JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

חוסן בימי קורונה

מגיפת הקורונה מעמידה במבחן את חוסנה של החברה

חוסן בימי קורונה ד"ר ראובן גל
מרץ 24
19:30 2020

מגיפת הקורונה מעמידה במבחן לא רק את המערכות הרפואיות שלנו, אלא בעיקר את מערך החוסן החברתי-לאומי שלנו. נגד וירוס הקורונה אין עדיין חיסון (Vaccination) אבל אפשר להעמיד נגדו חוסן (Resilience). המושג הזה משמש אותנו רבות, ובישראל נראה שהוא פופולרי במיוחד. עם זאת, לא תמיד אנו יורדים לעומק משמעותו של מושג חשוב זה.

חוסן מוגדר כ"יכולת של יחיד, קהילה או מדינה להתנהג באופן אדפטיבי בעת משבר או בעקבות הפרעה על מנת לשוב לרמת תפקוד קודמת או משופרת". בהגדרה זו יש ארבעה מרכיבים חשובים: יכולת, אדפטיביות – כלומר הסתגלות, חזרה למצב קודם או אף טוב ממנו ותִפקודיות. וישנו כמובן המשבר, או ההפרעה, שמפעילים את הצורך בחוסן. כל מרכיבי ההגדרה רלוונטיים למצבנו כרגע.

בשיח המקצועי של חוקרי המושג "חוסן" משתמשים בביטוי Bouncing back – הזדקפות מחדש – כדי לתאר את החזרה למצב הקודם. הדימוי השכיח הוא של עץ גמיש, כמו ברוש או דקל, שבשעת סערה מסוגל להתכופף או לרכון, כלומר להסתגל, וכשוך הסערה הוא מזדקף מחדש וחוזר למצבו הרגיל. הסערה היא המשבר או ההפרעה, ההתכופפות היא ההסתגלות וההזדקפות מחדש היא התוצאה המוצלחת של יכולת החוסן.

ראש הממשלה פנה לאחרונה לאזרחי ישראל בדרישה גורפת: "בדרך כלל אנחנו מעוניינים לשמור על השגרה", הזכיר נתניהו, "הפעם מעוניינים לשנות את השגרה". האומנם? לכאורה דרישה מוזרה, נוגדת חוסן. אך בהתבוננות חוזרת ובהתייחסות להגדרת החוסן נראה שזוהי אכן הדרישה הנכונה: הפּנִייה לציבור להישאר ככל האפשר בבתים, ההחלטה לסגור את בתי הספר, האוניברסיטאות ומקומות הבידור, הבילוי והפנאי – כל אלו הם קריאה לציבור "להתכופף" בעת הסערה, ולשנות את השגרה "הזקופה" (והצפופה) שלנו. וכל זאת על מנת שנוכל, בשוך הסערה, לחזור ולהזדקף מחדש, אולי אפילו להגיע לרמת תפקוד משופרת. נגד וירוס הקורונה ההתנהגות הסתגלנית היא התקפלות, התכנסות והתבודדות. דווקא באלו תתבטא יכולת החוסן של החברה.

בתקופת האינתיפאדה השנייה, 2000–2004, מילא כותב שורות אלו תפקיד סגן ראש המל"ל (המועצה לביטחון לאומי), ושם הייתי מופקד בין השאר על הערכת החוסן הלאומי. לנוכח אירועי הטרור של המחבלים-המתאבדים והפיגועים ההמוניים שאירעו כמעט כל שבוע ברחובות הערים הראשיות, במרכזי קניות, מסעדות, אוטובוסים וכדומה – בדקנו אנו את השכיחות היומית של המבקרים בבתי הקולנוע ובקניונים, מספר הנוסעים בתחבורה הציבורית, תנודות בביקורי תלמידים בבתי הספר ובגנים ועוד מדדים אובייקטיביים שמעידים על שגרה. הממצאים היו עקביים: מיד לאחר כל פיגוע המוני הייתה ירידה זמנית במדדים אלו, אך לאחר יומיים-שלושה של רגיעה הייתה התנהגות הציבור חוזרת לרמה השגרתית. אכן, הזדקפויות חוזרות ונשנות, מדי שבוע בשבוע, על פני תקופה של למעלה משלוש שנים.

היכולת הזו של הציבור הישראלי לשמור על שגרה מתמשכת, על אף הפרעות הטרור האכזרי, היא שאפשרה למדינת ישראל להיחלץ בהצלחה מהמלחמה ההיא (שאני מכנה אותה כך אף שהייתה נמוכת עצִימוּת), אפשרה למשק הישראלי להמשיך לתפקד, חיזקה את תחושת הפטריוטיות בציבור (יש על כך ממצאים) ובצד השני – גרמה למנהיגות הפלסטינית להודות שהאינתיפאדה השנייה הייתה שגיאה קשה (גם לזה יש סימוכין).

מה ההבדל? למה אז, באינתיפאדה, היה חשוב לחזור לשגרה ככל האפשר ואילו כעת, לנוכח הקורונה, חשוב דווקא לחרוג מהשגרה? במה שונה החוסן שנדרשנו לו אז לחוסן הנדרש כיום?

התשובה נובעת, כמובן, מההבדלים באופי האיום. בתקופת האינתיפאדה הסכנה הייתה אמנם פיגועי ההתאבדות, הירי והפיצוצים, אבל האויב היה הטרור, חמאס, המחבלים. החוסן שעמד במבחן היה בעצם העמידה האיתנה נגד הטרור, במאמץ להראות לפלסטינים כי לא יוכלו להשיג את מטרותיהם באמצעות פעולות צבאיות, בהוכחה שהמדינה והחברה ימשיכו לתפקד במצב זה מבלי לוותר על ערכי ועקרונות יסוד. זו הייתה הסיבה העיקרית לכך שהאזרחים חזרו מיד לאוטובוסים, לקולנוע ולקניונים.

במלחמה נגד הקורונה הסכנה היא, שוב, סכנת חיים – אבל הפעם האויב איננו נראה, איננו ישות, איננו טרור. נגד הנגיף הבלתי-נראה הזה איננו יכולים לעמוד ולהחליט ש"אנחנו נַראה לו". עלינו דווקא להימנע ממנו, להתרחק ממנו, לבודד את הנפגעים ממנו. בשביל כל זה צריך לשנות שגרה, להתכופף, כדי שנוכל אחר כך להזדקף מחדש.

מה בכל זאת ניתן לעשות באופן פעיל? חוסן דורש סולידריות ותמיכה. זה נכון ברמת המשפחה והקהילה וזה נכון גם ברמה הלאומית. כל מחקרי החוסן מצביעים על כך. במלחמות ישראל לאורך השנים ידענו לעשות זאת: תמיכה בלוחמים, דוכני שתייה בטרמפיאדות, פּוֹסטים של תמיכה ואהבה לתושבי שדרות ועוטף עזה. ומעל לכול – התגייסות כללית לסולידריות של החברה כולה.

כל אלו נדרשים גם עכשיו: ראשית, תמיכה בלוחמים העיקריים, הרי הם צוותי הרפואה. צפינו לאחרונה במחווה מקורית בספרד באמצעות מפגן מחיאות כפיים בכל יום בשעה מסוימת. באיטליה – שירה בין מרפסות. גם אנחנו, הישראלים, בני כל המגזרים והעדות – כמו הספרדים והאיטלקים – הננו ים-תיכוניים, יושבי מרפסות (כשבתי הקפה סגורים…) ולא חסכנים בהתבטאויות רגשיות. בואו נצא ביוזמות דומות, גם לטובת הלוחמים בבתי החולים ובשירותי הבריאות, אבל גם בשביל הסולידריות החברתית של הציבור כולו. וגם, בל נשכח, כדי לשמור על אופטימיות, הומור ורוח טובה. כל אלו, כך למדנו ממחקרינו, הם כולם מרכיבי חוסן חשובים ביותר בעִתות משבר.

על המחבר / המחברת

Avatar

ראובן גל

ד"ר. עמית מחקר בכיר במוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית בטכניון. שימש בעבר פסיכולוג ראשי של צה"ל וסגן ראש המל"ל.

7 תגובות

  1. דיכי
    דיכי מרץ 24 2020, 13:25
    הקרע בעם גדול ואף מתרחב

    לדבר על חוסן ואחדות זה לצערנו לא ריאלי

    השב לתגובה
  2. יצחק דגני
    יצחק דגני מרץ 24 2020, 14:02
    לד"ר ראובן גל הנכבד

    כל הכבוד והיקר על מאמר מצוין, יסודי ואמין. יש להמליץ על הקראתו לילדים ולהפנות לאתר את מי שעדיין לא קורא בו.
    המאמר מעולה בעיקר לנוכח מאמרי יללה וטרונייתנות שמתפרסמים כאן ובאמצעי תקשורת אחרים.
    יישר כוח ראובן גל.

    השב לתגובה
  3. עודד שפייזר
    עודד שפייזר מרץ 24 2020, 20:44
    בניגוד לכל החמוצים

    החברה הישראלית עברה הרבה צבחנים קשים. תמיד הקושי יוצר אחדות והסוף חיובי.

    השב לתגובה
  4. אלדד ניסני
    אלדד ניסני מרץ 25 2020, 19:28
    מאמר חשוב

    וחשוב לציין שאיננו ברוח ההתלהמות המקובלת בארצנו
    תלמדו

    השב לתגובה
  5. ע.
    ע. מרץ 27 2020, 21:42
    יש בעיה אי אפשר להודיע שחייבים לשמור כי

    עומדת להתרחש טרגדיה ומצד שני להיות מחוייכים ועם הומור.

    השב לתגובה
  6. מיכאל קשת
    מיכאל קשת מרץ 28 2020, 21:12
    החוסן היחידי הקים בארץ

    החוסן של ההסכמים הקואליציוניים בגוש הימין

    השב לתגובה
  7. צבי מלאכי
    צבי מלאכי אפריל 02 2020, 20:25
    נכון. צודק

    אבל אין לנו כבר חוסן. הכל מתפרק ונקרע ומתפזר. אף הבטחה לא מקוימת למחרת.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור