JOKOPOST | עיתון המאמרים והבלוגים המוביל בישראל

facebook twitter linkedin

דיכוטומיה בקרב ערביי ישראל

מה המשמעות של קריאת רחוב בישראל על שם אום כולתום?

דיכוטומיה בקרב ערביי ישראל ד"ר יצחק דגני
אוגוסט 09
09:30 2020

מקובל על רוב אזרחי ישראל שזוהי מדינה יהודית המתנהלת בשיטת שלטון דמוקרטית. מדי פעם קמים אזרחים ישראלים ומטיפים לשינוי מהות המדינה למדינת כל אזרחיה. על כן לאחרונה חוקקה הכנסת את חוק הלאום, המיועד להצטרף לרשימת חוקי היסוד, שמטרתו להבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית גם בעתיד. עד כה נתפסת ישראל כמדינה שהצליחה להתגבר על קשיים למיניהם ולהעניק לאזרחיה אורחות חיים משופרים בהחלט לעומת אורחות החיים של תושבי המדינות המוסלמיות המקיפות אותה. בעת האחרונה, בייחוד אחרי ההשתוללות המזעזעת של האביב הערבי בקרב שכנינו, גוברת התחושה שערביי ישראל, בעיקר הצעירים שבהם, חשים הזדהות עם מדינת ישראל. הם רוצים בשגשוגה ומברכים על היותם אזרחי ישראל.

לראיה – כאשר עלה בציבור הרעיון להעביר את הגבול בין ישראל לרשות הפלסטינית מערבה מאזור המשולש, כך שתושבי היישובים הערביים הכלולים בו יהפכו לאזרחי הרשות הפלסטינית, ללא ביצוע טרנספר, קמה צעקה גדולה בקרב תושבי המשולש. אנו ישראלים, רוצים להישאר כאן, זוהי מדינתנו ואנו מסרבים להפוך לאזרחי הרשות הפלסטינית.

לכאורה דבר והיפוכו. חלק מערביי ישראל, בעיקר המנהיגים הפוליטיים שלהם ובתמיכת קומץ סהרורי מבין אזרחי ישראל היהודים, דורשים לחסל את ישראל כמדינה יהודית. אותה מדינה שדווקא בשל יהודיותה המובהקת, בניגוד לארצות המוסלמיות השכנות, העניקה לתושביה, כולל לתושבים הערבים, אורחות חיים מודרניים, שלווים, נוחים ובטוחים יחסית. כל זאת מבלי שהתושבים הערבים יוצאים לסכן את חייהם כדי להגן על המדינה, אשר מחד גיסא הם כל כך רוצים לחיות בה ומאידך גיסא שואפים לחסלה.

הגם שעם קום המדינה חלק נכבד מהערבים שהתגוררו בשטחה נמלטו או עזבו אותה מרצונם, נותרה אוכלוסייה ערבית גדולה למדי בתחומי מדינת ישראל, וכיום הם מהווים כחמישית מאוכלוסיית המדינה. בערים מעורבות כדוגמת עכו, חיפה ויפו מתרכז חלק נכבד מערביי ישראל. לאזרחים אלה ישנן דרישות לגיטימיות בתחומי חיים שונים, בין היתר קריאת שמות רחובות במקומות מגוריהם על שם אישים או איקוני תרבות ערבים.

כך קרה בחיפה כאשר ועדת השמות העירונית קיבלה את הצעתו של חבר מועצת העיר מר רג'א זעאתרה לקרוא רחוב בחיפה על שם אום כולתום, כפי שעשו הרשויות המקומיות בירושלים וברמלה. ברמלה אף הגדילה מועצת העיר לעשות – היא שינתה את שמו של רחוב לוחמי הגטאות לרחוב אום כולתום. ממש תקיעת אצבע בעין של הציבור היהודי. נשאלת השאלה: האם תופעה זו מסמלת הערצה לזמרת המצרייה האגדית, או שמא מסתתרת מאחורי תופעה זו מגמת עומק פוליטית נוספת בקרב ערביי ישראל?

סוגיה זו מעוררת שאלה מעניינת עוד יותר: איך ייתכן שערביי ישראל רוצים להיות ישראלים, כפי שמסופר לנו בעשור האחרון – הרי מתוך כך הם מסרבים לקבל על עצמם אזרחות פלסטינית ב"מולדתם ההיסטורית" – ועם זאת מנהיגיהם הנבחרים שוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית? הרי חברי הכנסת של הרשימה המשותפת נבחרים על ידי בני עמם. כיצד ייתכן שהם מבטאים השכם והערב דעות פוליטיות המנוגדות למה שמסופר לנו על הלך הרוחות במגזר הערבי?

ראשית יש להזכיר לעצמנו מי הייתה אום כולתום ומה היא מסמלת. הגברת הנכבדה הזו הייתה הזמרת, בה"א הידיעה, של העולם הערבי עד למותה בקהיר ב-1975, בגיל 77 שנים. היא נודעה כאנטי-ישראלית קיצונית. הדבר התבטא בחלק משיריה, בעמדות הפוליטיות שנקטה ובתרומות הכסף שתרמה לטובת "העניין הפלסטיני". היא הצטרפה לקמפיינים נגד ישראל שניהלו הרודן המצרי נאצר והאליטות המצריות שתמכו בו בעת ההיא. היא זכתה להקשבה רבה יותר מכל זמר או זמרת אחרים בשפה הערבית בקרב ערביי ישראל, שהזדהו, בסתר לבם וגם בפרהסיה, עם "הזמיר ממצרים" ועם מה שהיא ייצגה בפן הפוליטי.

מכאן לשאלה כיצד מתחברות העמדות הפוליטיות, שבדרך כלל מבטאים חברי הכנסת הערבים, עם קביעת שמה של אום כולתום כשם רחוב בישראל? על מנת להעמיק בסוגיה זו עלינו לשאול את עצמנו שאלה מתחום העתיד המדומיין: כיצד ינהגו ערביי ישראל ביום פקודה? דהיינו אם יגיע יום שהסכסוך בין היהודים לערבים יתלקח ל"מלחמה גדולה", האם ערביי ישראל יזדהו עם מדינתם או עם "אחיהם" הנלחמים נגד ישראל? חברי הכנסת שנבחרו על ידי ערביי ישראל אינם חירשים ועיוורים. הם ומפלגותיהם מבקשים להמשיך להיבחר לכנסת. ההצבעה חשאית. הם יודעים שהבוחר הערבי, כמו גם הבוחר היהודי, משלשל לקלפי את הפתק הנכון על פי מאוויי לבו הנסתרים.

דהיינו כדי להמשיך לשרת את האג'נדה הפלסטינית בכנסת ישראל, חברי הכנסת שרוצים להיבחר על ידי ערביי ישראל חייבים "לדבר אמת" אל ציבור בוחריהם. יש להניח במידה רבה של סבירות שחברי הכנסת הערבים אכן מדברים את האמת שלהם אל בוחריהם. כך הם נוהגים גם כאשר הם פונים אל הציבור מעל הדוכן בכנסת.

מה תהיה האוריינטציה שלהם ביום פקודה? מה ניתן ללמוד מהדיכוטומיה השוררת בקרבם כיום? יהיו מי שיאמרו: ימים יגידו. אחרים יסיקו מסקנות על סמך ניסיון היסטורי. מומחי בחירות יגידו שהבוחר משלשל לקלפי פתק על סמך תחושות הבטן שלו ולא בשל שיקולים מהראש. מי צודק? מהראש או מהבטן? כותב שורות אלה מהמר על הבטן.

על המחבר / המחברת

יצחק דגני

יצחק דגני

עורך מדור: סדר עולמי. ד"ר, מרצה באוניברסיטת בר אילן במחלקה למדע המדינה. בעבר הרצה באוניברסיטת איבדן בניגריה. עסק בייצוג וניהול בחברות באפריקה. ממייסדי תיאטרון גבעתיים וחבר הוועד המנהל שלו. דירקטור ויו"ר וועדת ניגריה בלשכת המסחר ישראל-אפריקה.

2 תגובות

  1. מ.
    מ. אוגוסט 09 2020, 12:58
    אם יהיה סיפוח

    היא לא תהיה דמוקרטית
    וגם יהודית היא לא בדיוק תהיה

    השב לתגובה
  2. ר.
    ר. אוגוסט 10 2020, 17:52
    מסתבר שאתה לא אוהב אותם

    חלקם גם לא אוהב אותנו
    אבל מי שאזרח המדינה יש לא זכויות מלאות
    וכל היתר לא משנה
    ואי אפשר להתעלם מחמירות מהאזרחים
    ואם נספח הם יהיו חצי

    השב לתגובה

כתוב תגובה

הוסף תגובה:

<

* אני מתחייב לפעול על פי תנאי השימוש באתר


התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך

כתבות נוספות

פוסטים אחרונים בהגיגים

יתר המאמרים במדור