JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

פרשת "המרגלים" של יציאת אתיופיה

הגיבורים של עליית אתיופיה

פרשת "המרגלים" של יציאת אתיופיה רילי קמון
יוני 15
19:30 2020

בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת החלו גישושים להעלאת יהודי אתיופיה, ולמעשה לבחינת השתייכותם לעם היהודי. לאחר שהוכרו כיהודים באזורי מגוריהם, בכפרים הפזורים, נרקמו תכניות למצוא דרכים להביאם לישראל, לירושלים, על פי הגדרת מאווייהם בגלות ההיא. המימוש המקיף והממשי ביותר של העלייה היה במבצע משה ב-1984 ובמבצע שלמה ב-1991.

עוד ב-1955 חשבו בישראל הצעירה על דרכים ליצירת תשתית מנהיגותית שתוביל ליישום רעיון העלייה מאתיופיה. קבוצת מובילים בהסתדרות הציונית וביוזמתו ועידודו של יצחק בן-צבי, לימים נשיא המדינה, יזמו רעיון שכיום נשמע יוצא דופן: להקים קבוצת מנהיגות מיוחדת מקרב יהודי אתיופיה, את הקבוצה הזאת להביא לישראל, להיכרות עם הארץ כאן, ולהכשירם לפעילות ציונית חלוצית עם חזרתם לאתיופיה בקרב בני עדתם שם. כעין שליחים לפני המחנה – לתור את הארץ ולהביא מפריה הרוחני אל גונדר וכפריהם ברחבי ארצם. משהו בנוסח המרגלים ששלח משה רבנו לתור את הארץ אשר בעתיד נבוא אליה.

מאמרי מבוסס על ריאיון עם ד"ר עזריאל (רילי) קמון, שחקר ב-1994 את הפרשה יחד עם עובדיה סולימן ויחד הוציאו ספר ששמו "הגשר הראשון – עדותם של חניכים יהודים יוצאי אתיופיה מכפר בתיה". הספר מתבסס על ראיונות מוקלטים עם 20 מתוך 27 הנערים שהגיעו במסגרת הפרויקט.

ד"ר קמון: "בינואר 1955 הגיעו לישראל 12 נערים ונערות מאתיופיה ללימודים והתערות בארץ, לכפר בתיה ברעננה. בנובמבר 1956 הגיעו עוד 15 בני נוער. תקופת ההכשרה – 3–8 שנים. רובם שבו לאתיופיה ושם פעלו בקרב הקהילות היהודיות, כל אחד וקורותיו המיוחדים, ביניהם כאלה שישבו בכלא שנים. היו בהם גם שהגיעו למשרות בכירות ביותר בממשל האתיופי ולזכותם פעילות ציונית עצומה. ראיינו באופן אישי 20 מתוכם למחקר שלנו, וסיפוריהם – אין סוף להם".

האנתרופולוגית ד"ר מלכה שבתאי, בדברי הפתיחה לספר המחקר, כותבת, "הילדים הצעירים הללו נענו לקריאת מנהיגם יונה בוגלה לצאת לשליחות, שלה קרא הנשיא בן צבי להמשיך בדרך. ספר זה מעניק לגיבורים אלה מקום של כבוד במורשת ההיסטורית של יהודי אתיופיה. הם זכו להגשים את משאת נפשם שהתגשמה עם עליית כל יהדות ארץ גלותם לישראל".

הנה דוגמאות אחדות מתוך ספר המחקר: אברהם קהתי – הגיע ארצה ב-1955. חזר לאתיופיה ב-1958 עם קבוצת המורים. עלה לדרגת מפקח. ב-1981, אחרי מאסר חבריו, הצליח להימלט דרך סודאן והגיע לישראל. אשתו וארבעת ילדיו הגיעו גם הם לארץ לאחר חמש שנות פרידה. אורה יונה – הגיעה ב-1956. אחרי כפר בתיה למדה לימודי אחיות והפכה לאחות מוסמכת. היא חזרה לאתיופיה לעבוד באדיס אבבה ולאחר מכן חזרה לישראל. איינהו אלמנך – בממשל האתיופי הגיע לתפקידים בכירים ועזר לחבריו במצוקה. עלה אחרי 27 שנים לארץ. אלי (אללק) אבבה – המשיך ללימודים גבוהים בארצות הברית, ובאתיופיה הגיע לעמדה בכירה בממשל. גדליה אוריה – היה בקבוצת המורים עד שנאסר. כאסיר ציון עבר עינויים קשים. אחרי ארבע שנים השתחרר ונשלח לניו יורק לעורר את דעת הקהל. אחר כך היה מעורב בעליית מבצע שלמה. תרצה אדגר-תקי – אחות במקצועה. גויסה לסייע במבצע משה ויצאה לאתיופיה למבצע הקרוי על שמה "מבצע תרצה". רחל טספיה (טואבה) – אמרה, "אינני מבינה עד היום מהיכן הכוח להמשיך כך להתבגר בלי חיבוק של הורים אוהבים. הקבוצה בנתה תדמית ותחליף במקום הורים, לכן הקשר עד היום". רחל הייתה מיילדת בכפר סבא ומסבירה בנושאי בריאות לעדה.

רילי קמון מסביר כיצד נראה לו הפרויקט בפרספקטיבה, 70 שנה לאחר התרחשותו וגם 25 שנים לאחר המחקר, כשהאנשים האלו כבר בני קרוב ל-80: "הרעיון של קיבוץ נידחי ישראל באשר הם, גם הרחוקים ביותר, עומד בבסיס הפרויקט הזה. הנשיא בן-צבי, כחוקר, ראה בזה את מהות הציונות והזיקה לעם היהודי, שלא יאבד עם השנים והריחוק. זה נכון לקהילות כמו האנוסים בספרד, יהודי רוסיה, אפריקה, תימן, כורדיסטן, דרום אמריקה והפלשה באתיופיה. זהו אוצר גנטי שיש לשמור עליו, הוא החומר החזק ביותר. הזמן יוכיח שזה נכון. 27 הנערים והנערות הללו יצרו גאוות יחידה לקהילה שלמה, וכבר אז הם הוכיחו עצמם בבסיס באר אורה, ביכולות המיוחדות שלהם בשדאות ובעבודת שדה. בהמשך בשירות הצבאי, בכל עבודה בארץ כאן, ובאתיופיה בתחום האקדמי והניהולי. הם יצרו אמונה בשייכות לארץ ישראל למרות תחושת אפליה בתקופה ההיא. אכן, הקבוצה הזאת שימשה גשר, והם תרומה אדירה להשתלבות העדה בארץ. ב-2015 הוזמנתי להרצות באתיופיה לפני שלוש אוניברסיטאות, ונושא ההרצאות היה האותנטיות והשורשיות, שמושאי המחקר שלנו הם הדוגמה המוחשית המופלאה לכך. אין ספק שחבורת הנערים המיוחדת הזאת, המרגלים שנשלחו לתור את הארץ וללמוד עליה, הם הגשר הראשון, והם ראויים למקום של כבוד בתולדות העלייה מאתיופיה והציונות בכלל".

ומה אומרים הילדים עצמם, מנקודת מבטם הם: יוסף זבדיה, בן 73 כיום, הגיע לכפר בתיה בגיל 10 וחצי. "היה חלום להגיע לירושלים, וכך עם אמא ואבא הגשמנו מטרה נעלה של עלייה לארץ ישראל. אחרי לימודים ב"אורט" חזרתי לאתיופיה למלא את שליחותי, שאליה נשלחתי. שימשתי כמורה ובתקופה מסוימת, כמורים אחרים, נכלאתי לתקופה ארוכה וקשה מאוד. אני יכול לומר בבטחה שבתפקידנו באתיופיה עשינו עבודה חשובה ביותר. השפענו רבות על הקהילה שם ותרמנו לתודעה לקראת מבצעי משה ושלמה. בזמנו קיבלנו את ברכת המלך היילה סילאסי עם הסכם לחזרתנו לשם, כפי שסוכם מלכתחילה. נשארתי באתיופיה 18 שנים עד עלייתי לארץ. כאן עבדתי בסוכנות בקליטת עולים ו-20 שנה שימשתי מפקח במשרד החינוך. עלי לציין שנתקלנו ביחס עוין מצד הרבנות כאן שקבעה 'אין יהודים שחורים'. הפרויקט של כפר בתיה, לדעתי, השיג את מטרתו, ותרם רבות לעליית יהודי אתיופיה לישראל".

יצחק אדגר, כיום בן 75, הגיע כילד לכפר בתיה: "האמת, לא ידענו בדיוק למה הביאו אותנו. ראינו בזה מין חלום של לעלות לירושלים, ולא הבנו ממש את רעיון החזרה לארץ מוצאנו. בסופו של דבר לא רציתי לחזור ואכן נשארתי כאן בין הבודדים שנשארו בארץ. למדתי, שרתי בצה"ל, התקבלתי לחברות בקיבוץ נצר סירני. במובן מסוים נעשה לנו עוול בהבאתנו לכאן, לרבות מעשים קשים מצד הרבנות עם הקזת דם לגיור. על אף הקשיים החלטתי להישאר בארץ עם רעייתי תרצה, שעלתה גם היא איתי ושימשה אחות שנים רבות. אני למעשה לא מייצג את רוח הקבוצה, כאחד מהבודדים שלא חזרו להגשים את שליחותם הייעודית."

הספר עצמו "הגשר הראשון" הינו מסמך מרתק, מסופר בצורה אותנטית, רבת עלילות, מעשיר וגם מרגש. זהו מחקר שהפך לסיפור ובו מפגש כמעט בלתי אפשרי בין שתי תרבויות רחוקות כל כך זו מזו ועם זאת קרובות כל כך – תמצית מהותו של עם ישראל.

על המחבר / המחברת

Avatar

דוד בן אשר

עיתונאי ומשורר. אל"מ בדימוס, בעבר רמ"ח כושר קרבי. פרסם ספר בתחום אימון גופני ו-4 ספרי שירה.

4 תגובות

  1. א.
    א. יוני 15 2020, 22:23
    חשוב שהסיפורים כאלה יסופרו

    ויועצו ברבים

    השב לתגובה
  2. יגאל חורב
    יגאל חורב יוני 17 2020, 13:23
    פרשה מעניינת שלא שמענו עליה כלום

    מעניין וחשוב

    השב לתגובה
  3. כ.
    כ. יוני 18 2020, 16:22
    נא נכון להטיל על נערות ונערים אחריות

    וסיכון?

    השב לתגובה
  4. שלומי
    שלומי יוני 19 2020, 20:15
    תמיד מתחת לראדר מתרחשים דברים חשובים

    וכל הכבוד מגיע לגיבורים האלמונים.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור