמן היא כמו פקודה בשבילו, הוא מקצה את שארית היום לשיחה איתי. הוא שאל עליי ועל משפחתי. כשסיפרתי לו שאחי התחתן עם עולה מהונגריה, הרגשתי שנגעתי באיזו שהיא נקודה רגישה אצלו. האיש הרצין לפתע ואמר, "אתה הישראלי הראשון שאני פוגש, ברצוני לספר לך את קורות חיי".

האיש הענק הזה החל לדבר באנגלית עם מבטא הונגרי כבד. הבנתי כמעט כל מילה ומה שלא הבנתי עצרתי אותו ושאלתי. כאשר סיימנו את השיחה כבר שרר חושך בחוץ. הנהג שלו החזיר אותי למלון. שם פגשתי את שני חברי המשלחת האחרים. לאחד מן השניים קראו נחום גנץ. אביו של בני גנץ. גם הוא פליט מהונגריה שעם תום המלחמה עלה לארץ ישראל והיה ממקימי מושב כפר אחים.

סיפור קורות חייו של מאוטנר זעזע את אמות הסיפים של נשמתי. עד היום כאשר אני נזכר בשיחה עימו נדמה לי שאולי היא לא הייתה מעולם. הרי היא התקיימה לפני 42 שנים. אולם כיוון שהיה מי שבצד הישראלי הזכיר לי את סיפור המעשה, נוכחתי כל פעם מחדש שהסיפור אכן התרחש.

מאוטנר פתח וסיפר על נעוריו בבודפשט. למשפחתו היה עסק לגידול ולהפצת זרעים של צמחים שונים. בין היתר הם ייבאו להונגריה זרעים של פרחי נוי וכיו"ב. אביו היה איש העולם הגדול. היה נוסע ברחבי אירופה לקנות ולמכור זרעים. לחברה היה מוניטין בינלאומי וכיוון שלמשפחה היו קשרים עם חברות בארצות אחרות, הם ידעו על המלחמה המתרחשת באירופה, ועל הכיבושים של גרמניה הנאצית. בתקופה ההיא יהודי הונגריה לא סבלו כמו אחיהם באזורים הכבושים האחרים ברחבי אירופה. רק ב-1944, כחצי שנה לפני סוף המלחמה, פלשו הגרמנים להונגריה והחלו לשלוח את היהודים להשמדה באושוויץ.

מאוטנר הצעיר היה נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים. הוא עבד בחברה המשפחתית וחי חיים בורגניים נוחים בבירת הונגריה. באחד הימים הגיעו לביתו הגרמנים, מלווים בשוטרים מקומיים, הוציאו אותו ואת משפחתו מביתם למקום ריכוז בתחנת הרכבת של בודפשט והעלו אותם באיומי נשק לרכבת שיצאה צפונה, לפולין. הרכבת הגיעה לאושוויץ. הגרמנים הורידו את הנוסעים לרציף ושם מיינו את הבאים. אותו הפנו לטור ימני ואת אשתו ושלושת ילדיו הקטנים לטור שמאלי. הוא ראה אותם מתרחקים ולפתע הבין שהם הולכים אל מותם.

הוא עצמו נותר בחיים. הגרמנים ייעדו אותו לעבודה. מאוטנר הבין כי בסופו של דבר גם הוא יוצא להורג והחליט שהוא רוצה לחיות. באבחת רגע עזב את טור האנשים שבו עמד. רץ אל עבר הגדר וקרע בה פרצה בידיו החזקות. לפני הגדר השנייה שני כלבים הצליחו להשיג אותו. הוא הכה בהם ועבר גם את הגדר השנייה. הגרמנים ירו לעברו. אולם הם לא פגעו בו. הוא רץ אל היער ונבלע בתוכו. הוא החליט שהוא רץ דרומה, אל כיוון השמש. הוא ידע שפורטוגל לא משתתפת במלחמה וחשב שאם יצליח להגיע לשם הוא עשוי להינצל.

מאוטנר ידע שאחרי שיעבור את הרי הפירנאים עליו לפנות מערבה. הוא לא רצה להישאר בספרד כיוון שידע על הקשר של הדיקטטור הספרדי עם הגרמנים ועל כן החליט שעליו להגיע לפורטוגל. התגבשה בו מחשבה שאם יגיע לפורטוגל עליו לנסות ליצור קשר עם הקהילה היהודית במקום כדי להציל את עצמו. כיוון שעל פי הגיונו יהודים תמיד התרכזו בערי בירה, מטרתו הייתה להגיע לליסבון.

מאוטנר הצעיר פתח במסעו דרומה. חוסנו הגופני עמד לו בעת צרה זו. הוא גנב אוכל ממקומות רבים. על הדרך נטל ירקות ופירות משדות של חקלאים. לעיתים גנב סוס ורכב על גבו כמה עשרות קילומטרים. לעיתים גנב אופנוע ונסע עליו עד שנגמר לו הדלק. אחרי כארבעה חודשים הוא הגיע באחד הלילות לליסבון. עייף, רעב, בגדיו קרועים ובלויים. משהגיע לליסבון הוא ניצב בפני בעיה – מה עושים, עם מי מתקשרים?

הוא החליט לחפש בית כנסת יהודי שלהערכתו היה חייב להימצא בליסבון. כיוון שלא ידע פורטוגזית החיפוש היה קשה עליו. למרות זאת הוא מצא את בית הכנסת (באותו בית כנסת ממש ביקרנו בשבת ונחום גנץ התכבד בעלייה לתורה) ניגש לשער הברזל שלו ודפק עליו בחוזקה. עובד מקומי פתח צוהר ומשראה את מאוטנר, נבהל וסגר אותו במהירות. הוא המשיך להכות על השער עד שלבסוף הגיע הרב שכנראה גר בבניין צמוד לבית הכנסת. מאוטנר הצליח לתקשר עם הרב בגרמנית. הרב הכניס אותו לחדר המבוא של בית הכנסת והחל לחקור אותו על מנת לתהות על קנקנו. מאוטנר סיפר לרב על הקורות אותו, על משפחתו ועל עבודתו בהפצת זרעים עד שהגרמנים כבשו את הונגריה.

הרב התיישב לכתוב מכתב בפורטוגזית. כשסיים נתן את המכתב בידו של אותו עובד ופקד עליו לקחת את מאוטנר לכתובת מסוימת באחת משכונות העיר. האיש הובילו ואחרי כברת דרך הגיעו לווילה גדולה מוקפת חומה שמתוכה נשמעו נביחות כלבים. האיש דפק על שער הברזל. בפתח הופיע אדם, ולאחר שיחה קצרה בפורטוגזית שניהם הובילו אותו אל תוך הווילה, אל חדר עבודה גדול שקירותיו היו מכוסים בארונות ספרים.

בחדר ישב יהודי מבוגר, כיפה שחורה גדולה על ראשו. שליח הרב מסר לו את המכתב. הוא קראו בעיון ופקד על העובד שלו לקחת את מאוטנר לחדר רחצה, לנקות אותו ולמצוא לו בגדים נקיים ללבוש. למאוטנר עצמו אמר בעל הכיפה השחורה כהאי לישנא: "כבוד הרב כתב לי שאתה מומחה בגידול ובהפצת זרעים. לך תתרחץ, תתנקה, תאכל משהו ומחר בבוקר תבוא לחדר זה ונשב לדבר". המשך קורותיו של מאוטנר יסופרו בפרק הבא.

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

2 תגובות

  1. כוכבה ב.
    כוכבה ב. אוגוסט 19 2019, 13:10
    אין על כטשר ההשרדות היהודי

    אין כמוהו

    השב לתגובה
  2. נ.
    נ. אוגוסט 20 2019, 13:39
    בני אדם הם יצורים השרדותיים

    ולא דוקא רק היהודים

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור
Do NOT follow this link or you will be banned from the site!