JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

גֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ

משה התינוק האבוד של משפחת עובדיה

גֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ חנה, אוחזת בידה את דוד, ואליהו עובדיה, עם הבנות זהבה משמאל, תקווה, ברוריה ודליה, 1961
יולי 17
19:30 2020

זוהי הצצה נוספת לספר הנכתב בימים אלה, "שַׂשׂוֹנָא", סאגה משפחתית המציגה את סיפור עלייתם של יהודי ארץ-אשור (שנכבשה בידי הכורדים), והיא מעין תעודה תרבותית המלמדת על התפתחות החברה הישראלית. להלן אחת מן התמונות הכאובות בהיסטוריה של מדינת ישראל. לקוראים הנבונים ינעם ואולי יכאב.

"גברת עובדיה, את יכולה לחזור לביתך, אנחנו נטפל בתינוק שלך", אמרה האחות לחנה, היולדת, שהייתה כבת שמונה עשרה בלבד וילדה לא מזמן את בנה השני, משה. חנה ניסתה לברר מה פשר הדבר, אך היא לא ידעה לדבר עברית. אישה אחת ניגשה אליה והסבירה לה בלשון הארמית, לִישַׁנָא דֵינִי, "בְּרוֹנָךְ נָסָךְ הִילֵה, סֵה אֶלְבֵּיסַךְ וּדְאוֹר בֵּנֵי בֵּנוֹקֵי", בנך חולה, לכי הביתה וחזרי מחר בבוקר, והוסיפה "ככה זה כאן, האימהות לא נשארות עם התינוקות, אין מקום בבית החולים". חנה הייתה מבולבלת לחלוטין. היא עזבה במעברה את בנה הבכור, בֶּנִי, בן שנה בלבד, כדי לטפל במשה בן החודש, שחלה כפי שתינוקות רגילים לחלות. היא חשה מיובשת, מותשת, מטושטשת ומגורשת מבית החולים, ללא פרי בטנה.

איש לא היה לצידה, לסעוד אותה באותם הרגעים. אליהו עָדוֹ, האיש שלה, היה טרוד במרוץ אחר הפרנסה. היה עליו לרצף מטרים רבים בכל יום בבתי האשכנזים האמידים של שכונת רחביה. חנה הייתה יתומה מהוריה, אביהּ בנימין ואחיה הבכור מוּרַאד נרצחו בזאכו בידי מוסלמים. אימהּ, פהימה, חוּתְנָה מיד עם גבר אחר, פנחס צֶ'לְמֶרוֹ, שהיה חשוך ילדים; עד שהגיעה פַהִימָה, צעירה בריאה נאה ורעננה, ונעשה לו נס, או כמה ניסים, וילדים באו גם באו, בזה אחר זה. אך חנה הייתה יתומה גם מהחברה הישראלית של אותם הימים. היא לא הבינה את כללי המשחק החברתיים שבמציאות החדשה בארץ. הממסד הישראלי היה קשוח ביותר. כל פקיד זוטר נראה היה כְּאֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ בעיני העולים, שהיו נְבֻכִים בָּאָרֶץ. הממסד הרפואי רדה באנשים וחנה חשה מובסת מולו.

השעה הייתה שתים עשרה בצהריים, ימי השרב של סיוון תשי"ד 1954 העיקו על כל יושבי הארץ. המרחק בין בית החולים "ביקור חולים" למעברת תלפיות היה עצום. הילדה שילדה נאלצה לעשות את כל הדרך ברגל, ריקה, בודדה ועצובה. כאשר הגיעה לפחון של המשפחה, נדהמו כולם לראותה לבדה, חלושה ומרת נפש. הנשים שהתקבצו סביבה החלו מעודדות אותה. כמה מהן, שניסו לנחם אותה, סיפרו לה כי הן מכירות סיפורים רבים כאלה. סַבְּרִיָה השכנה העלתה טענה מגוחכת ומופרכת בעליל, "חנה, הם חוטפים תינוקות, אל תאמיני להם".

בשעת בוקר מוקדמת יצאה חנה למסע רגלי נוסף לבית החולים, למצוא מה עלה בגורלו של משה, התינוק העזוב. היא פנתה לאחות האחראית ובקושי הצליחה לשאול בעברית, כפי שלימדו אותה חברותיה, "איפה בן שלי". "גברת עובדיה, אני מצטערת, הבן שלך נפטר אתמול בלילה וחברה קדישא לקחו אותו לקבורה". חנה, הילדה היתומה, נעשתה אם שכולה. היא התמוטטה לרצפה ומיררה בבכי, תוך שהיא מכה על החזה ופורעת את שערה. אישה מבוגרת ניגשה אליה וביקשה לנחם אותה. חנה לא ידעה לשאול את מה שהיה מתבקש לשאול באותם הרגעים, מתי מת, מה הייתה סיבת המוות, מיהו הרופא שקבע את מותו, היכן הגיליון הרפואי, מי לקח אותו לקבורה והיכן נקבר; שאלות שאולי היו מבהירות את הפרשה האפלה הזאת. היא עשתה שוב את הדרך הארוכה אל המעברה, אבלה ובודדה, כשדמעותיה נוטפות בשדות הטרשים של ירושלים הבירה ומסמנות את דרך הייסורים של הארץ המובטחת, קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד, אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'.

שבוע ארוך ישבה הילדה חנה בשברון לב, אָבְלָה נָבְלָה אֻמְלְלָה, בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ, אֵין לָהּ מְנַחֵם. עד שבאה כַלְתוֹ וַורְדֵה, גיסתה, ונזפה בה "קומי מיד, את עדיין צעירה, עוד תמליטי עשרה ילדים נוספים". הגישה הטיפולית החדשנית הזאת פעלה. המצוקות החדשות והילדים הנוספים שילדה הילדה, השכיחו במשהו את הצרות הראשונות.

שנים רבות וארוכות עברו מאז, עד שחשיפת פרשת ילדי תימן איימה לרסק את החברה הישראלית. היה זה ערב חג השבועות כאשר דליה, בתה של חנה, הנשואה ליעקב, כותב שורות אלה, סיפרה לו את הסיפור המזעזע הזה. באותה הזדמנות סיפרה דליה כי במשך עשרות שנים נצרה חנה בליבה את הסיפור הכאוב. ילדיה לא היו מודעים לכך עד שבאחד הלילות נפתח שוב אחד הפצעים המכאיבים ביותר של החברה הישראלית. חנה צפתה עם ילדיה בחדשות הלילה וכשראתה שמדברים על חטיפת ילדי תימן, הודתה בפניהם כי במשך כל השנים האלה חששה שמשה בנה נגנב ממנה. תופעת חטיפת תינוקות מבתי החולים ומכירתם לאימוץ נגעה פגעה גם בילדי יהודי ארץ אשור.

על המחבר / המחברת

יעקב מעוז

יעקב מעוז

עורך מדור: דת ואמונה. ד"ר, יו"ר הוועד לתחיית הלשון הארמית. מרצה ליהדות והחברה הישראלית. סופר ומשורר, מחבר הספרים "צדק פואטי" ו"אלוהים, אהבה ואסתטיקה". מנהל פתוח תכנים בחברה למתנ"סים. חבר הנהלת תנועת "תיקון". מנחה אירועים וטקסים.

9 תגובות

  1. מ.
    מ. יולי 17 2020, 21:32
    מה המסר?

    אם כבר כותבים על בעיה כטובה צריך להבהיר עד הסוף את הטענה.

    השב לתגובה
  2. שרה
    שרה יולי 18 2020, 11:51
    השפה והצבעוניות

    ממש מרגש למי שזוכר את התקופה

    השב לתגובה
  3. מוני יקים
    מוני יקים יולי 18 2020, 18:39
    כך היה גם במעברת פרדס חנה

    כל פעם שאני קורא אחד מהסיפורים האלה אני בוכה כי זה בדיוק מה שניסו לעשות איתי ב 1950 למזלי אימי הוזהרה על ידי אחת האחיות .

    השב לתגובה
    • למוני יקים
      למוני יקים יולי 22 2020, 16:48
      חבר יקר

      האם זו הסיבה שהפכת לשמאלני אנרכיסט מתנכל לישראל בחו"ל?
      תאר לעצמך אם אותה אחות לא הייתה מזהירה את אימך, אולי היית גדל ברחביה או בגולדרס גרין או במנהטן והיית הופך לציוני ותורם גדול למגבית. מה אתה אומר?

      השב לתגובה
  4. נ
    נ יולי 19 2020, 10:24
    אם באמת גנבו ילדים

    איפה ההוכחות
    אפילו אחת?
    לאן הם התאדו?

    השב לתגובה
  5. מיכה
    מיכה יולי 19 2020, 10:47
    יעקב, היצירות שלך ממש מיוחדות

    נהדר

    השב לתגובה
  6. יוסף שמעוני
    יוסף שמעוני יולי 20 2020, 17:55
    מתי לב שיש הרבה שרוצים להשתיק כל סיפור

    כזה על פניו. לא מוכנים להאמין שכך היו הדברים.

    השב לתגובה
  7. אברהם דוריאן
    אברהם דוריאן יולי 21 2020, 18:30
    למה לא חוקרים את זה היום

    אם יש אמת בדבר בחקירה ימצאו הכל. הרי רובם עוד חיים.

    השב לתגובה
  8. עמרם עוזרי
    עמרם עוזרי יולי 22 2020, 19:31
    פתאום קמו מכחישי החטיפות

    של מי האינטרס להסתיר כיום?

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור