JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

יישר כוחכם ששיברתם

בעקבות הרס פסלים ואנדרטאות בארצות הברית ובאירופה

יישר כוחכם ששיברתם ד"ר ניצה דורי
יולי 07
09:30 2020

אחת מיצירותיו המפורסמות ביותר של הפסל מיכה אולמן, היא הספרייה הריקה בכיכר בבל במרכז ברלין. האנדרטה היא חדר תת-קרקעי ובו מדפי ספרים ריקים בדיוק במקום שבו היו אירועי ליל הבדולח, במקום שבו שרפו ספרים. לצד האנדרטה חקוק המשפט הנצחי של היינריך היינה – "במקום שבו שורפים ספרים עוד יישרפו בני אדם". הפסל הפך לאייקון בין-לאומי באירופה.

לאחרונה, בשיאה של תנועת המחאה שהתחילה בארצות הברית, אנו עדים יותר ויותר למראות של פסלי דמויות, שנחשבו לדמויות מופת, מנופצים ונשברים. פסל הפרש של טדי רוזוולט ועוד פסלים מיתולוגיים ואנדרטאות בארצות הברית (וגם באירופה) נופצו לרסיסים על ידי שחורים ועל ידי תומכים במאבקם מכל רחבי העולם. טדי רוזוולט (ועוד רבים אחרים שפסליהם נופצו) לא פגע מעולם בשחורים, אך דמויות רבות שהונצחו כפסלים אדירים חטאו לא אחת בגזענות, בשחיתות ובשנאת זרים.

היהדות אוסרת עשיית פסל ותמונה, אחת הסיבות לכך היא שהאדרה של האדם היום תתגלה מחר כהערצה מביכה. פסל של נשיא לבן על סוס כשלצידו שני שחורים הוא פסל בעייתי. דווקא דמויות מופת שלא הונצחו בפסלים נחרטות אצלנו בזיכרון לטובה, כי נכונות החברה לציית להנחיות שלטוניות תלויה במידה רבה באמון שהעם רוחש למנהיגיו.

הרב ריינס הכיר אישית את הרצל והעריך אותו מאוד. במכתב ששלח להרצל בשנת 1902 כתב הרב שהוא מתכבד להגיש לו את ספרו "אור חדש על ציון", שאותו הקדיש לשמו הגדול והנעלה: "ראיתי חובה לנפשי להקריב למנחה ליוצר התנועה הזאת ומקריב לה את כל חייו ונפשו". בהספד שנשא לזכרו של הרצל אמר הרב ריינס: "כשאנו רואים כי גם אחרי מיתתו ניכרת פעולתו הוא אות על נצחיותו".

בראשית ימיה של ישראל, בימי הצנע, היו מוכנים האזרחים לתמוך בצעדים קשים שעליהם הכריזה ממשלת ישראל בראשות דוד בן-גוריון, מכיוון שידעו שהוא לא חוגג בסעודות פאר בשעה שהם צריכים לעמוד בתור ולרכוש מזון באמצעות תלושים. הליכתו של בן-גוריון לצריף בשדה בוקר בנגב תוך ויתור על חיים נוחים הרבה יותר בתל-אביב, הוכיחה שתוכו כברו ונאה דורש נאה מקיים. הוא לא הונצח בפסל ראווה, אבל הוא מונצח אצל כל אחד מאיתנו כסמל לענווה.

מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון, שהלך לעולמו בחודש תשרי תש"פ התעקש לטוס במחלקת תיירים. הדייל הנבוך ניסה להעבירו למחלקה טובה יותר: "אבל אדוני, אתה נשיא בית המשפט העליון", הזכיר לו בפליאה. "אני אזרח ישראלי, יש לי כרטיס לטיסה במחלקת תיירים, ועליי לעמוד בתור של מחלקת התיירים. זה לא הוגן שאני לא אעמוד בתור והם כן", אמר והחווה בראשו לעבר האנשים סביב. "אני ממש מבקש, אדוני", ניסה הדייל בפעם האחרונה, ושמגר אמר: "הכול בסדר. עשית את מלאכתך כראוי, עכשיו שוב לעמדה שלך. אני מבטיח לך שנסתדר מכאן".

אלה הם רק מעט מהסיפורים על אנשי מופת שלנו שלא הונצחו בפסלים. בחייהם כמו במותם הם לא חפצו בהאדרה מעין זו. שלא לדבר על שרלטנות אומנותית: אסלה מזהב, בננה על לוח ועוד גימיקים הנמכרים בעשרות אלפי דולרים.

מאז ומתמיד לחמה היהדות בפסלים. אברהם אבינו היה הראשון. לאחר מכן משה שניפץ את עגל הזהב הארצי בשעה שהוריד לעם לוחות כתובים באצבע אלוקים. משה משבר גם את הלוחות הללו בי"ז בתמוז (אחת הסיבות לתענית י"ז בתמוז) ואת השברים מניח עם לוחות הברית השניים שהוא עצמו מפסל בפעם השנייה לפי דבר ה'. היכן שברי הלוחות הראשונים? היכן הלוחות השניים? גם מהם לא נותר זכר.

היהדות התנגדה לפסלים סטטיים, קפואים ולא מתחדשים, היהדות מצווה עלינו להגיב למאורעות! לפעול! אומנם ה' מצווה על משה: פסול לך את הלוחות, ומשה מפסל ומתוך הלוחות נושרות חתיכות של פסולת. חתיכות שהוא לא ישתמש בהן. הפסל היה ייצוגי, סמלי, לזכירת עשרת הדברות, אך ברגע שכולם ידעו בדיוק מה כתוב בהם, הלוחות הללו נעלמו.

ומה קרה לחתיכות שנשרו מתוך פיסול הלוחות והפכו לפסולת? מה קורה לכל הדברים שמתכלים וחולפים מן העולם? האם יש "בית קברות" כזה לכל הדברים שהיו פעם מאוד קרובים אלינו והפכו לפסולת? או פשוט אבדו לנו? רהיטים? כלי מטבח? עטים שכתבנו בהם? ספרים שקראנו בהם? תמונות? אנשים שהיו עימנו בקשר ואבדו לנו? רגשות שפעם פעמו בנו בחוזקה כלפי מישהו או משהו וכעת נותר מהם רק שריד קטן, אם בכלל? מילים, נדרים, שפות, צלילים, אנשים שהיו עימנו ונפרדו מאיתנו אם במעבר למקום אחר או לאלתר, במותם?

בכל יום אנחנו מאבדים דברים רבים כאלה, אם מרצוננו ואם מרצונם של החפצים או הזיכרונות לעזוב אותנו. כאילו הם ישות בפני עצמה המחליטה – עד היום הייתי עימך ומהיום אני נוטשת אותך. כמו בסיפור של רבי חנניה בן תרדיון, על האותיות הפורחות באוויר מתוך הגווילים. הכוח הדינמי של החיים, כוח החיוּת, נושא עימו גם את צער האובדן והדינמיות של החיים, לעולם לא תוכל להישאר ב"פְריז". אבל כל המכלול הזה שהיה פעם שלנו ואבד: הלוחות המפוסלים, הפסולת שנשרה מהם, דישן אותנו, גרם לנו להיות אחרים, העשיר אותנו.

מתוך המילה "פסולת" משה מפסל מחדש, יישר כוחך ששיברת, משה. כי מתוך השבר יצמח משהו חדש: "לא העשיר משה אלא מפסולתן של הלוחות" (נדרים לח, א). ואולי גם ניפוץ וניתוץ הפסלים של דמויות שנחשבו פעם לדמויות מופת ברחבי ארצות הברית וברחבי העולם יצמיח משהו חדש?

בהקשר זה חשוב לזכור את תיאוריית המטוטלת של הפילוסוף הגרמני גאורג פרידריך הגל, האומרת שכל פעולה קיצונית לכיוון חברתי מסוים תביא לתגובה קיצונית לצד השני, ורק אז המטוטלת החברתית תתאזן. כל מאבק לתיקון עוולות יגרור עוולות חדשות, שיעוררו תגובות-נגד חריפות וחוזר חלילה. חז"ל ידעו לומר כבר לפני אלפי שנים: "תפסת מרובה – לא תפסת". הם כנראה הכירו את חוק המטוטלת הרבה לפני הגל.

אסיים בסיפור על יחס היהדות לפיסול מסוג אחר – חינוך. איש אחד היה אוסף גרוטאות ברחוב. כל מה שאנשים זרקו הוא אסף והביא לביתו. שם ניסה לתקן, לייפות ולשפר את הגרוטאות שמצא. שייף, ניסר, ניקה, תיקן. בוקר אחד קם האיש וראה שכל הגרוטאות הפכו לחפצים מזהב. הוא לא האמין למראה עיניו לנוכח הנס שקרה לו. האיש יצא לרחוב והתחיל לחלק לאנשים את החפצים היקרים. מובן שכעת כולם רצו לקבל את חפציהם חזרה והצטערו על שזרקו אותם מלכתחילה. מה הנמשל של סיפור זה? אנשים רבים אוספים בדרכם בחיים נשמות אבודות, כאלה שלא מאמינים בעצמם, כאלה שהתייאשו מעצמם. והם משפרים, מתקנים, מחנכים, מהווים דוגמה אישית, מעצבים ומפסלים מחדש. פיסול כזה היהדות מעודדת מאוד. אז… אם אתם בעניין פיסול – תתחילו לפסל באנשים.

על המחבר / המחברת

Avatar

ניצה דורי

ד"ר, המכללה האקדמית הדתית לחינוך "שאנן", חיפה.

6 תגובות

  1. גאולה ציפורי
    גאולה ציפורי יולי 07 2020, 12:38
    הכותרת קצת אגרסיבית

    עם התוכן אני מסכימה

    השב לתגובה
  2. א.
    א. יולי 08 2020, 11:32
    חלקים אני מקבל בהחלט

    האנטי המוחלט נגד פסים לא מקובל עלי

    השב לתגובה
  3. נ.
    נ. יולי 09 2020, 10:18
    אנחנו כנראה לא מאותו מחנה אידיאולוגי

    מה שלא מונע ממני לאהוב את מאמרך.

    השב לתגובה
  4. סילבי
    סילבי יולי 10 2020, 12:20
    מאמר מקסים

    מקסים

    השב לתגובה
  5. א.
    א. יולי 11 2020, 12:38
    ערכים משתנים כל העת, גם בדת

    לא צריך לנפץ ת הישן. צריך לבנות חדש

    השב לתגובה
  6. יהושפט גבעון
    יהושפט גבעון יולי 26 2020, 19:29
    בני אדם אינם חומר לפיסול

    ביהדות, בני אדם הם כחומר בידי הבורא, וחלילה לנו מלהאמין שזכאים אנו לפסל אחרים.

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור